התורה מרחיבה על ההתנדבות הגדולה של ישראל למשכן:
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש. ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב ליהוה, וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילם מאודמים ועורות תחשים הביאו כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים לכל מלאכת העבודה הביאו, וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים, והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים, כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'".
בפסוקים אלה מתגלה לעניינו תמונה נפלאה של הבאה מכל ישראל: אנשים ונשים, חכמי לב, נשיאים ו'כל איש ישראל', שרצים ומביאים מכל אשר להם לבניין המשכן: "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשת אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר", וכפי שכותב הרמב"ן על פסוקים אלה: "והזכיר הכתוב 'מרבים העם להביא'- לשבח את העם המביאים בנדבתם…".
בעם ישראל נטועה תכונת הנתינה. תכונה זו, שהיא התכונה האלוקית הבסיסית- "עולם חסד יבנה", "טוב ה' לכל"- מתגלה בייחוד בעם ישראל, המגלים את התכונות האלוקיות בעולם. ואף על פי שתכונה זו מופיעה בעם ישראל באופן טבעי, יש צורך לכוון אותה למקומות הנכונים, כפי שמובא התלמוד הירושלמי (שקלים א, א) "ר' יהודה בן פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבעת? לטובה: 'כל נדיב לב הביאו', לרעה: 'ויתפרקו כל העם". כלומר, בעם ישראל מצויה תכונת הנתינה, אלא שצריך לדעת לכוון את הנתינה למקומות הנכונים.
לדברי ה'שפת אמת', תכונה זו של נתינה מצויה בחודש אדר, אליו אנו נכנסים בימים אלה, ולכן, כהכנה אליו, קוראים השבת את פרשת שקלים. יתר על כן, ה'שפת אמת' מסביר שהשמחה העצומה של חודש אדר נובעת מהנתינה, שהרי כפי שאנו יודעים, אין דבר המשמח יותר מן הנתינה:
"באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ע"י שהתנדבו בני ישראל למשכן בנדבת הלב, לכן נשאר כח נדבה זו לבני ישראל לעולם כמו שאמרו רז"ל מצוות שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן מרבין בשמחה, שנתעורר נדבה רצון טוב כמו שפירש רש"י ("ידבנו ליבו'- לשון נדבה והוא לשון רצון טוב"), וחשק בלבות בני ישראל להתדבק בו יתברך, וע"י התגלות השמחה יכולין לברר ולתקן הכל וזהו שכתוב 'ועל הכלאים' (כוונת השפת אמת, שעניין הכלאים הוא להפריד בין המינים השונים, ולתת לכל דבר את מקומו הראוי והנכון, וב-א' אדר היה בית הדין מכריז על השקלים, ומתחילים לטפל בבעיית הכלאיים) ועיקר הרצון בהתגלות פנימיות נדבת הלב שיש בעצם לבות בני ישראל שנקראו בת נדיב לכן העשיר לא ירבה" (שפת אמת, שקלים, תר"מ).
כלומר, שמחת הנתינה, שמחת הנדיבות, האושר שבהתגלות הרצון הטוב שבישראל, הוא זה שנחשף בחודש אדר. תחילת הגילוי שלו היה בנדבת המשכן, אולם הדבר נחקק ונקבע בליבות בני ישראל לדורות.
"משנכנס אדר מרבין בשמחה. הוא שמחת הנדבה שהביאו בני ישראל בכל אדר השקלים. ואיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין כו'. וכל נדבת ישראל לשמים היה בשמחה כמו שכתוב במשכן 'האנשים על הנשים' (כדברי המדרש רבה, "שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ר' מה כתיב 'ויבואו האנשים על הנשים', שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא"), וכן במקדש בימי דוד וגם בבית שני התנדבו בשמחה. לכן נתעורר שמחת עבודת בית המקדש בימים אלו. וגם עתה שאין לנו לא משכן ולא מקדש יש להרבות בצדקה בימים אלו כאשר נתקן אח"כ מתנות לאביונים בחודש הזה" (שפת אמת, שקלים, תרמ"א)
לכן בימים אלו הדרך המרכזית להרבות בשמחה היא לתת: לתת מממוננו, לתת מזמננו, לתת במעשינו ולתת במחשבותינו. וככל שניתן יותר כך תתחזק השמחה בליבנו. יהי רצון שנזכה לשמחה עוצמה בחודש זה.
