הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

מרכזיות מצוות עונה בבית היהודי

ההקפדה על הלכות הטהרה אינה גילוי הקדושה בבית, אלא רק תנאי הכרחי למצוות עונה שהיא הגילוי האמיתי • תפיסת מצוות עונה כמרכזית בקיום הבית מבוססת מאוד ביהדות, ודווקא הנצרות היא זו שממעטת בערכה • התגובות שקיבלתי בעקבות פרסום הספר 'שמחת הבית וברכתו' לימדו כי הציבור היה צמא לאמירה כזאת

ההדרכה שלא יהיה אדם כתרנגול שמרבה לעסוק בזה לא נועדה להפחית את ערך הקדושה והשמחה שבמצוות עונה אלא ליצור את האיזון המפרה, שיחד עם המצווה החשובה הזאת יהיה אדם עסוק גם במצוות לימוד התורה והתפילה וגמילות חסדים ושאר כל המצוות

שאלה: ברשות הרב, מתוך הערכה לכבוד הרב, רציתי לכתוב על תמיהה שהתעוררה בליבי בעקבות לימוד הספר 'שמחת הבית וברכתו'. מצאתי הדרכות שנדמה לי שאולי מתאימות לחוזרים בתשובה או למקרים מיוחדים, אבל לא לכלל הזוגות שרוצים לבנות את בתיהם בקדושה ובטהרה, ובלי כל מיני רעיונות רעים שתרבות המערב הקלוקלת מכניסה לציבורים אחרים. מדוע הרב כתבם כהדרכה כללית?

בנוסף לכך, ישנה בספר הדגשה יתרה של חשיבות מצוות עונה, אולם למדתי מרבותיי שעדיף שענייני האישות יתקיימו בהגבלה (עונת תלמידי חכמים בערב שבת, ושלא יהיו תלמידי חכמים אצל נשותיהם כתרנגולים), ולא בשמחה יתרה כפי שמבואר בכמה סעיפים בספר (פרק א' הלכות א'-ב', פרק ב' הלכות א' וג'). אולי הדרכה זו מתאימה לבעלי תשובה אבל לא לבחורי ישיבות, ומדוע לא נכתב במפורש שאלו הדרכות של בדיעבד, למצבים שבהם יש צורך להקל, ולא למצב רגיל?

הרקע לכתיבת הספר

תשובה: לא היה קל לי לכתוב את הספר, וכפי שכתבתי בשנת תשע"ד ב'פתח דבר' לספר: "מתחילה חשבתי שאם ירצה ה' ואזכה לבאר סוגיות אלו בכתב, אעשה זאת בגיל זקנה ושיבה, מתוך תקווה שאז פחות אתבייש לפרסמם. אולם בשנים האחרונות התעוררתי יחד עם אשתי לשים לב לליקויים שונים בתחום הדרכת החתנים והכלות, ליקויים שעלולים לגרום למשברים וצער במקום שבו צריכה להיות שמחה ואהבה. מרבים מאוד בפרטי הלכות נידה וכל ענייני הריחוק, ומקצרים מאוד במצוות עונה. אשתי נתנה לכך משל לבחורה שבאה לאישה מבוגרת כדי שתלמד אותה כיצד לבשל לכבוד השבת. והאישה לימדה אותה כיצד לנפות את הקמח, לבדוק ירקות וקטניות מחרקים, לבדוק את הביצים מדם, להפריד בשר מחלב בבישולים ובכלים ובבצל ובסכינים, להקפיד על בישולי עכו"ם, חלב נוכרי וג'לטין ולקנות רק מוצרים שכשרים למהדרין, אבל לא לימדה אותה כיצד להכין תבשילים טעימים כדי לענג על ידם את השבת. לא זו בלבד אלא שהיא טועה לחשוב שבזכות ההקפדה על הלכות כשרות, שהיא כמובן חשובה מאוד, זוכים גם לענג את השבת, וזה שהאוכל לא מבושל דיו וגם ממש לא טעים, אינו בעיה, שכן כך הוא תפקידנו בעולם לסבול על קידוש השם. כך יש מדריכי חתנים ומדריכות כלות שמלמדים כי שמירת הלכות טהרה ודיני ההרחקות מזכה את הבית בקדושה, במקום להבין שהשמחה וההתייחדות במצוות עונה היא גילוי הקדושה בחיים, כאשר הלכות נידה וטהרה הן תנאי הכרחי לקיום המצווה עצמה.

"מטעות זו נוצר פירוד נורא בין הקדושה והחיים, האמת והטוב, החובה והשמחה. קרע שמצוות ואהבת לרעך כמוך ככלל ומצוות עונה כפרט נועדו לאחותו. לפיכך אזרתי עוז בחורף תשע"ד וכתבתי את הלכות וטעמי מצוות עונה, ומתוך כך המשכתי לברר וללבן את הלכות מצוות פרו ורבו".

החששות

עוד סיפרתי שם "כי היו מרבותיי וחבריי שיעצוני להימנע מלכתוב ולפרסם דברים אלו, או לפחות לעמעם את משמעותם. רובם מתוך דאגה לי, ומקצתם מפני שסברו שאין לבאר ולפרש בכתב דברים שהצנעה יפה להם".

החשש של דורשי טובתי היה שמא הביאור החיובי של מצוות עונה כמצווה שצריכה להתקיים בשמחה יקומם את "יראי השמיים" שסוברים שככל שאדם ממעט במצוות עונה כך הוא יותר צדיק וקדוש. וכפי שמקובל לצערנו הרב אצל חלקם, יעוררו מחלוקת עליי ויטילו דופי בכל סדרת 'פניני הלכה'. וחבל לפגוע בסדרה כולה בגלל נושא אחד.

אולם מתוך הכרת החיסרון שבהבנת התורה במצווה חשובה זו חשתי חובה לבאר כראוי את המצווה, כפי שכתבתי שם: "כיוון שמתהלכות בציבור הבנות מוטעות ושמועות שווא, שמוציאות דיבה רעה מאוד על תורתנו הקדושה, כאילו מגמתה למעט את השמחה שבמצוות עונה. חשתי חובה להציג באופן בהיר את עמדתה של תורתנו הקדושה, כפי המבואר בחז"ל ובפוסקים, ולהציל בכך את תורתנו הקדושה מהדיבה הרעה שטפלו עליה, ולהציל בכך את הזוגות היקרים, הגברים והנשים, מהחיסרון והצער שעמדות מוטעות אלו גורמות להם. ראוי לציין שהדיבה הרעה על תורתנו נובעת מהבנות מוטעות בדברי חז"ל והזוהר והמקובלים, ומושפעות במידה מסוימת מהדת הנוצרית שהעלתה על נס את מי שמתוך דבקות דתית אינו מתחתן".

שמחת עונה היא הקדושה

מכאן לשאלה האם מדובר בהשפעה "מערבית קלוקלת". ההפך, השמחה והתשוקה שבמצווה זו מבוארת בהרחבה בדברי חכמים בתלמוד ובזוהר ובראשונים, כמו שמבואר בהרחבה בספר, שעיקר המצווה לשמח ולשמוח, ולכן היא נקראת שמחת עונה. אומנם נכון שגם בישראל היו יחידים שמנהגי הפרישות התאימו להם ולנשותיהם, כדוגמת רבי אליעזר. אולם להלכה ניתן לנהוג כמותם רק בתנאי שבן או בת הזוג מסכימים לכך בלב שלם. יתר על כן, לדעת רבים מנהגי פרישות אלו אינם לכתחילה ואין בהם הידור, אלא רק ליחידים שנפשם נוטה לכך יכולים לנהוג בהם, וכפי שביארתי בספרי (ג, יב-יג). כלומר, ההדרכה שלא יהיה אדם כתרנגול שמרבה לעסוק בזה לא נועדה להפחית את ערך הקדושה והשמחה שבמצוות עונה אלא ליצור את האיזון המפרה, שיחד עם המצווה החשובה הזו יהיה אדם עסוק גם במצוות לימוד התורה והתפילה וגמילות חסדים ושאר כל המצוות.

היסוד החשוב שצריך להבין הוא שאין במצוות עונה ניגוד לקדושה אלא להפך, היא המבטאת את הקדושה, שכן על ידה מתגלה האחדות האלוקית בעולם. אחדות של איש ואשתו, ושל נשמה וגוף, כמו שנאמר: "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כג). זה האידיאל העליון של התורה, לכן מצווה זו מבטאת באופן השלם ביותר את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שהיא כלל גדול בתורה (האר"י ספר הליקוטים עקב). לעומת זאת בנצרות הפרו יסוד גדול זה, ואף ראו בו את החטא הבסיסי שגרם לכל הרעות שבעולם, ובלא משים יש שהושפעו מהנצרות וטשטשו את ערך הקדושה והשמחה שבמצווה.

ראייה שמצווה זו מבטאת את הקדושה, שמצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש הייתה כצורת איש ואישה שאוהבים ונאמנים זה לזה (יומא נד, א). וכן אמר רבי עקיבא: "שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (תנחומא תצוה ה'). לא זו בלבד, אלא שחיבור ואיחוד זה הוא המשל לחיבור העליון שבין הקב"ה לעם ישראל, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה). וכן מצינו לאחר מתן תורה, שציווה ה' למשה "לך אמור להם שוב לכם לאוהליכם" (דברים ה, כז), פירשו חכמים: "לשמחת עונה" (עבודה זרה ה, א). כלומר, דווקא מתוך הקדושה שהתגלתה במתן תורה יש לחזור לקיים את מצוות העונה בשמחה (עיין שם א, ו).

מכיוון שרבים אינם מודעים לקדושה ולערך שבמצווה זו, ואף טועים לחשוב שכביכול שמחה זו ממעטת את הקדושה, יש צורך חינוכי גדול לבאר עניין זה גם לצעירים.

ראוי לציין שמלבד הערך העצמי שבביאור הקדושה שבמצווה זו, יש בלימוד זה משום סייג וגדר מפני פריצת הגבולות בחטאים חמורים. על כך ארחיב בעזרת ה' בהזדמנות אחרת, כאשר אבאר מדוע הספר הוכנס לסדרה.

תגובות הלומדים

מאז שהספר יצא לאור, כמעט בכל מקום שאני מגיע אליו, ניגש אליי אדם אחד או שניים להודות על הספר שעל ידו הבינו את האמונה והחיים והוא הוסיף שמחה וברכה לחייהם. לא מעט מהם אומרים עם דמעות בעיניהם: "הספר הציל את החיים שלנו". גם מבני הציבור החרדי ישנם שניגשים ומספרים שבזכות הלימוד בספר התחזקו באמונה ובשמירת המצוות וחייהם נעשו טובים ושמחים יותר. שאלתי חסיד אחד שהודה לי על הספר מהיכן שמע עליו. השיב שרבו המליץ לו ללמוד את הספר.

סיפר לי בחור, בן של רב, שהתלבט אם לעזוב את הדת וכבר לא הקפיד על מצוות רבות. בשבת אחת בצבא פגש את הספר ולמד בו כמה שעות. אז גמלה בליבו ההחלטה להישאר דתי, כאשר הבין שדווקא לפי הדרכת התורה החיים מכוונים באופן מוסרי, מבורך ומשמח יותר.

עוד תודה משמחת הגיעה אליי ממשפחה תורנית (חרד"לית), שהאב תלמיד חכם והאם מורה ותיקה. אחד מבניהם עזב את הישיבה, הלך לצבא, הפסיק לקיים מצוות והסתובב במקומות שונים. לבסוף חזר הביתה, חזר לשמור מצוות והחל ללמוד מקצוע. בחסדי ה' מצא בחורה יראת שמיים, החתונה נקבעה לשמחת הוריו. שבוע לפני החתונה הלך ללמוד עם מדריך החתנים שלו את השיעור האחרון, שבו למדו על הקשר האינטימי שבין האיש והאישה. הבחור חזר הביתה נסער וכועס. הלך לאמו, הוריד את הכיפה, זרק אותה על הרצפה ואמר שצריך לבטל את החתונה. אם זה מה שהכלה שלו לומדת, וכך היא חושבת שצריכים לחיות, הוא לא יכול להתחתן. עם דמעות בעיניים הוא אמר שצריכים לבטל את החתונה.

אמו פתחה את הארון, הוציאה את הספר 'שמחת הבית וברכתו', אמרה לו: קח ותלמד. הוא נכנס לחדרו והשאיר את הכיפה על רצפת הסלון. לאחר שעתיים שלמד בספר חזר, חבש את הכיפה ואמר שאפשר לקיים את החתונה.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן