מצוות הנחת תפילין: למה רק בבוקר?

לדעת רבים חובת המצווה לגברים מהתורה להניח תפילין בכל יום למשך רגע אחד • מנגד, יש אומרים שחובה להניח תפילין כל היום, כפי שהיה נהוג בימי המשנה והגמרא • מתקופת המשנה ועד הראשונים היו רבים שלא הניחו תפילין כלל • למעשה מנהג רוב ככל ישראל, מתקופת הראשונים ועד ימינו, להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד • על ידי מצוות תפילין נוכל להתקשר אל יסוד האמונה

החובה והמצווה

שאלה: כידוע מצווה להניח תפילין כל היום, וכן נהגו בעבר. מדוע אין מעודדים את הציבור להניח תפילין כל היום, ובמיוחד את בחורי הישיבות?

תשובה: לדעת רבים חובת המצווה לגברים מהתורה להניח תפילין בכל יום למשך רגע אחד, ונכון לעשות זאת בעת קריאת שמע, שבה כתובה מצוות התפילין, ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). פרט לכך, המניח תפילין מקיים מצווה, ולכן אם חלץ תפיליו ורצה לחזור להניחם, חוזר ומברך על התפילין, אבל אין בכך חובה, כי ברגע אחד יוצאים ידי חובה (ריטב"א שבת מט, א; קל, א; כלבו; כסף משנה ולחם משנה על יסודי התורה ה, א; מגן גיבורים סימן מג א"א לז, ב; ערוך השולחן ג; אשל אברהם בוטשאטש כה, א). מנגד, יש אומרים שחובה להניח תפילין כל היום, כשם שמצווה ללמוד תורה כל היום. אולם המניח רגע אחד כבר נחשב כמי שקיים את המצווה (רבנו יונה, לבוש לז, ב; של"ה, פר"ח; גר"א לח, י; ישועות יעקב או"ח לז, א).

המנהג בעבר

בימי המשנה והגמרא רבים נהגו להניח תפילין כל היום, ולכן פירטו חכמים דינים שונים בנוגע לחליצת התפילין לפני כניסה לבית הכיסא ולסעודה (ברכות כג, א-ב), ושיבחו תנאים ואמוראים שונים שלא הלכו ד' אמות בלא תפילין (סוכה כח, א; תענית כ, ב; מגילה כח, א).

מנגד, מתקופת המשנה ועד הראשונים היו רבים שלא הניחו תפילין כלל או שרק לעיתים רחוקות הניחו תפילין. ואמרו חכמים שעם הארץ הוא זה שאינו מניח תפילין (ברכות מז, ב; סוטה כב, א). וכן אמרו חכמים: "כל מצווה שלא מסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם" (שבת קל, א). וכן עולה מדברי גאונים וראשונים, שהיו מקומות שבמשך דורות כמעט לא קיימו בהם את מצוות התפילין. ורבי משה מקוצי בעל הסמ"ג (עשין ג) יצא למסע התעוררות מצרפת לספרד כדי לעורר את הרבים לקיום המצווה.

הסיבה להתרשלות מהנחת תפילין

רבים נימקו את התרשלותם מהנחת תפילין בחשש שלא יצליחו לשמור על קדושת התפילין, הדורשת שמירה על גוף נקי וזהירות מהיסח הדעת. וסמכו דבריהם על הגמרא: "אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים (שנעשה לו נס). מאי היא (מה משמעות גוף נקי)? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן" (שבת מט, א). (פירש רש"י: כדי שלא יפיח בהן או יראה קרי מתוך שנתו). ראוי לציין שבעבר לא היו שירותים צמודים כמקובל היום, ואנשים היו צריכים להתאפק שעות ארוכות, ולכן התקשו יותר לשמור על גופם מהפחה.

אומנם כתבו הראשונים שחשש מגוף נקי והיסח הדעת אינו מצדיק השתמטות מהנחת תפילין, שכן בעת שאדם אינו מסוגל לשמור עצמו כראוי יחלוץ את התפילין, ובשאר הזמן יניחם. אולם הנמנעים מהנחת תפילין טענו שהואיל ואינם יכולים לשמור את דעתם וגופם כראוי, וקשה להם לחלוץ בכל פעם את התפילין, עדיף שלא יניחו תפילין ויפגעו בקדושתם.

מהו היסח הדעת?

היסח הדעת האסור בעת הנחת התפילין הוא מחשבות איסור בענייני עריות או ליצנות אסורה (שולחן ערוך אורח חיים לח, ד). כמו כן מי שהוא טרוד מאוד במחשבות גופניות או בצערו עד שלבבו פונה לגמרי מענייני התורה נחשב מסיח דעתו מהתפילין (רמ"א לח, א).

יש מחמירים וסוברים שהמניח תפילין חייב לזכור בכל עת שהתפילין עליו, ושלא יעבור יותר משיעור מהלך מאה אמה (בערך דקה) בלא שיזכור שהתפילין עליו (שאגת אריה לט). אולם דעת רוב הפוסקים אינה כן, שכן עובדה היא שהניחו תפילין במשך העבודה, ולא החשיבו זאת כהסחת דעת. הרי שאין ניגוד בין הנחת התפילין ועיסוק ביישובו של עולם. אולם המשתמטים מהנחת תפילין יכלו לטעון שנכון להחמיר לחשוב תמיד על התפילין, והואיל והם אינם מסוגלים לעשות כן, אינם מניחים תפילין כלל.

הוראת הראשונים להניח תפילין בתפילת שחרית

כתגובה למנהג רבים שלא הניחו תפילין כלל, כתבו הראשונים שאומנם תפילין צריכים גוף נקי וזהירות רבה מהיסח הדעת, אבל הזהירות היתרה נדרשת מאדם שמניח תפילין כל היום. אולם במשך זמן תפילת שחרית יכול אדם לשמור על גוף נקי ולזכור שהתפילין עליו ולא להסיח מהן את הדעת, ולכן חובה על כל אדם להניחן בתפילת שחרית (רא"ש תפילין כח; סמ"ק קנג; שולחן ערוך לז, ב).

הסוברים שאין להניח כל היום מפני הרמאים

יתר על כן, יש אומרים שאין להניח תפילין כל היום, כדי שלא לתת מקום לרמאים לרמות ולעשות את עצמם כצדיקים על ידי הנחת תפילין במשך כל היום. וכפי שאמרו בירושלמי: "מפני מה לא החזיקו בהן? – מפני הרמאים" (ברכות ב, ג), ושם מובא בקיצור סיפור שהורחב בפסיקתא רבתי (איש שלום פיסקא כב): מעשה באדם שהיה בדרכו עם ממון. כיוון שעמדה השבת להיכנס, הוצרך להפקידו בידי אדם נאמן מבני המקום. ראה אדם שמניח תפילין על ראשו, הבין שהוא ירא שמיים והפקיד אצלו את הממון. בא אצלו במוצאי השבת לקבל את כספו והלה הכחיש שקיבל ממנו ממון בפיקדון. אמר ההלך: לא לאדם זה האמנתי אלא לתפילין שעל ראשו, שבעטיים סברתי שהוא ירא שמיים. ברוב צערו עמד והתעטף בטליתו, אמר: "ריבונו של עולם, לא האמנתי אלא לשמך הקדוש שהיה על ראשו". בתוך כך התנמנם, נגלה לו אליהו זכור לטוב, אמר לו: לך לאשתו של אותו האיש, ואמור לה שבעלה ביקש שתחזיר לו את הממון ממקום מסוים, וסימן לכך, שאכלו בליל פסח חמץ, ואכלו מאכל מסוים בליל יום הכיפורים. הביאה לו אשתו את הממון. כשחזר הרמאי לביתו ושמע מאשתו שהחזירה להלך את כספו, כעס עליה והיכה אותה. אמרה לו: מה אתה מכה אותי, סימנים שביני לבינך נתן לי.

וכך כתבו רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יט, ה), מגן אברהם, ואליה רבה (לז, ב), שאף מי שיודע שיכול לשמור בנקיות על גופו, לא יניחם כל היום, שלא תהיה לרמאים דרך להתחזות כצדיקים ולרמות את הבריות.

אומנם רוב הפוסקים סוברים שכוונת חכמים שאין לסמוך על מי שמניח תפילין כל היום שהוא צדיק, מפני הרמאים, אך לא התכוונו לומר שאין להניח הנחת תפילין כל היום (התרומה, רא"ש, בית יוסף לז, ב).

המנהג למעשה

למעשה מנהג רוב ככל ישראל, מתקופת הראשונים ועד ימינו, להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד. וכך נוהגים רוב ככל הרבנים ותלמידי הישיבות. והרוצה להניח כל היום רשאי, אבל אין מקום לעודד לכך את הציבור. ניתן לומר שעד תקופת הראשונים היו שנהגו להניח תפילין כל היום והיו שלא הניחו תפילין כלל. והנהיגו הראשונים שיניחו כל ישראל תפילין בתפילת שחרית בלבד. ומאז כל שומרי המצוות מקפידים להניח תפילין בכל יום בתפילת שחרית בהידור גדול.

בחורי ישיבה

אגב, לגבי בחורי ישיבה, יש סוברים שהלומד תורה אינו צריך להניח תפילין מעבר לפעם ביום, שכן מגמת הנחת התפילין היא "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט), והלומד תורה מקיים זאת בפועל. כך כתבו רבנו יונה, מרדכי והשולחן ערוך (לח, י). אולם בפסיקתא זוטרתא (פרשת בא יג) מבואר שגם הלומד תורה חייב להניח תפילין. וכך כתב הגאון רב שמואל בר חופני, האגור והטור (לח, י).

פושעי ישראל בגופם

אמרו חכמים שאדם בינוני שזכויותיו וחובותיו שוות נידון לכף זכות. אבל אם בין עוונותיו היה עוון שבכלל "פושע ישראל בגופו", כגון "קרקפתא דלא מנח תפילין" (ראש שלא מניח תפילין), אין מטים את דינו לכף זכות אלא נידונים לגיהינום (ראש השנה יז, א). יש סוברים שפושע ישראל בגופו הוא רק מי שלא הניח תפילין כל ימיו (רי"ף, רמב"ם, רמב"ן ועוד), ויש אומרים אף אם לא הניח יום אחד תפילין הוא נחשב פושע ישראל בגופו, ובתנאי שהיה יכול להניח ובחר שלא להניח מחמת שאט נפש וזלזול במצווה (רבנו תם, יראים, מנהיג, רשב"א, ריטב"א, ר"ן ועוד).

החיילים הקרביים צדיקי ישראל בגופם

כשם שהעובר ולא מניח תפילין נחשב כמי שפשע במצווה שמתקיימת בגופו, כך – ואף יותר מכך – חיילים שמחרפים נפשם על הגנת העם והארץ, כיוון שהם מסכנים את גופם, נחשבים כצדיקי ישראל בגופם. וגדולה מידה טובה ממידת פורענות, ויש בכוחה של המצווה להטותם לכף זכות ולזכותם לחיי עולם בגן עדן.

פרט לכך, בשירות הצבאי הם מקיימים שתי מצוות שאמרו עליהן חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות: הצלת ישראל ויישוב הארץ.

וראו כל עמי הארץ

בשנים הללו, שבהן אנחנו נמצאים במלחמה קשה עם אויבינו, עלינו להתאזר בגבורה פנימית הנובעת מאמונה עמוקה בה' ובייעודו של עם ישראל להביא צדק וברכה לעולם. על ידי מצוות תפילין נוכל להתקשר אל יסוד האמונה, ועל ידי כך שם ה' ייקרא עלינו, ואויבינו ייראו מפנינו, שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י), אמר רבי אליעזר הגדול: "אלו תפילין שבראש" (ברכות נז, א). ומתוך כך גם על ידי מצוות תפילין של יד נזכה שתחזקנה ידינו להכריע את אויבינו ולבנות את ארצנו.