בכל דת ישנו ניצוץ אלוקי של מוסריות שמחיה אותה • גם לפי התפיסה האלילית, מעל האלילים ישנם ערכים של אמת וטוב • מצווה עלינו להתרחק במסירות נפש מכל שמץ עבודה זרה • בעזרת הפולחנים האליליים, שהתבצעו במקדשים ובבתים, בני אדם רבים נרתעו במידה מסוימת מלעשות רע • החזון הוא שכל דת תתנקה מכל פגמיה ותגלה את הדרך המיוחדת שלה בעבודת ה' ובהוספת ברכה לעולם
לכבוד ג' באלול, יום עלייתו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לגנזי מרומים, אסכם בקצרה את דבריו על היחס הראוי לדתות השונות.
הניצוץ האלוקי שבדתות האליליות
כתב מרן הרב קוק, שבבואנו לדון בדתות השונות עלינו לדעת שהעולם מתנהג בהשגחת ה' לרומם את בני האדם בהדרגה לתכליתם המאושרת. "על כן נדע, שכל זמן שעדיין נמצא עבודה זרה בעולם, יש בה תכלית". מפני שכל עוד מחשבתם של אנשים מגושמת, הם אינם יכולים לקבל הדרכה מאמונה מופשטת בה' אחד, והם נזקקים לאמונה מוחשית באלילים, שמעניקה להם כללים בסיסיים של דרך ארץ ומוסר. שכן בכל דת ישנו ניצוץ אלוקי של מוסריות שמחיה אותה, שמכוחו היא קובעת כללים של רע וטוב. וכך יכולה האנושות להתקדם בהדרגה לקראת אמונת הייחוד והדרכותיה המוסריות (לנבוכי הדור פרקים ח; יד1).
כלומר, גם לפי התפיסה האלילית, מעל האלילים שמבטאים את כל הכוחות שמתגלים בעולם ישנם ערכים של אמת וטוב. כך אנו מוצאים בכל סיפורי האלים הקדמונים (המיתוסים), שאף שכוחם של האלים גדול, הוא מוגבל, וגם הם כפופים לגזירת הגורל. למעלה מכך, גם למעשיהם יש השפעה על גורלם, וכל אליל שיעבור גבול מסוים, ויחטא בתאווה יתרה או בגאווה יתרה, או בחוסר התחשבות קיצוני באלים אחרים – כוחות עליונים וחזקים יותר יענישו אותו. כוחות עליונים אלה מבטאים סדר ערכי גבוה יותר, ובהם חבויה אמונה בה' מקור החיים והטוב. כפי שנאמר: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגויים, אמר ה' צב־אות" (מלאכי א, יא). ביארו חכמים, שכל עובדי האלילים קוראים לה' "אלהא דאלהיא" – "אלוהי האלוהים" (מנחות קי, א).
האמונה העמוקה בא־ל אליון
משמעות הדבר, שגם בעת שהתפיסה האנושית הייתה מגושמת, ולא היה כמעט אדם בעולם שלא האמין שהאלילים שולטים על הכוחות השונים, וכדאי לסגוד להם כדי לקבל מהם עזרה – בעומק הלבבות הייתה אמונה ב"א־ל עליון" מקור האמת והמוסר. אלא שרוב רובם של בני האדם לא מצאו בכך שום משמעות. והיו שהתעלו לפנות בתפילתם גם אל "אלוהי האלוהים", והם נחשבו עובדי עבודה זרה בשיתוף.
ומהם היו יחידי סגולה, שהתעמקו במקור אמונתם, ואת עיקר תפילתם כוונו לאלוהי האלוהים, ובמסירות רבה היטיבו את דרכיהם, ובתוך החושך של הדתות האליליות התאמצו מאוד לחזק את ערכי האמת והטוב בלב האנשים. המעולים שבהם אף זכו לרוח הקודש, וכפי שאמר תנא דבי אליהו: "מעיד אני עליי שמיים וארץ, שבין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, בין נוכרי בין ישראל, הכול לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו" (פרק ט). בעזרת רוח הקודש ששרתה עליהם העמיקו את אמונתם במקור החיים, ואף שלא ביטלו את עבודת האלילים, בתוך המסגרות האליליות קבעו חוקים ומנהגים טובים ומועילים. עליהם אמר רבי מאיר: "אפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, שנאמר: 'ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא יח, ה) – כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם". ביארו בגמרא, שתורתם עוסקת בשבע מצוות בני נח, שבהן יסודות האמונה והמוסר (סנהדרין נט, א). הוסיף הרב קוק, שייתכן ומנהיגי הדתות אף קיבלו עזרה משמיים לעשות מופתים, כדי ששומעיהם יקבלו את הדת שקידמה את מצבם המוסרי (לנבוכי הדור יד; מו; נב).
היחס לדתות אליליות
כתב מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם". וכל ביטויי השנאה כלפי הגויים, הם "רק על הרשעה והזוהמא שבעולם". אהבה זו צריכה להתקיים "למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים. נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה". כיוון שהדת היא מרכזית בעולמם הרוחני והמעשי של העמים, ממילא ברור שכוונתו גם לדתות השונות. מתוך כך עם ישראל יוכל להגשים את ייעודו, להביא את דבר ה' וברכתו לעולם (מידות ראיה, אהבה ה' י').
הוקעת עבודה זרה
אומנם אסרה התורה על ישראל כל סבלנות כלפי עבודה זרה, כדי שנוכל למלא את תפקידנו המיוחד. לכן מצווה עלינו להתרחק במסירות נפש מכל שמץ עבודה זרה, וכל דבר שהיה שייך לאלילים מצווה עלינו לאבדו ולא ליהנות ממנו כלל. בנוסף לכך, כדי שיהודים לא ייגררו אחר עבודה זרה, מצווה לבטא את קלונה של העבודה זרה וביזיון עובדיה, "כפי הערך הראוי להעיר בנפשנו את גודל הטובה, והנחלה הקדושה אשר שפרה עלינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו… והם לערכנו תועים".
בשביל כלל האנושות הדתות השונות חשובות
אך עם זאת צריך לדעת, שלפי ערך נפשם של בני העמים, ייתכן שבכך שהם נאמנים לדתם האלילית הם "מתנהגים כראוי להם" (לנבוכי הדור יד1). מפני שבכל אחת מהדתות יש ניצוץ אור אלוקי שבא לידי ביטוי "בסדרי חינוך שונים לתרבות האנושית, לתיקון הרוח והחומר, השעה והעולם, היחיד והציבור שלה" (אורות, זרעונים ו).
לפיכך, גם לגבי הדת האלילית הנמוכה ביותר, "אין להחליט על כל הדת כולה שהיא טעות", כי אולי הייתה מתאימה להם בעבר כדי להרימם מעט. ויש בין הדתות מדרגות, ויש שהן מתוקנות יותר "במוסריות, במידות ודרך ארץ, וממילא הנימוסים ודרכי עבודה זרה שלהם אינם כל כך משוקצים ומלאים תיעוב כאחרים" (לנבוכי הדרו יד1. וכן שם לט1; ראשון ליפו צא1).
האם ראוי לבני העמים להמשיך בדתם האלילית
לכאורה מפאת חומרת איסור עבודה זרה, היה ראוי לומר שכל נוכרי חייב לעזוב מיד את דתו האלילית. אולם למעשה כתב מרן הרב קוק שאין הדבר נכון. שכן גם יחידי הסגולה שבאומות העולם, שידעו שה' הוא אלוהי האלוהים מקור כל הכוחות, לא ביטלו את עבודת האלילים. משום שידעו כי האמונה בה' אחד מופשטת וגבוהה מדי, ובלא שהאמונה תחול על כוחות מוחשיים הקרויים אלילים, ותחוזק על ידי פולחנים, לא יצליחו לבסס את הערכים המוסריים שירוממו את בני עמם ודתם.
כך לדוגמה, אנשים רבים שהעמידו בביתם פסלים של עץ ואבן מתוך אמונה שיביאו ברכה לביתם, כאשר יצרם הרע גבר ורצו לרצוח, לנאוף ולגנוב, בלמו עצמם מלהרשיע מתוך שדימו בנפשם שהפסל מביט בהם בעיני זעמו ועומד להענישם. כך בעזרת הפולחנים האליליים, שהתבצעו במקדשים ובבתים, בני אדם רבים נרתעו במידה מסוימת מלעשות רע. ואם היינו תובעים מהם לכפור באליליהם, לפני היותם מוכנים לכך כראוי, היו מאבדים את רמתם המוסרית ומרשיעים יותר. לעומת זאת, אם ימשיכו לשמור את חוקי דתם, יוכלו להתעלות בהדרגה עד שיזכו לעלות למעלה האמיתית של האמונה הנמשכת על ידי אורם של ישראל.
לכן לפי ערכם יש לדת שלהם ערך דתי. ומרחוק נוכל להכירם ולכבדם, על היותם מתקרבים לאור ה' לפי דרכם. "ולחשוב שהם עושים כראוי להם בהחזיקם במורשת אבות, ובמנהגים שתיקנו להם זקני אומתם" (לנבוכי הדור יד1; ראשון ליפו צא1). וזו הסיבה העמוקה שאסור ללמד תורה לנוכרי (סנהדרין נט, א; לנבוכי הדור יד1; אגרות הראיה פט; אדר היקר עמ' לג).
התעלות הדתות
המגמה הכללית היא שכל דת תתעלה בהדרגה לכיוון של אמונה מופשטת ומוסרית יותר. וזה נעשה מפני שגם בתוך "החושך של עבודה זרה, יוכלו להימצא יחידים טהורי לב שירצו להוכיח ולהטיב דרכי עמם, ומתוך שמכירים שהאור האלוהי האמיתי הטהור הוא יותר גדול מכוחם, ידריכוהו על פי ערכו בנימוסים טובים ומנהגים שמביאים אותו להשלמה יותר טובה בעתיד" (לנבוכי הדור יד1). עד שבמשך הזמן ימצאו דרכים לפרש את דתם באופן עמוק ומופשט יותר, ויסירו את סיגי ההגשמה הגסה, וירוממו את הנפשות לאמונה ומוסר גבוהים יותר (לנבוכי הדור מו).
חזון העתיד
מכיוון שכל הדתות יכולות להתעלות, אין שאיפה שכל העמים והדתות יתבטלו, שכן לכל דת גוון מיוחד שמבטא את המיוחד שבאופי של העם שבו היא נוצרה. לפיכך החזון הוא שכל דת תתנקה מכל פגמיה ותגלה את הדרך המיוחדת שלה בעבודת ה' ובהוספת ברכה לעולם. כפי שנאמר: "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלוקינו" (זכריה ט, ז). "והסירותי דמיו מפיו" – הרצחנות, הגזלנות ושאר הפגמים המוסריים שבין אדם לחברו, "ושיקוציו מבין שיניו" – סיגי האליליות, ואז "נשאר גם הוא לאלוקינו" – להוסיף ברכה לעולם. כמו שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).
יחד עם הדבקות המיוחדת של כל עם בדתו, תהיה האנושות כולה מאוחדת על ידי הקשר של כל העמים לעם ישראל ולמרכז שבירושלים, שנאמר: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז). "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד).
