תרומות מעשר כספים לעמותות פוליטיות: מה אומרת ההלכה?

לכתחילה יש להעדיף לתת מעשרות לעניים או ללומדי תורה • אפשר לתת את המעשר גם לשאר צורכי מצווה, כגון בניית בית כנסת או יישוב הארץ • אין לתת מעשר כספים לגופי תקשורת או עמותות שמחזקים את השמרנות • באופן אישי מותר לתרום רק לגוף שעל סמך היכרות מעמיקה בטוח פועל באופן צודק ומועיל ליישוב הארץ וביטחון ישראל • אף שדין עיר הנידחת חמור ואכזרי, למדו חכמים מהתורה שבאמת יש בו רחמים

שאלה: לאור מצב החירום הלאומי מורגשת מצוקה כספית בקרב עמותות הימין המנסות לשמור על ריבונות עם ישראל בארצו. א) האם מותר לתרום ממעשרות כספים לעמותות המעוניינות להילחם בתרבות ובגישה הפרוגרסיבית ולחזק את ערכי המשפחה בציבור הרחב? ב) האם מותר לתרום ממעשרות כספים לעמותה שמשתמשת בשפה ובמושגים צבאיים חילוניים, אך מטרתה לחזק את ביטחון המדינה ואחיזת עם ישראל בארצו? ג) האם מותר לתרום ממעשרות כספים לעמותה המעוניינת לבאר ולהסביר את הגישה השמרנית לדמוקרטיה, כדי להחזיר את הכוח לעם מהאליטות הפרוגרסיביות? ד) אם אכן הדבר אפשרי – האם בכל המקרים הללו מותר לתרום דווקא לעמותות שעושות פעילות בנושא, או שניתן לתרום גם לכלי תקשורת מסחריים (שמוכרים שטחי פרסום) כדוגמת עלונים, עיתונים, פודקאסטים ומסבירנים נוספים המבקשים תרומות לכיסוי הוצאותיהם?

תשובה: ראוי להזכיר תחילה שיש אומרים שכספי מעשר מיועדים ללומדי תורה או לעניים, ואסור ליתנם לשאר צורכי מצווה, כמו בניית בית כנסת (מהרי"ל כמובא ברמ"א יורה דעה רמט, א). ויש אומרים שמותר להשתמש בכספי המעשר גם לשאר צורכי מצווה (מהר"ם כמובא במהרש"ל וש"ך רמט, ג). למעשה נוהגים להורות שאפשר לתת את המעשר גם לשאר צורכי מצווה כגון בניית בית כנסת או יישוב הארץ, אלא שלכתחילה יש להעדיף ליתנו לעניים או ללומדי תורה.

אלא שכאשר התרומה היא לעמותות ימין, מתעוררות שתי בעיות נוספות. האחת, גם כשהמטרה טהורה, לחזק את ביטחון את ישראל, מכיוון שמדובר בנושאים ששנויים בוויכוחים פוליטיים, יש חשש סביר שהתרומה תסייע למועמד מסוים. לדוגמה, אם העמותה או כלי התקשורת תומכים בראש הממשלה, ונאבקים במועמדים ימניים שאינם תומכים בו; או להפך, תומכים במועמדים ימניים שמשקיעים את רוב פועלם להחלפתו, קשה לומר שמדובר בצורכי מצווה. ואם הם גם מוקיעים את היריבים באופן שאינו הוגן, אף יש במעשיהם עבירה. קל וחומר כאשר מדובר בכלי תקשורת שנוקט קו פוליטי, שלדעת לא מעט אנשים מזיק בדעותיו או בנטייתו לעורר מחלוקות.

השנייה, גם כאשר מתרחקים מוויכוחים פוליטיים אודות אישים ותנועות ועוסקים רק ברעיון, פעמים רבות אי אפשר לדעת האם מדובר בדעה עקרונית טובה. לדוגמה, יש שיסברו שצריך לחזק את התודעה הביטחונית בניתוק מהרעיון האמוני, ויש אומרים שדרך זו לא תועיל ובמידה מסוימת אף תזיק. וכן להפך. כמו כן פעמים שהתומכים בעמדות שמרניות זונחים בתוך כך ערכים תורניים שנתפסים כליברליים או כשמאלניים (מדיניות רווחה, הפלות כשמותר, כבוד לבעלי נטיות הפוכות, אחווה עם יהודים שאינם שומרי מצוות או רפורמים), ובתוך כך מעוררים מחלוקות נגד עמדות תורניות חשובות.

לעומת זאת כאשר מחזקים את החינוך הכללי לתורה ולאהבת העם והארץ במוסדות שאינם מעודדים מחלוקת, ברור שהתרומה הולכת למטרה חיובית, שכן היא מחזקת את התשתית של כל הדברים הטובים.

לכן ככלל נראה שאין לתת מעשר כספים לגופי תקשורת או עמותות שמחזקים את השמרנות. ורק למי שעל סמך היכרות מעמיקה בטוח שהגוף שאליו הוא רוצה להפנות את תרומתו פועל באופן צודק ומועיל ליישוב הארץ וביטחון ישראל, מותר באופן אישי לתרום לכך.

עיר הנידחת

השבת בפרשת ראה נקרא על מצוות "עיר הנידחת", שלפיה כאשר רוב תושבי עיר בישראל הודחו לחטוא בעבודה זרה – מצווה להוציא להורג את כל החוטאים במיתת סיף, היינו בחרב, ולשרוף את כל בתיה ורכושה ולהשאירה חרבה לעולם (דברים יג, יג-יח). כאשר אדם חוטא בעבודה זרה שלא במסגרת עיר הנידחת, הוא חייב סקילה, שהיא המיתה החמורה ביותר, אולם רק הוא נענש ואת רכושו הוא מוריש ליורשיו. לעומת זאת, החוטאים במסגרת עיר הנידחת נענשים במיתה קלה יותר, מיתת סייף, אולם כל רכושם נשרף וממילא אינם מורישים אותו לקרוביהם.

אפשר לומר שדין עיר הנידחת הוא כדין מורדים, שכשם שהמורדים בכל המלכויות היו חייבים מיתה בחרב, כי בכך ערערו על קיומה של החברה וחשפו אותה לסכנות איומות, כך חוטאי עיר הנידחת מרדו ביסודות הקיום הישראלי, שנהיה לעם במעמד הר סיני.

סדרי דין עיר הנידחת

לפני שמוציאים לפועל דין חמור זה, הורתה התורה לדרוש ולחקור היטב את הדבר. אם התברר שכך אירע, היה בית הדין הגדול של שבעים ואחד זקנים שולח תלמידי חכמים אל אנשי העיר כדי להזהירם ולהחזירם בתשובה. אם לא חזרו בתשובה, בית הדין הגדול היה מורה לישראל לשלוח עליהם צבא ולקחת את כל תושבי העיר בשבי, כדי לדון אותם בפני סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים. כל מי שהעידו עליו שני עדים שאחר שהתרו בו עבד עבודה זרה בזדון, חייב מיתה.

אם התברר שהחוטאים היו מיעוט יושבי העיר, דין החוטאים כדין חוטאים יחידים שעונשם סקילה וממונם ליורשיהם. אם התברר שרוב תושבי העיר חייבים מיתה, היה בית הדין הגדול קובע שדינם כדין עיר הנידחת, וכל החוטאים נהרגים במיתת סיף, ורכושם ובתיהם נשרף. ואלה שלא חטאו אינם נהרגים, אבל רכושם נשרף יחד עם רכוש שאר בני העיר. ואף אם אלה שלא חטאו היו צדיקים, רכושם נשרף, הואיל וממונם גרם להם להישאר לגור עם הרשעים למרות הסכנה שהם או ילדיהם יושפעו מהם לרעה (סנהדרין קיב, א; רמב"ם עבודה זרה ד, ו-ז).

לדעת רוב התנאים, ילדי עיר הנידחת אינם נהרגים, כי לא יומתו הבנים בעוון האבות (חכמים ורבי עקיבא, וכן כתב יד רמ"ה ופרשת הכסף). אולם לרמב"ם (עבודה זרה ד, ו), הלכה כדעת רבי אליעזר שגם הילדים נהרגים עם הוריהם. יש מבארים שהכוונה לילדים שיש להם דעת (פר"ח), ויש מבארים שגם ילדים שאין להם דעת לרמב"ם נהרגים (אברבנאל). וכל זה כשגם אימם חטאה, אך אם לא חטאה אינם נהרגים (יד פשוטה).

עונשי המיתה בתורה

למעשה, למרות שעל שלושים ושש עבירות חייבה התורה מיתה, בפועל ההוצאה להורג הייתה נדירה מאוד בישראל, לאין ערוך פחות ממה שהיה מקובל בכל העמים שמסביב. עד שאמרו חכמים שסנהדרין שהוציאה להורג אדם בשבע שנים נקראת "חובלנית", ויש אומרים אחד בשבעים שנה (משנה מכות א, י). ואף אותן הוצאות נדירות להורג היו בעיקר של רוצחים, כך שעל עבודה זרה כמעט לא הוציאו להורג.

ועדיין כשלומדים על שלושים ושש העבירות שעונשן מיתה נקראים העוברים עליהן "חייבי מיתה". שלוש סיבות לכך: א. לבטא את חומרת החטאים שכעיקרון זה העונש הראוי להם. ב. במקרים נדירים מאוד אכן זה היה עונשם. ג. החוטאים בחטאים החמורים חייבים מיתה בידי שמיים ב"כרת".

האם יכולה להיות עיר נידחת?

נחלקו חכמים בשאלה האם דין עיר הנידחת נועד ללמד הלכה למעשה או ללמד עיקרון. יש אומרים שהיה מקרה שדנו עיר הנדחת, וכדברי רבי יונתן: "אני ראיתיה, וישבתי על תילה". אולם לדעת רבים: "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא, א; קיג, א). שעל ידי לימוד דין עיר הנידחת נבין את חומרת עבודה זרה, ונתרחק מכל שמץ שלה, וזה יהיה שכרנו.

הסיבה שלא ייתכן שתהיה, משום שקשה להניח שיימצאו עדים כשרים שיעידו על רוב בני העיר שעבדו עבודה זרה למרות שהתרו בהם. ועוד שאמר רבי אליעזר, שאפילו אם הייתה בעיר מזוזה אחת, אין עושים אותה עיר הנידחת, וקשה להניח שתימצא עיר שתמרוד עד כדי כך בכל ענייני היהדות עד שלא תהיה בה מזוזה אחת.

הרחמים שבענישה

אף שדין עיר הנידחת חמור ואכזרי, למדו חכמים מהתורה שבאמת יש בו רחמים, שכן הוא מונע את החברה מלהתדרדר לעבודה זרה שמביאה למעשים אכזריים פי כמה. זהו שאמרו חכמים במשנה: "אמר הקדוש ברוך הוא, אם אתם עושין דין בעיר הנידחת – מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני", שנאמר: "כליל לה' אלוקיך". "שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם – נסתלק חרון אף מן העולם" (סנהדרין קיא, ב). גם לפי הדעה שבפועל לא הייתה עיר הנידחת יש בדין זה רחמים, כי ההסכמה הפנימית שראוי לעשות דין קשה בחבורה שמתאגדת לעבוד עבודה זרה מונעת פורענות ומעוררת רחמים.

מדיני עיר הנידחת

דין עיר הנידחת חל על ערים רגילות, "אחת עריך", לפיכך ירושלים וכן ערי המקלט אינן נעשות עיר הנידחת.

כמו כן אין עושים עיר הנידחת בספר, היינו בגבול ישראל, כדי שלא ייכנסו גויים לארץ ישראל דרך המקום החרב (סנהדרין טז, ב; רמב"ם שם ד, ד). צריך לשרוף את רכוש בני העיר ואסור ליהנות ממנו. הרכוש שצריך לשרוף הוא רכוש בני העיר שנמצא בעיר, אבל רכוש של אנשים מחוץ לעיר שהופקד אצל בני עיר הנידחת, אינו נשרף. כמו כן, רכוש של בני העיר שהיה מחוץ לעיר אינו נשרף. אם הוא של אנשים שלא חטאו, הוא נשאר ברשותם; ואם הוא של רשעים שנהרגו, הרכוש ניתן ליורשיהם (שם ד, ז; י). אסור לבנות בתים על חורבות עיר הנידחת, אבל עצי פרי מותר לגדל (שם ד, ח).