שלום וברכה ויישר כח גדול. בפניה"ל רצה להוכיח שמהראשונים הסוברים שטעם כעיקר דרבנן (הרמב"ם וסיעתו), שחובת הגעלה אינה משום טעם כלל, אלא כמעלה בדומה לטבילה. בעניי לא הבנתי, שכן לכאורה הדברים נסתרים מכך שרובם ככולם סוברים שביום הראשון בלבד חובת ההכשרה מן התורה, ותלו זאת בטעם, וכלשון הרמב"ם: "וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵרָה בַּת יוֹמָהּ בִּלְבַד, הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא נִפְגַּם הַשֻּׁמָּן שֶׁנִּבְלַע בַּקְּדֵרָה" (מאכ"א יז, ב). ולכאורה הסיבה הפשוטה לכך שלמרות שטעם כעיקר דרבנן אסרה התורה ביום הראשון הוא בדומה לדין שאין לבטל איסור לכתחילה. אבל עדין האיסור הוא רק משום הטעם, ולכן בשטיפת סבון אור להיות מותר מצד זה (איני נכנס כעת לצדדים האחרים).
