תורתי אל תעזובו

חורבן הארץ התחולל לא רק על שלא שמעו בקול ה' ולא קיימו מצוות אלא גם על שעזבו את התורה • עיקר ההתקשרות לתורה צריכה להיות דרך כלל ישראל, וכאשר מתקשרים לתורה שלא דרך כלל ישראל, על כל חלקיו, מתנתקים מהשורש והחטאים גוברים עד לחורבן • ההתקשרות לכלל ישראל היא התקשרות לחזון הגדול של תיקון העולם

מדברי הנביא למדנו שהשאלה על מה חרבה הארץ היא שאלה קשה שרק ה' יכול היה להשיב עליה תשובה. שנאמר: " מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר. ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיהו ט, יא-יב). אומנם סיבת חורבן המקדש הראשון והשני מבוארת בדברי הנביאים והחכמים, אולם השאלה על מה חרבה הארץ היא שאלה בסיסית יותר, שכן היא כוללת הכול, את חורבן בית המקדש הראשון והשני, את חורבן הארץ וגלות ישראל.

וכן אמרו חכמים: "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: 'ויאמר ה' על עוזבם את תורתי' וגו'" (נדרים פא, א; בבא מציעא פה, א). כלומר, בנוסף לכך שלא שמעו בקול ה' ולא קיימו את המצוות, גם עזבו את התורה, והכוונה: "אמר רב יהודה אמר רב: שלא בירכו בתורה תחילה" (לגרסת המהר"ל בהקדמה לתפארת ישראל).

שלא בירכו בתורה תחילה

ביאר המהר"ל, שאומנם עסקו בתורה, אך עסקו בה בלא ברכה בתורה תחילה, היינו בלא אהבה והתקשרות לה' נותן התורה. שאם היו קשורים אל נותן התורה, התורה הייתה מתקיימת בהם למרות כל החטאים והמשברים. כי מתוך ההתקשרות אל נותן התורה היו חוזרים בתשובה ומתקנים את הכול. אך מכיוון שלא התקשרו לנותן התורה, לא תיקנו את חטאיהם והם גברו עד שחרבה הארץ.

המשיך הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל וביאר, שהברכה בתורה מדגישה את סגולת ישראל, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". קודם בחר בנו מכל העמים, ואחר כך נתן לנו את תורתו. ואף שיש שלושה חלקים לברכות התורה, אמרו חכמים שחלק זה הוא המעולה מכול (ברכות יא, ב), ללמדנו שעיקר ההתקשרות לתורה צריכה להיות דרך כלל ישראל. וכאשר מתקשרים לתורה שלא דרך כלל ישראל, על כל חלקיו, מתנתקים מהשורש והחטאים גוברים עד החורבן הגמור.

ייעודו של עם ישראל

משמעותה של ההתקשרות לכלל ישראל היא התקשרות לחזון הגדול של תיקון העולם, שכן רק עם שלם שמורכב משבטים שונים שמבטאים יחד את כל הכישרונות והשאיפות האנושיות, יכול להביא את דבר ה' וברכתו לעולם.

בדומה לכך שצריך לברך לפני הלימוד בתורה, הקדימה התורה את הסיפור על תולדות האבות למתן תורה, כדי ללמדנו שהחזון הגדול שהועיד ה' לאבותינו ולנו, ללכת בדרכי ה' ולהביא בכך ברכה ותיקון לעולם, הוא היסוד לתורה. האדם נברא בצלם אלוקים כדי שיוכל להשתתף עם הקדוש ברוך הוא בתיקון העולם ושכלולו. לשם כך ברא ה' את העולם חסר, כדי להעניק לאדם את האפשרות להיות שותף בתיקון העולם. ובחר בעם ישראל להיות העם שמוביל את התיקון והברכה, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחת האדמה", (בראשית יב, א-ג). וכן נאמר ליצחק אבינו: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", (בראשית כו, ד), וכן ליעקב אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך", (בראשית כח, יד). כאשר לא מברכים בתורה תחילה, מתנתקים מהחזון הגדול שהועיד ה' לישראל עמו וממילא לא מבינים את התורה כראוי, ולומדיה אינם זוכים להתקשר אל נותן התורה.

מאסה של תורה

לכאורה דברים שונים אמרו חכמים בפתיחה לאיכה רבה: "מצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר: על מה אבדה הארץ, על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן! אלא על עוזבם את תורתי" (פתיחתא ב). עוד דרשו שם חכמים ממה שנאמר: "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" (ירמיהו טז, יא), שאילו היו עוזבים את ה' אבל שומרים את התורה לא היה החורבן, וכביכול אמר ה': "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה (בתורה) המאור שבה היה מחזירן למוטב".

לכאורה במדרש זה למדנו שהדבקות בתורה גם בלא דבקות בה' יכולה להציל את ישראל מהחורבן, שלא כמו שאמרו חכמים שבלא הברכה בתורה תחילה התורה אינה יכולה להועיל ולהציל. אולם באמת דברי חכמים עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. לימוד תורה בלא התקשרות לחזון של הבאת ברכה לעולם, אינו יכול להחזיר את העם בתשובה, ואינו יכול להציל מפני החורבן. לימוד כזה הוא לימוד בלא ברכה בתורה תחילה, ובעטיו נחרבה הארץ. ומה שאמרו חכמים באיכה רבה, שאם היו לומדים את התורה במשמעותה הגדולה, כתורה שנועדה לתקן את העולם, גם אם לא היו מזכירים שם שמיים ולא מקיימים את המצוות, המאור שבתורה היה מחזיר אותם בתשובה. כי במשך הזמן היו מבינים שבלא התקשרות לה' וקיום מצוותיו, אי אפשר להגשים את החזון הגדול של התורה להביא ברכה ותיקון לעולם.

ואלו היסודות העמוקים ביותר שהילדים הקטנים לומדים בתורה, ולכן אמר רבי שמעון בר יוחאי: "אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים (שילמדו את ילדי ישראל תורה), שנאמר: על מה אבדה הארץ? ויאמר ה' על עוזבם את תורתי" (שם באיכה רבה).

יהי רצון שנזכה ללמוד את התורה בגדלות, מתוך התקשרות לה' שבחר בעמו ישראל, להביא ברכה לכל משפחות האדמה.

האם מותר להתרפא בדברי תורה

שאלה: יש טוענים שפסוקים מסוימים בתורה או פרקים מסוימים בתהילים מועילים לרפואה למחלות שונות. האם הדבר נכון?

תשובה: אמרו חכמים (שבועות טו, ב) שאסור להשתמש בפסוקי התורה כסגולה להתרפא על ידם, כגון לומר על פצע או מחלה את הפסוק: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כו). כי התורה ניתנה כדי שישראל ילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה, ולא כדי שיעשו אותה כלי שימוש לסגולות. והיו שנהגו גם לרקוק לפני אמירת פסוק שיש בו שם השם, כדרך שנהגו מכשפים בעת אמירת הלחשים שלהם, וזה הנקרא "לוחש על המכה" שאמרו עליו חכמים שאין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צ, א; קא, א).

לפני הופעת המחלה לשמירה

אבל לפני הופעת מחלה או סכנה, מותר לומר פסוקים לשמירה מפניהן, וכפי שאמרו חכמים (שבועות טו, ב) שמותר לומר פסוקים לשם הגנה מפני מזיקים ופגעים, וכדרך שרבים נוהגים לומר לפני השינה: "יושב בסתר עליון בצל ש־די יתלונן" וכו' (תהילים צא). מפני שכאשר אומרים פסוקים לפני שהמחלה או הצרה הגיעה, יש בכך ביטוי לאמונה בה' שהכול בידו, אבל כאשר אומרים את הפסוקים אחר שהצרה או המחלה הגיעה, הרי שכל חפצו של האומר הוא להשתמש בפסוקים כסגולה לרפואה והצלה.

קיום מצוות לימוד תורה כסגולה לרפואה

האיסור להתרפא בדברי תורה הוא דווקא להשתמש בפסוקי התורה כסגולה, אבל הלומד תורה כדי להבין את דבר ה' והדרכתו, כיוון שבלימודו הוא מתקשר למקור החיים, הוא ממשיך בכך לעצמו ברכה ורפואה. ולכן מותר ללומד להתכוון שעל ידי מצוות תלמוד תורה תימשך לו גם רפואה. וכפי שאמר רבי יהושע בן לוי: "המהלך בדרך ואין עמו לוייה – יעסוק בתורה… חש בראשו – יעסוק בתורה… חש בגרונו – יעסוק בתורה… חש במעיו – יעסוק בתורה… חש בעצמותיו – יעסוק בתורה… חש בכל גופו – יעסוק בתורה, שנאמר: 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא' (משלי ד, כב)" (עירובין נד, א). כלומר, מכיוון שהלומד תורה מתקשר לה' מקור החיים ועוסק בהדרכתו המסודרת לעולם, הוא ניצל על ידה מהסכנות והחולאים (מהר"ל, מהרש"א, תורת חיים). כיוצא בזה אמרו חכמים (ראש השנה ד, א), שמותר לאדם שבנו חולה לתת צדקה כדי שיחיה בנו, ולא זו בלבד אלא שאמרו שהוא "צדיק גמור", שהואיל וכוונתו לקיים מצווה, אין איסור בכך שיבקש שזכות המצווה תועיל לרפואת בנו (חדרי דעה קעט, על ט"ז ח).

אמירת פסוקים כתפילה

כמו כן מותר לומר פסוקים כתפילה לה' שירפא אותו ממחלה או יציל אותו מצרה, כדרך שאומרים תהילים. ואף מצווה יש בכך, מפני שעיקר מצוות התפילה, שיתפלל אדם לה' בעת צרתו ויבקש ממנו שיושיעו (פניני הלכה תפילה א, ד). ואמירת תהילים נחשבת כתפילה עילאה, שכן בפרקי תהילים כלולים כל סוגי התפילות והתהילות לה'. ויכול המתפלל לבחור פרקים שמבטאים יותר את מצוקתו ותפילתו.

הנחת ספר תורה לסגולת רפואה

כשם שאסור להתרפא בדברי תורה, כך אסור להניח ספר תורה או תפילין על קטן כדי לרפאו או כדי להרדים ילד שסובל מנדודי שינה, כי התורה ניתנה כדי שילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה, ובכך יזכו לחיים וברכה, ולא כדי שישתמשו בה כסגולות לרפואת הגוף (ירושלמי שבת ו, ב; רמב"ם עבודה זרה יא, יב; שולחן ערוך קעט, ט). אומנם במצב של סכנת נפשות מתירים להניח ספר תורה על חולה. מסיבה זו היו שנהגו להניח ספר תורה על אישה המקשה ללדת (באר שבע סנהדרין קא, א).