אמירה לגוי במחלוקת הפוסקים

אמירה בדבר שנחלקו בו הפוסקים.   – כשי״א שאסור מדאורייתא וי״א שאסור מדרבנן.   פנה״ל כה,ד-גם כאשר יש ספק אם פעולה מסוימת אסורה מהתורה או מדברי חכמים,מותר לבקש מגוי לעשותה לשם מצווה או צורך גדול,שהואיל ועצם האמירה לגוי אסורה מדברי חכמים,הרי שספק דרבנן לקולא.   – כשי״א שאסור מדאורייתא וי״א שמותר.     (מנוח״א טו,ח) בי״ו (שיד,ז)-לגבי שבירת מנעול של כלים מביא את האגור,שמימיו לא ראה מי שהורה להתיר,וכתב עליו שזהו דווקא ע״י ישראל,אבל ע״י גוי אין להחמיר,כיון דאיכא מאן דשרי אפילו ע״י ישראל. וכ״פ בשו״ע. וכ״כ המאמ״ר ושולחן עצי שיטים בדעת הרמ״א (שלז,ב) שהתיר כיבוד הבית ע״י גוי.וכתבו שהוא משום שיש מתירים אפילו ע״י ישראל עצמו,ואף דלא פוסקים כמותם,מ״מ ע״י גוי מתירים בלי פקפוק (ולא משום שהוא פס״ר),וכמ״ש השו״ע (שיד,ז) לגבי שבירת מנעול. וכ״פ החיד״א להתיר לומר לגוי לחמם תבשיל שיש בו מרק שנצתנן,כיון שהרשב״א והר״ן מתירים אפילו ע״י ישראל. וכ״כ המ״ב (שב,א) ע״ג דברי הרמ״א שאסר להסיר אבק מבגד משום מלבן-ומ״מ נראה שיש לסמוך על דעה ראשונה (שו״ע) להקל ע״י גוי. (ומאידך בסימן שטז סעיף יב התיר לצוד בע״ח מבויית שיצא מכלובו (כשו״ע) רק במקום צורך גדול,אע״פ שגם לרמ״א הוי איסור דרבנן בלבד). וכ״פ המנוח״א– דבר שנחלקו בו הפוסקים אם מותר לעשותו בשבת או אסור, מותר לומר לגוי לעשותו בשבת אף אם נפסקה הלכה בשו״ע כדעת האוסרים לישראל לעשותו (ואפילו בדאו'. וכ״פ כלכלת שבת כמובא בשש״כ ל, הערה נ). ולמעשה אין להקל בזה באופן קבוע, אלא רק במקום הצורך, שכן לא מצאנו בפוסקים כלל כל כך מרכזי זה בהלכות אמירה לגוי.