בכייה לדורות

המחשבה כי ניתן להפריד בין התורה ובין המעשה היא שורש הטעות שהביאה לחטא המרגלים • המסרבים לעלות לארץ בתחילת ימי הציונות היו שותפים לחטא המרגלים המודרני, שאת מחירו אנו משלמים עד היום • שנאת חינם, שבעטיה נחרב בית המקדש, גם היא בבואה של חטא המרגלים • כאשר י' באב חל בערב שבת, ניתן להתחיל את ההכנות לשבת כבר מהבוקר

בתשעה באב בחרו בני דור המדבר להאמין למרגלים, שטענו שלא יהיה בכוחם של ישראל לכבוש את הארץ, "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א). בעקבות חטאם, נגזר על כל הגברים בני גיל הצבא שימותו במדבר ולא יזכו לראות את הארץ הטובה, ורק לאחר שפגריהם ייפלו במדבר, יוכלו בניהם להיכנס לארץ עם יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שלא השתתפו בחטא. באותה שעה אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, ב). שאם לא יתקנו את חטא המרגלים, יחרב בית המקדש ויגלו ישראל מארצם, ויתאבלו על כך לדורות בתשעה באב (תענית כו, ב; תנחומא שלח).

שורש החטא

שורש חטאם – שלא הבינו את ערכה של ארץ ישראל ולא אהבו אותה, שנאמר (תהילים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". מי שאינו אוהב את הארץ, נרתע מהצורך להיאבק עליה, ונוטה להשתכנע בקלות שאין אפשרות לכובשה וליישבה. לחיזוק עמדתו ימצא סיבות רבות, אולם למעשה המניע העיקרי הוא שארץ ישראל אינה חשובה לו, ולכן אינו מוכן להתמסר עבור יישובה.

כך הוא המצב בכל תחומי החיים: מי שאינו מעריך לימוד תורה, יתקשה לשקוד על לימודה, הן בשלב לימוד היסודות והן בשלב של קביעות עיתים לתורה ובמיוחד בשבת קודש. מי שאינו מעריך לימודים אקדמיים, לא יוכל לאזור כוח לשקוד עד סיומם. מי שאינו מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שאינו מעריך את חיי המשפחה, לא יוכל לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף תירוצים, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

כפירה באמונת הייחוד

ערכה המיוחד של ארץ ישראל – שבה מתגלה האמונה השלמה בה' אחד. כלומר, בה מתגלה האמונה בכל תחומי החיים: בתורה, בעבודה, במדע, באומנות, בחיי היחיד והקהילה, הכלל והמדינה. מנגד, חטאה של עבודה זרה הוא שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים ואלילים שונים. הפירוד הגדול בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות. ולכן הדר בחוץ לארץ, במקום שבו אין השראת קדושה בחיים הארציים, נחשב כמי שעובד עבודה זרה ואין לו א־לוה (כתובות קי, ב).

חטאם של המרגלים היה שחשבו שהחיים במדבר מקודשים יותר מהחיים בארץ ישראל, ולכן עדיף לישראל להישאר במדבר, ללמוד ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים, בבוקר יאכלו מן ובערב שליו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה יומם ולילה. אולם התורה ציוותה אותנו להיכנס לארץ, כי כל תכלית בריאת העולם לגלות את אמונת הייחוד בכל תחומי החיים, וליהנות ולשמוח בכל הטוב שה' ברא, ועוד להוסיף לתקנו ולשכללו. לשם כך בחר ה' את עמו ישראל, שיספר את תהילת ה' בכך שייכנס לארץ ויגשים את ערכי הקודש בכל תחומי החיים, ומתוך כך העולם כולו יתוקן וייגאל.

המחיר הנורא של חטא המרגלים בימינו

כאז כן היום, מחיר הבחירה שלא לעלות לארץ כאשר אפשר הוא נורא. כפי שכבר כתבתי לפני שלושה שבועות, אולם צריך לחזור על כך אלף פעמים: לפני כמאה ועשרים שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנה העם היהודי כאחד ־עשר מיליון נפש. הערבים שהתגוררו בכל סביבות גבולות ארץ ישראל התנ"כיים, כולל לבנון, סוריה ועירק, מנו מעט יותר מחמישה מיליון, ובשני עברי הירדן גרו רק מעט יותר מחצי מיליון ערבים. אז הייתה ההזדמנות לעם היהודי לחזור לארץ, לפרות ולרבות בה. אולם כמעט כל העם נותר בגולה, עבר את השואה, את שלטון הדיכוי הקומוניסטי ואת ההתבוללות מכפייה ומרצון. כיום יש בכל העולם כחמישה־עשר מיליון יהודים מוצהרים, ובארץ – כשבעה מיליון. לעומת זאת, הערבים שבסביבות ארץ ישראל, גדלו מחמישה מיליון ליותר משמונים מיליון.

השבר התחיל בחטא העגל

השבר שהוביל לחטא המרגלים התחיל בחטא העגל, שהתרחש שנה לפני כן בי"ז בתמוז. משה רבנו לא ירד מהר סיני במועד שציפו לו, והעם נותר עם שאלות, ועם הצורך להציב אלטרנטיבה להנהגה הקודמת. בדור המדבר החטא היה בהעמדת עגל שנועד לבטא באופן מוחשי את האמונה, ואילולא ירד משה רבנו מההר ועמד בפרץ, היה העם עלול להתפזר לרסיסי אמונות אליליות.

בעת החדשה שטף נחשול המודרנה את העולם, ואור תורת משה רבנו הסתתר בערפילי טוהר, ושוב התעוררה הנטייה לחפש תחליף, עגל זהב. הצדיקים הישרים עמדו על משמרת האמונה הטהורה בלא חיפוש מתווכים, תוך שמירת התקווה והמחויבות לעלות לארץ. אולם רבים מאוד החלו לחפש תחליפים או תוספות לאמונת הייחוד. היו שנגררו אחר עגלים חדשים של רציונליזם, ליברליזם, קומוניזם ורפורמות שונות. מנגד, אל מול נטילת האחריות של מובילי המודרנה, היו שניסו לשמר את הדת על ידי המצאת עגלי 'איסורים' חדשים: לא לעלות לארץ, לא להתגייס לצבא ישראל, לא ללמוד מדעים, לא לעסוק ביישובו של עולם. גם מי שזכה לעלות לארץ, ובפועל תורם לריבוי העם היהודי וליישוב הארץ – כל זמן שאמונתו אינה תואמת את מעשיו, והוא מחשיב את מצבם של ישראל בארץ כמצב גלות, צריך תשובה עמוקה.

שנאת חינם מקבילה לחטא מאיסת הארץ

במקביל לחטא מאיסת הארץ, ישנו גם חטא שנאת חינם. שניהם נובעים מאותו שורש – המחשבה האלילית שהעניין האלוקי מתגלה רק בחלק מתחומי החיים. לכן אין מעריכים את העיסוק ביישוב הארץ, ולכן גם מתנכרים לחלקים מהעם, מדברים בשנאה או בצורה עוינת כלפי חרדים, מתנחלים, חילונים, שמאלנים, סוציאליסטים, ומחרימים חוגים שונים דוגמת הרפורמים והקונסרבטיבים.

אומנם כן, העיסוק ביישוב הארץ ובגיוס לצבא כרוך בקשיים. ואולם זה האתגר המונח לפתחנו – לגלות את האמונה בכל תחומי החיים. גם הקשר עם כל חלקי העם כרוך בקשיים ובוויכוחים על עקרונות התורה והמוסר והזהות שלנו, אולם התורה מלמדת אותנו שעם ישראל כולו נבחר לגלות את אמונת הייחוד, ואפילו הרשעים נקראים בנים של ה'. והמתנכר לכך, שאינו מכבד את החלקים השונים שבעם, כופר באמונת הייחוד ובתורה, מפני שרק על ידי כל ישראל יכולה אמונת הייחוד להתגלות. וכשאיננו זוכים, דרך הוויכוחים והחטאים מתגלים דברי התורה, כפי שלמדנו, שאפילו מחטאים של ישראל נכתבו פרשיות שלמות. נמצא שהמתנכר לקבוצות בעם כאילו עוקר פרשיות מהתורה, כי רק על ידי התמודדות עם היסוד החיובי שבחטא, ובתנועות הדוגלות בכך, ניתן להגיע לתשובה ולתיקון.

לימוד תורה בשבת

שורשו של חטא המרגלים בשאיפות של קודש. שכן אומנם יפה מאוד לדבר גבוהה על גילוי הקדושה בחיים, אולם בפועל העיסוק בחיי המעשה עלול להרחיק את האדם מהתורה, וכך הוא עלול להיחלש בלימוד התורה ובקיום מצוותיה.

לשם כך נתן לנו ה' את השבת, כדי שנעסוק בה בתורה יחד עם עינוג הסעודות והמנוחה, ועל ידי כך נגלה את הקדושה בנשמה ובגוף כאחד. וכפי שאמרו חכמים (פסחים סח, ב) שצריך לחלק את השבת, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש".

כיוצא בזה אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח סימן רצ). כלומר, אין בכך רק תירוץ כדי לפייס את התורה, אלא כדרך המלמדים, שאלת התורה נועדה לעורר אותנו להבנת עומק העניין של ארץ ישראל והשבת. על ידי לימוד התורה בשבת מתוך עונג ומנוחת הנפש, שנובעים מהעיסוק ביישוב ארץ ישראל, דברי התורה יתגלו במלוא משמעותם וברכתם. כך שלא ביטול תורה ייגרם מהעיסוק ביישוב הארץ, אלא תוספת הבנה, להגדיל תורה ולהאדירה ולקדש שם שמיים ברבים.

לפיכך, חובה עלינו להתאמץ ככל יכולתנו לקבוע את חציו של יום השבת לתורה. הקטרוגים כנגד קביעת השבת כיום של לימוד תורה – גדולים. אבל בכך תלויים חיינו. זו הדרך לרומם את העבודה, זו הדרך להגשים את החזון הגדול של עם ישראל בגילוי אמונת הייחוד בארץ.

דיני י' באב שחל ביום שישי

כיוון שרובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בי' באב. למנהג חלק מיוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום, ולמנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד עד חצות היום בלבד.

לדעת רוב האחרונים, עד חצות גם אין לכבס או ללבוש בגדים מכובסים, וכן אין להסתפר, לשמוע מוזיקה משמחת או לרחוץ בחמים לתענוג. ויש מקילים וסוברים שרק מבשר ויין צריכים להימנע ביום העשירי, אבל מותר לרחוץ, להסתפר ולכבס בלא הגבלה. לכתחילה יש לנהוג כמחמירים, ובשעת הדחק אפשר להקל.

אולם כאשר חל י' באב ביום שישי, כבר בבוקר י' באב מותר להתכונן לשבת בתספורת, בכביסה וברחיצה. ואם השעה דחוקה, מותר להתחיל בהכנות לשבת מיד במוצאי תשעה באב (פנה"ל זמנים י, יט).