הרצון מכוון את האדם לתשובה

ביאור עולת ראיה מאת הגאון מו"ה זאב סולטנוביץ' שליט"א

השיחה הקצרה / ד' תשרי תשפ"ד; ישיבת הר ברכה[1]

הרצון מכוון את האדם לתשובה

עולת ראי"ה (לקוטים), יום כיפור אות ט

למען נחדל מעשק ידינו, ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. אין לשער את הצער של חסרון הרצון לטובה ולקדושה, ואין החכמה עולה אלא כפי ברכת הרצון שבה, והעונות הם המעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון כדי שתתעלה החכמה כראוי. ביחוד צריך לשוב מעבירות שבין אדם לחברו, וראש לכל מהגזל שהוא מעכב את עלוי הרצון, וצריך להתחזק בזה מאד ולקוות לתשועת ד' לזכות בשלמות ולחדול מעשק ידינו.

כאן הנושא העיקרי הוא הרצון והחכמה. יכול להיות שיש לאדם כשרון של חכמה, אבל אין לו הרצון לזה, אין לו רצון לטוב, וממילא כל כשרונותיו עלולים להיות לו לרועץ, מכיוון שאדם מוכשר עם רצון לא טוב, יכול להיות גנב יותר מתוחכם, ממילא גנב שאין לו כשרון ייכשל כמה פעמים ויפסיק להיות גנב, אבל מי שמצליח מתחזק בזה עוד יותר. אין לשער את הצער של חסרון הרצון לטובה ולקדושה, קודם כל צריך להיות רצון לטובה וקדושה, שאדם ירצה להיות טוב ולחיות בקדושה, באופן שהוא לא טמא, ולא נגוע בדברים רעים. קודם כל הרצון אח"כ ניתן לדון באיזה אופן מגיעים לזה. ואם אין רצון כזה, הצער עצום, כי ממילא אין סיכוי להגיע לזה. ואין החכמה עולה אלא כפי ברכת הרצון שבה. כלומר, מתי האדם יכול להוציא לפועל את חכמתו אפי' יותר ממה שהוא יודע הוא מבין, כפי ברכת הרצון, אם הוא מאד רוצה, הוא יכול להשיג הישגים שהוא בעצמו לא חשב שהוא יכול, הוא יכול להתאמץ ולהשיג הרבה. אבל צריך שהרצון יהיה טוב, זו ברכת הרצון, אם אין אז החכמה לא תהיה, לא תצא אל הפועל, או תצא באופן לא טוב. והעוונות הם המעכבים בעד הרצון שלא יתעלה. משום שכל עוון הוא רצון מקולקל. הרי אנשים לא עושים עוונות מבלי שהם רוצים בכך, מאיזושהי סיבה. כל עוון בייחוד עוון שלכאורה הצליח, בוודאי מעכב, כי אומר אני מצליח ככה, למה להיות אדם ישר? אני הצלחתי באופן אחר, זה עוד יותר מרחיקו מהרצון הטוב, וממילא מרחיק אותו מהחכמה האמיתית כי הוא משעבד את הכשרון והחכמה אל המטרות הלא טובות, ומתרחק ע"י כך מהדברים הנכונים והדרך הטובה. לכן העוונות הם המעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה, כדי לברר את הרצון כדי שתתעלה החכמה כראוי. כלומר, העיקר זה האישיות שמאחורי המעשים האישיות זה הרצון, מה ענינו בחיים ובעולם, ממילא יוצא שעיקר התשובה ביחס לכל האדם השב בתשובה, זה לא רק שהוא מתקן את המעשים הלא טובים שעשה, זה פותר בעיות עם אנשים לאחרים אולי, אבל מה נוגע אליו, שהוא מתקן את הרצון והוא מחזיר את עצמו לרצון הטוב והקדוש, וזה ממילא בונה את כל האישיות. כלומר תיקון המעשי הלא טובים, הוא כאילו מגיע לאפס ותיקן, אבל מה יהיה הלאה, מה ימנע ממנו להגיע עוד פעם למינוס? רק הרצון שלו כשיתוקן, וזה עיקר התשובה, ממילא כשהוא ירצה את הטובה והקדושה, אז הוא יעשה כבר דברים נכונים וילך בדרך טובה. ממילא זה עיקר התשובה למען האדם, ואז גם החכמה תתעלה כראוי, לא באופן של רמייה, אלא באמת חכמה. איך ניתן לתקן דבר מה בעולם, ע"י החכמה, אבל המניע שלה הוא הרצון. אם הרצון לטוב, אז החכמה תפעל טוב, ולהיפך, להיפך שהחכמה מדרדרת את עצמה ואת המציאות ואת האדם.

ביחוד צריך לשוב מעבירות שבין אדם לחבירו, וראש לכל מהגזל, שהוא מעכב את עילוי הרצון. בעבירות שבין אדם למקום, אם אדם מביע את הרצון של תשובה, הקב"ה יודע לתקן את הדברים שנעשו, מי שחילל שבת, מה שבין אדם למקום זה בידי ה', הוא לא נפגע. אבל מעשים שבין אדם לחבירו, החבר נפגע בגופו בממונו בנפשו בכבודו, צריך ליתן פיצוי ולבקש מחילה ולרצות את חבירו, כי החבר נפגע באמת. ממילא החלק היותר קשה באופן מעשי זה בין אדם לחבירו, ובין הדברים שבין אדם לחבירו ראש לכל הגזל המעכב את עילוי הרצון, הגזל הוא מעשה זדוני, לחטוף ממישהו אחר, זה לא נעשה בהיסח הדעת, הבעיה היא שגזל זו דרך לכאורה להשיג דברים. אדם אומר למה לי לעבוד? הנה אדם רואה מעיל טוב, אני אגזול יהיה לי מעיל! יש דרך קצרה. וכשמצליחים אז לכאורה אדם למד שהנה זה באמת עובד, אז למה לא, זה מעכב את עילוי הרצון, כי האדם אומר: המ אני רוצה – שיהיו לי דברים, והנה אני יכול להשיגם, שאני יכול לגנוב, אלך בדרך הקצרה! אדם שמתרגל לגזל הוא לא שם לב אח"כ שהוא חי לא משלו, לא מעצמו, הוא חי מאחרים, ממה שעבדו ופעלו אחרים, הוא מחליף את הכל גם את רצונו, כי עיקר האדם זה הרצון, והוא אומר לא הרצון שלי, אלא המטרות הנקודתיות, הרצון עצמו לא שווה אלא העיקר להשיג את הדברים בעצמם. וזה גזל, וזה מעכב ביותר. וצריך להתחזק בזה מאד בתשובה, ולקוות לתשועת ה'. כלומר שהקב"ה יעזור להיגמל מהגזל, מהמחשבה הזו שניתן להשיג דברים בקיצור, ע"י רמייה, ע"י כח, להיגמל מהפיתוי הנורא הזה. קודם כל כדי להיות אדם בעצמו, ושלא להזיק לאחרים.

אם אדם שם לב שע"י גזל הוא בעצם מיותר בחיים, הוא לוקח רק של אחרים, אז בשביל מה הוא קיים? בשביל לקחת מאחרים? יוצא שאין לו כל ערך מצד עצמו! מי שמבין את זה, אז הוא מזדעזע נורא, זה הרי לא משנה, האדם שנגזל אם הוא חרוץ וישר, הוא ירוויח את זה בסוף, אבל מה עם זה שגזל, כולו גזול, כולו חי מדברים שלא משלו, אז איזה ערך יש לו? בשביל מה הוא קיים? מי שמבין את הענין הזה, הוא בתוך האבדון, דינו להיאבד ולהימחק מספר החיים מהמציאות, אין בו שום ערך, ושום צורך, הוא לא הוסיף דבר לעולם משלו, רק קלקל לאחרים, אז מה ערכו?

גזל הוא מייצג את הכל. גם רצח זה גזל חיים. מאידך, יש מושג 'גזל שינה', זהי יותר קשה להחזיר, גזל הוא בעצם תפישת עולם, מן הדברים החמורים ביותר של גזילת החיים והכבוד, גזילת התום (אם אומרים דברים מלוכלכים למישהו, גוזלים ממנו את תמימות ליבו). עיקר העיקרים שאדם חי לא משלו, לא ע"י עצמו, הוא לגמרי מיותר, ובמקרה הרע הוא מזיק, אם זה נזק קשה. אם אדם מבין את זה, הוא מתחיל להיתקן. לרוב בהתחלה החוטאים לא מבינים זאת, הם מתפארים בהישגיהם, אבל כל זה הוא אפס ותהו.

זה עיקר העושק, הוא יותר כולל במובן ההלכתי מהגזל, יש לאדם ידים שהם אמצעי פעולה בעולם, להוציא לפועל את הרצון והמחשבה, מה הוא עושה עם הידים – עושק, ממילא יוצא שהרצון והחכמה הכל פועל לרעה ולא לטובה, גם לרעת עצמו שהוא עושה עצמו יותר ויותר מיותר. אין אף אחד בעולם שצריך אותו, להיפך, כולם רק סובלים מעצם היותו ונוכחותו. זה דבר איום ונורא. ולכן צריך להתחזק מאד בתשובה, ולקוות לתשועת ה', שה' יושיעו מהמצב הרע הזה מהפיתוי הזה. לזכות בשלימות ולחדול מעושק ידינו. ולכן ונשוב אליך בתשובה, לעשות חוקי רצונך, בלבב שלם, מתוך רצון ומתוך גישה נכונה, בלבב שלם.

[1] אמר העורך יאיר דלויה, מוגש בזה תמלול שיחה קצרה שמסר מו"ה זאב סולטנוביץ' שליט"א. השתדלנו עד כמה שניתן להיצמד ללשונו, אם לא במשפטים שהוכרחנו לשנות מעט את ניסוחם, למען ירוץ הקורא בהם.