אמו מישראל הכוונה שלכן אינו גר למרות שאביו גוי או גר, ואביו מישראל הכוונה שאביו יהודי ואמו גויה או גיורת. דין זה מבואר בפניני הלכה הלכות גיור סוף פרק ט. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה:
ז – שררה ומנהיגות
ציוותה התורה, שכאשר ירצו ישראל לְמַנות מלך, ימנו אדם שנולד מישראל ואינו גר, שנאמר (דברים יז, טו): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". דרשו חכמים: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ – להוציא את הגר (יבמות קב, א). אף שמצווה זו מהתורה שבכתב, ועל כן אין ביכולתנו להבין את מלֹא משמעותה, ניתן לתת בה כמה טעמים: א) המלך צריך לעורר את העם לשמור תורה ומצוות, ואם הוא מרקע נוכרי, יש חשש שֶׁיַּטֶה את לבב ישראל לדרכי הגויים (רשב"ם, בכור שור, רלב"ג וחזקוני). ונראה לבאר, שהואיל והמלך עמוס וטרוד בעסקי הממלכה, אין בידו פנאי לשקול כראוי כל מעשה ותגובה, לכן יש חשש שיגיב ויצווה כפי הרגליו הראשוניים ולא כפי הראוי בישראל. ב) המלך צריך להבין את העם, ובמיוחד בשעה שצריך להתמודד עם משברים קשים, ולשם כך צריך שיצמח מקרב העם. לכן אמרו חכמים שהמלך צריך גם להיות מבני הארץ, שנאמר: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ" – "ולא מחוצה לארץ" (ספרי שם). ג) המלך צריך להיות מכובד ומקובל בישראל, כדי שדבריו יהיו נשמעים. במיוחד בזמנים קשים של מחלוקת או מלחמה, ההזדהות עם המלך והנהגתו שומרת על אחדות העם ומעצימה את כוחו אל מול אויביו. אמרו חכמים שלא רק המלך צריך להיות מקרב ישראל, אלא כל תפקידי השררה צריכים להיות מישראל, שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים – כל משׂימות שאתה משׂים לא יהיה אלא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ". ואין הכוונה רק לשררה חשובה כראש עיר, אלא כל תפקיד שיש בו כפייה וסמכות ענישה, כגון אחריות על פיקוח המשקולות בשוק, ובכלל זה סמכות להעניש את הרמאים כפי שיקול דעתו. וכן אחריות על חלוקת המים לשתייה ולחקלאות, שבידי האחראי סמכות לצמצם את הקצבת המים למי שלקח יותר מחלקו (קידושין עו, ב). לכל שאר התפקידים הנכבדים שאין בהם שררה הכוללת סמכות כפייה וענישה, אין הגבלה במינוי גרים. אף שכל השררות נלמדו מדין מלך, ישנו הבדל ביניהם, שבמינוי מלך צריך להקפיד שגם אביו וגם אימו יהיו מישראל (תוס', רשב"א), שכן דרשו חכמים שעל המלך להיות ממובחר שבאחיו (ב"ק פח, א). אבל בשאר שררות די בכך שיהיה אביו או אימו מישראל, שנאמר: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ", וגם אם רק אחד מהוריו מישראל, הוא נחשב 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' (יבמות מה, ב; קידושין עו, ב).
[1] כאשר הציבור הוא שרוצה למנות את הגר לתפקיד השררה, אפשר למנותו. כך היה הדין גם בזמן שהמינויים לשררות נעשו על ידי נציגי המלכות ומנהיגי המשפחות, שכאשר ידעו שהציבור רוצה בגר, יכלו למנותו. קל וחומר כאשר הגר עצמו נבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי רוב הציבור לתפקיד ראש עיר וכיוצא בזה. בנוסף, יש מקום לומר שכאשר החברה מתנהלת על פי כללי התפישה הדמוקרטית, לפיה השררה מוגבלת, שכל בעלי התפקידים כפופים לחוק ולנהלים, והם אינם אלא שלוחי הציבור, וכל המינויים הם זמניים – אין הגבלה למינוי גרים לתפקידי שררה, שכן הציבור הסכים לכך הסכמה כללית עקרונית. כעין זה כתב הרב ישראלי אף לגבי מינוי נוכרים (עמוד הימיני יב, פ"ה, ח).
ח – מינוי גר לתפקידי דיינות
אחד מתפקידי השררה שעליהם ציוותה התורה 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' הוא תפקיד הדיין, ויש בכך שלוש מדרגות. כדי להיות אחד מעשרים ושלושה הדיינים בדיני נפשות, צריך שיהיה הדיין מיוחס לישראל מאביו ומאימו (סנהדרין לו, ב; תוס' 'חדא'). וכן בדין חליצה, אף שאינו חמור כדיני נפשות, למדו מהפסוק שצריך שיהא נִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל, ולשם כך צריך שיהיו שלושת דייני החליצה מיוחסים לישראל מאביהם ומאימם, שנאמר (דברים כה, ח-י): "וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו… וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (יבמות קב, א; שו"ע יו"ד רסט, יא; אה"ע קסט, ב) לדיני ממונות הנידונים בפני שלושה דיינים, כיוון שמדובר בשררה קלה יותר, די שיהיו אביו או אימו של הדיין מישראל, ובכך הוא כבר נחשב 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' ויוכל לדון ישראלים בדיני ממונות. מי ששני הוריו גרים, אינו יכול לשמש כדיין לדון ישראלים, אבל יכול לשמש כדיין לדון גרים (יבמות קב, א). וכן יכול לשמש דיין בדיון על קבלת גר לישראל.
[2] ואם הציבור רוצה, הוא יכול להסכים לקבל על עצמו דיין ששני הוריו גרים או שהוא עצמו גר. וכן מצינו שהיו שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין אף שהיו בני גרים, לפי שישראל קיבלו אותם עליהם.
[3] ט – תפקידי רב וראש ישיבה
כשם שאין ממנים מי ששני הוריו גרים לתפקיד דיין, כך אין ממנים אותו לתפקיד רב שיש בו שררה, כדוגמת רב עיר שיש בידיו סמכויות וכוח לכפות, כגון להעניק תעודת כשרות או להסיר אותה. ואם הציבור רוצה לבחור בו, רשאי. ואם הוא עדיף באופן ניכר על שאר המועמדים, ראוי לבחור בו. ואם מדובר בתפקיד רב שאין בו שררה, אלא רק הוראה והדרכה, אין שום מניעה במינוי גר. בתפקיד ראש ישיבה לפעמים אין שררה, וזה כאשר הישיבה היא מוסד פרטי ולא מרכזי, והרוצים לבוא ללמד בה או ללמוד בה, מחליטים לקבל על עצמם את הנהגתו של ראש הישיבה. אבל אם מדובר בישיבה חשובה שמשרתת ציבור גדול, יש בתפקיד ראש הישיבה שררה, ולתפקיד ראש ישיבה כזו אין ממנים גר או מי ששני הוריו גרים. ואם הציבור רוצה לבחור בו – רשאי. ואם הוא עדיף באופן ניכר על שאר המועמדים – ראוי לבחור בו.
[4] גם בדין זה אנו נפגשים עם יסוד הבחירה שבולט יותר אצל הגרים, ולכן גם הגרים המוכשרים ביותר, מתאים יותר שיתרמו בתפקידים של לימוד, הדרכה ויצירתיות, ופחות בתפקידים שדורשים שררה וכפייה. וכן מצינו שכאשר הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, העלו אפשרות לְמַנות את רבי עקיבא שלא היה כמותו גדול בתורה, אבל נמנעו מכך מפני שלא היתה לו זכות אבות שהוא בן גרים, והיה חשש שצערו של רבן גמליאל יגרום שייענש אם ישב על כסאו, ולכן מינו את רבי אלעזר בן עזריה שהיה חכם ועשיר, וגם היה מיוחס – דור עשירי לעזרא הסופר (ברכות כז, ב). "והיה רבי עקיבא יושב ומצטער ואומר: לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא שהוא בן גדולים יותר ממני. אשרי אדם שזכו לו אבותיו, אשרי אדם שיש לו יתד להיתלות בו" (ירושלמי תענית ד, א). אולם בסופו של דבר, למרות שלא היה בתפקיד של שררה, נחשב רבי עקיבא לגדול התנאים וגדול התורה שבעל פה, וכל השמועות המובאות בדברי חכמים בלא שם אומרן – ממנו הן. וכל גדולי התורה שבדור שאחריו היו תלמידיו המובהקים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ב; סנהדרין פו, א). כי כוח חידושו של רבי עקיבא היה מעל כולם, שהיה דורש על כל אות ואות וכל תג ותג תילי תילים של הלכות (מנחות כט, ב), ועליו דרשו את הפסוק (ישעיהו נג, יב): "לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל" – "זה רבי עקיבא, שהתקין מדרש ההלכות והגדות" (ירושלמי שקלים ה, א).
[1]. החילוק בין מלך לשאר שררות מובא בתוס' סוטה מא, ב, 'אותו'; רשב"א יבמות קב, א; רבנו בחיי דברים יז, טו; ספר חרדים (ל"ת ד, ס). וכן העלה רמב"ן (יבמות מה, ב) כאפשרות שנייה, וכן משמע מסמ"ג לאוין רכא. וקשה על שיטתם, כיצד היה ראוי רחבעם בן שלמה להיות מלך, הרי אימו היתה נעמה העמונית, שהיתה גיורת, וכיצד רצו המורדים בדוד למנות למלך את אבשלום בן מעכה שהתגיירה. ביאר נו"ב קמא חו"מ א, שאמנם במינוי מלך חדש צריך ששני הוריו יהיו מישראל, אבל מי שיורש את המלכות מאביו אינו צריך שגם אימו תהיה מישראל. וכ"כ חת"ס או"ח יב (ובתורת משה דברים יז, טו). והוסיף בחמדת ישראל (ח"א מפתחות והוספות צג), שהואיל ורחבעם ירש את המלכות רק מכוח אביו, כאשר התייהר למלוך בתוקף גדול מאביו, מרדו בו, ונחלקה המלכות. ובמשפטי עוזיאל (ב, מב), ביאר שדין מלכי בית דוד מיוחד, שהואיל והמלכות ניתנה להם, גם כאשר אימם אינה מישראל, הם יורשים את המלכות. ורבי משה זכות (בפירושו על הזהר פר' בלק עמ' רלח) ביאר שנעמה עצמה לא היתה גיורת, אלא "אִמה, או אפילו אם אִמה, היא שהתגיירה, ונעמה היתה הורתה ולידתה בקדושה, ומותר זרעה למלוך". דעות נוספות: לרמב"ם (מלכים א, ד), גם במלך די שאימו מישראל, וביאר הכסף משנה שכן הדין אם רק אביו מישראל. וכן סתמו עוד כמה ראשונים, שאִם אימו מישראל כשר למלכות (בכור שור ור' חיים פלטיאל דברים יז, טו; תוס' סוטה שם בדעת רש"י). ולריטב"א (קידושין יד, א), כל מקום שאמרו שצריך שאביו ואימו יהיו מישראל, אביו דוקא ואימו לאו דוקא, ולכן אם אביו מישראל כשר למלכות. בחידושי הר"ן סנהדרין לו, א, מבואר, שאם האב גוי או ששני ההורים גרים – הבן אינו כשר למלכות, אבל אם הורה אחד מישראל והורה אחד גר – כשר למלכות. וכן העלה רמב"ן יבמות מה, ב, באפשרות הראשונה. בקידושין עו, ב: "תנינא: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… מִקֶּרֶב אַחֶיךָ – כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ. אמר ליה רב אדא בר אהבה: ואפילו אמו מישראל? אמר ליה: אמו מישראל – מִקֶּרֶב אַחֶיךָ קרינא ביה". הרי שלשאר 'משימות' (שררות) מוסכם שיכול להתמנות גם אם רק אימו מישראל. ומשמע שקל וחומר שאם רק אביו מישראל כשר, וכפי שעולה מכס"מ לרמב"ם מלכים א, ד. גם דין מינוי שאר השררות שיהיה מישראל הוא מהתורה, שכן מקורו בפסוק, וכ"כ בחינוך תצח.
[2]. אמנם לרש"י (יבמות קב, א, 'גר'), גר יכול לדון את חברו הגר אף בדיני נפשות, ובדיני ממונות יכול לדון גם ישראל. אולם רוב ככל הראשונים סוברים כפי שכתבתי למעלה, ומהם: תוס' סנהדרין לו, ב, 'חדא', רי"ף (סנהדרין יג, ב מדפי הרי"ף), רא"ש (סנהדרין ד, י), ורמב"ם (סנהדרין יא, יא). וכ"כ שו"ע יו"ד רסט, יא; לבוש, חסד לאלפים ד; סמ"ע (חו"מ ז, א), ועוד. לא כולם פירטו שבדיני נפשות צריך הדיין להיות ישראל משני הוריו, אך כ"כ נמוק"י יבמות קב, א, 'דן'. ביחס לדיין חליצה, דעת רוב הראשונים שצריך ששני הוריו יהיו מישראל, אמנם בתוס' (יבמות קב, א, 'לענין') כתבו שמספיק שאביו מישראל. בכלל זה שגר יכול לדון את חברו הגר, הוא יכול גם לשמש כדיין גיור, כ"כ האדר"ת (מענה אליהו פח); הרב פלדר בנחלת צבי (ח"א עמ' רכו-רכז); שו"ת בית מרדכי (חו"מ פ, לרב מרדכי פוגלמן); שארית ישראל (יו"ד כב, לרב מינצברג); הגרע"י (משנת יוסף יג, לא), רשז"א, כמובא בדברות אליהו (יא, קעט); במראה הבזק (ט, לג). אמנם היו שהחמירו כי צריך קבלת ישראל (הרב ילוב, שלמי שמואל מה; וכן משמע מרש"ק בטוב טעם ודעת יו"ד רביעאה, רסח).
[3]. כיצד מינו את שמעיה ואבטליון להיות נשיא ואב"ד לסנהדרין? למהר"ל (דרך החיים א, י), שמעיה ואבטליון עצמם לא היו גרים אלא צאצאי גרים ואימם מישראל. וכ"כ תוס' יו"ט שם, וכ"כ בעל הנו"ב (דורש לציון, סוף דרוש ג), ולכן לא היתה שום מניעה למנותם. ורבים סוברים שהיו גרים. כ"כ בכנסת הגדולה (הגב"י חו"מ ז, א), וביאר שהציבור קיבל אותם עליו, וקבלתם הועילה גם לדיני נפשות (נראה שהכוונה לקבלה ציבורית רחבה, מעבר לקבלה הרגילה שבה קיבלו את ראשי הסנהדרין). וכ"כ הרב קלישר במאזניים למשפט (חו"מ ז, א), שקבלת הציבור הועילה גם לדיני נפשות. וביאר שמן הסתם הקבלה היתה על ידי חכמי בית המדרש שבירושלים שהסכימו לכך בשם כל ישראל. וכ"כ בתומים (ז, א), שדי בכך שהחכמים וראשי הציבור יסכימו שאין ראויים כמותם. הקשה התומים, שקבלת הציבור יכולה להועיל רק לדיני ממונות ולא לדיני נפשות, וכיוון שהם ישבו בסנהדרין, משמע שגם דנו דיני נפשות. בביאור הראשון כתב, שקיבלו את המינוי ממלכות בית חשמונאי, וכמו שלמלכות היתה רשות להרוג, כך גם יכלו למנות דיינים לסנהדרין אף לדיני נפשות. ובביאור השני כתב שהם באמת לא דנו בדיני נפשות. ויש שביארו, שכאשר הגר גדול באופן ניכר משאר הרבנים, אפשר למנותו בדרך המקובלת בלא הסכמה ציבורית מיוחדת. כ"כ ריב"א בשם סמ"ג (פירוש בעלי התוספות לתורה פר' משפטים עמ' רמז). וכ"כ רשב"ץ (מגן אבות א, י): "ושמא כיון שלא היה בישראל כמוהו בקבלה, הוא היה ראוי יותר מכולן. כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל, אבל אם אין כיוצא בהן בישראל, הם קודמין". וכ"כ חיד"א (ברכ"י חו"מ ז, ו); וחמדת ישראל (א, קונטרס נר מצוה, אות פט).
[4]. יש שכתבו שאין לְמַנות גר לתפקיד רב מקומי, ראש ישיבה או משגיח רוחני, כי יש בהם שררה וכפייה (שרגא המאיר ו, ל; משנה הלכות טו, צט). ולאג"מ יו"ד ד, כו, מפאת מצוות אהבת הגר יש לנטות לקולא, ולכן הורה שאפשר למנות גר לראש ישיבה כי הוא תפקיד שאין בו שררה, אלא כמו בעל הבית על פועליו. וכ"כ ביבי"א (יא, חו"מ ב) שמותר למנות גר לראש ישיבה, והוסיף שאין בזה שררה אלא תפקידו ללמד תורה לאחרים, ואף שהוא יכול לסלק תלמידים, אין זה נחשב שררה כי הוא עושה זאת למען התורה. ובאג"מ (יו"ד ב, מד; ד, כו), כתב שאין למנות גר למשגיח כשרות, כי יש בכך שררה לכפות את החלטותיו ולענוש על סירוב. והרב פרץ (אוצר פסקי גרים סי' מז) התיר, כי הוא רק שליח של הרב. בציץ אליעזר יט, מח, סבר שאין למנות גר לגבאי בית הכנסת כי יש בזה שררה, אבל אם בחרו בו, הרי שקיבלוהו עליהם ומותר (וצירף טעמים נוספים). והרב פוגלמן בבית מרדכי (חו"מ פ) התיר למנות גר לרב יישוב או קהילה, כי התפקיד בעיקרו איננו שררה וכפיה, והביא ראיות מכמה מקרים שמינו גרים בקהילות ישראל. ונראה למעשה, שבכל ענייני הרבנות והגבאות יש בחינות, וכאשר עיקרו של התפקיד הוא ללמד ולהורות או לארגן בהסכמה, ממנים לכתחילה, וכאשר עיקרו של התפקיד כולל שררה וכפייה, אין ממנים. ואם רצו והסכימו – אפשר למנות. וכן כאשר המינויים נקבעים לזמן קצוב ובסמכות מוגבלת כפי השיטה הדמוקרטית, יש מקום לומר, שאין הגבלה. בכל אופן, אין שום מניעה להסמיך גרים בתעודת רבנות, שכן כיום רוב תפקידי הרבנות, גם המכובדים ביותר, הם תפקידי הוראה וארגון בהסכמה בלא כפייה.
