עניין זה מבואר בפניני הלכה שבת פרק ט. אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

ט – כללי המלאכות

שינוי

א. העושה מלאכה כדרכה עבר על איסור תורה, ואם עשאה בשינוי עבר על איסור מדברי חכמים. לכן המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים כדרך שרגילים לשאתו, בידו או בחיקו – עבר על איסור תורה. נשאו בשינוי, כגון ברגלו, בפיו או במרפקו – עבר על איסור מדברי חכמים. וכן ימני שכתב בימין – עבר על איסור תורה, ואם כתב בשמאל – עבר על איסור חכמים. וכן הגוזז ציפורניו במספריים – עבר על איסור תורה, ואם גזז בידיו או בשיניו – עבר על איסור חכמים.

שניים שעשאוה

ב. שניים שעשו מלאכה שכל אחד מהם היה יכול לעשותה לבדו, כגון שאחזו יחד בקולמוס וכתבו, עברו על איסור מדברי חכמים. אבל אם עשו מלאכה שאין ביכולתו של אחד מהם לעשותה לבדו, כגון שהעבירו רהיט כבד מרשות לרשות, עברו שניהם על איסור תורה.

גרמא

ג. מלאכה שלא נעשית על ידי פעולה ישירה של האדם, אין בה איסור תורה, כיוון שאין זו דרך עשייתה, ובמקום צורך גדול, הפסד משמעותי או צורך מצווה, מותר לעשותה. לכן אם מתפשטת שריפה שאין ממנה סכנה, מותר להניח מסביב כלים עם מים, כדי שיתבקעו כאשר האש תגיע אליהם, והמים יכבו את האש (דין שעון שבת מובא בפרק יז, ז-ח).

אמנם מלאכות שדרך עשייתן היא ב'גרמא', העושה אותן כדרכן עבר על איסור תורה, כגון הזורה חיטים ברוח וגרם לכך שהרוח תנפה את החיטים, או המעמיד קדירה על האש וגרם לכך שהאש תבשל את התבשיל.

מקלקל

ד. העושה מלאכה דרך קלקול, עבר באיסור מדברי חכמים. לכן המבעיר אש כדי לבשל, לחמם או להאיר – עבר על איסור תורה, והמבעיר דרך השחתה – עבר על איסור חכמים. שחט בהמה כדי ליהנות מבשרה או עורה – עבר על איסור תורה, ואם הרג דרך השחתה – עבר על איסור מדברי חכמים.

קיום

ה. הכותב בעיפרון על נייר, כיוון שכתיבתו מתקיימת לזמן ארוך, עבר על איסור תורה. אבל אם כתב על חול או על אדי החלון, כיוון שכתיבתו אינה מתקיימת, עבר על איסור חכמים. וכן הקושר קשר חזק שעומד זמן רב, עבר באיסור תורה, והעושה קשר שמחזיק זמן קצר, עבר על איסור חכמים.

מלאכה שאינה צריכה לגופה

ו. המכוון במלאכתו להשתמש בגוף המלאכה שעשה – האיסור מהתורה, ונקרא 'מלאכה שצריכה לגופה', כגון החופר בור כדי להניח בו יסוד לביתו ('בונה'), או כדי לשתול בו עץ ('חורש'). אבל כאשר אינו משתמש בגוף המלאכה אלא בשביל דבר אחר – האיסור מדברי חכמים, ונקרא 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', כגון החופר באדמה מפני שצריך את העפר ולא את הבור.

דוגמה נוספת: כיבוי לצורך גופו האסור מהתורה, הוא כיבוי הנעשה לשם עשיית גחלים או הבהוב הפתילה כדי שיוכל להדליקה היטב, שבכך יש לו שימוש מעצם הכיבוי. אבל המכבה את הנר מפני שחס על השמן או מפני שהאור מפריע לו, כיוון שלא משתמש בעצם הכיבוי אלא רק אינו רוצה שהנר ימשיך לדלוק, הרי שעשה את המלאכה שלא לצורך גופה, והאיסור מדברי חכמים.

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

ז. המתכוון לעשות דבר מותר, אך ייתכן שתיעשה מלאכה אסורה שאין כוונתו לעשותה וגם אין ודאות שתיעשה – מותר לו לעשות את הדבר המותר. לפיכך, מותר לגרור בשבת ספסל על קרקע קשה כדי להעבירו ממקום למקום, למרות שרוב הסיכויים שרגלי הספסל יעשו חריץ בקרקע. וכן מותר לרוץ על גבי עשבים גם במקום שרוב הסיכויים שיגרום לעקירתם. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון', והוא מותר בכל התורה כולה ולא רק בהלכות שבת.

ח. כאשר ברור שתוך כדי גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל. וכן אם ברור שתוך כדי ריצתו יֵעקרו עשבים, אסור לרוץ שם. כלל זה נקרא 'פסיק רישא' (פס"ר), והוא אסור בכל התורה כולה. אם נוח לו בתוצאה האסורה (פס"ר 'דניחא ליה') והיא אסורה מהתורה – עבר על איסור תורה. ואם אין לו עניין בתוצאה האסורה (פס"ר 'דלא ניחא ליה'), כיוון שלא התכוון לעשותה, עבר על איסור מדברי חכמים. וכאשר גם האיסור שיֵעשה אסור רק מדברי חכמים וגם אין לו עניין בו (פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן), אפשר להקל בשבת במקום הצורך.

ט. כאשר ברור שפעולתו תגרום לעשיית איסור, ורק במקרה לא צפוי האיסור לא יֵעשה, הדבר אסור כדין 'פסיק רישא'.

י. כאשר המציאות כבר קיימת, אך הוא לא יודע אותה, כגון שרוצה לפתוח את דלת המקרר כדי לקחת אוכל, ומסופק האם הנורה שבו דולקת ('ספק פס"ר') – אם פעולת האיסור אסורה מדברי חכמים, הדבר מותר כדין 'אינו מתכוון'. ואם הפעולה אסורה מהתורה, הדבר מותר רק במקום הצורך (דין מקרר מובא בפרק יז, י-יא).

שני דרבנן לצורך מצווה וצורך גדול

יא. מדין התורה אסור ליהודי לבקש מעבדו הגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, והוסיפו חכמים ואסרו על יהודי לבקש מכל גוי לעשות עבורו מלאכה בשבת. אמנם במקום מצווה או צורך גדול מותר לבקש מגוי שאינו עבדו לעשות עבורו איסור מדברי חכמים. לכן כאשר כבה האור בליל שבת ואין אפשרות לענג את השבת בסעודה או ללמוד תורה, מותר לבקש מגוי להדליק את האור בשינוי. ואם שכח לכבות את האור בחדרו ואין לו חדר אחר לישון בו, מותר לבקש מגוי שיכבה אותו כדרכו (שאר דיני מלאכת גוי מובאים בפרק כה).

אם אין שם גוי, מותר ליהודי במקום מצווה או צורך גדול לעשות מעשה שיש בו שני איסורי חכמים, כגון לכבות את האור בשינוי. בכלל צורך גדול, גם הפסד גדול או צער משמעותי שחש בגופו (להלן כח, ה).

יב. היתרים אלו נועדו למקרים מיוחדים, אבל אסור להשתית את סדרי השבת עליהם, כגון לבקש מגוי שיכבה וידליק בכל שבת את האורות לצורך הסעודה, הלימוד והשינה. או לבקש מגוי שיעלה ויוריד אנשים במעלית לקומות גבוהות בכל שבת. ורק כשאין פתרון אחר, לפעמים כשאין ברירה ניתן להקל באופן קבוע.

דרבנן אחד לצורך מצווה של רבים או יישוב הארץ

יג. לצורך מצווה של רבים, מותר במקום צורך גדול לבקש מגוי לעשות איסור תורה. כגון כאשר העירוב נקרע, ואם לא יתוקן רבים יטלטלו באיסור – מותר לבקש מגוי לתקנו גם אם התיקון כרוך באיסור תורה. וכן כאשר נכבה האור בבית הכנסת בליל שבת באמצע התפילה, מותר לומר לגוי להדליקו לצורך הרבים, גם אם לא ניתן לעשות זאת בשינוי.

ואם אין שם גוי והשעה דחוקה מאוד, לצורך גדול ומצווה של רבים, מותר אף ליהודי לעשות איסור מדברי חכמים, כגון לתקן את העירוב על ידי קשר עניבה.

יד. גם לצורך מצוות יישוב הארץ, מותר לעשות איסור מדברי חכמים. לכן אם הזדמן לאדם בשבת לקנות בית מגוי, מותר לבקש מהגוי שיכתוב עבורו שטר קניין ושייקח את הכסף המגיע לו, שכל קנייה של בית בארץ ישראל מידי גוי, יש בה מצווה מהתורה של יישוב הארץ ותועלת לכלל ישראל.

כבוד הבריות

טו. התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם משום כבוד הבריות. לכן אדם שעשה את צרכיו, ואין לו במה לנקות את עצמו, ואם יישאר מטונף יתבזה מאוד, מותר לו לעבור על איסור חכמים של מוקצה או קריעת נייר טואלט בשינוי.