האם שרים שומרי מצוות צריכים להתפטר במקרה של חילול שבת באחריות הממשלה • מצוות התוכחה מחייבת לגלות מחאה, אך די בהבעת העמדה מבלי להגיע לעימות • אסור לנהל שותפות עם מחלל שבת ואסור ליהנות מחילול שבת • לאור זאת, העמדה החרדית היא לפרוש מהממשלה ולא לשאת באחריות לחילול השבת • כבר בדיון על הפרדת הקהילות באירופה, רוב גדולי ישראל התנגדו לפרישה ולהתנתקות מהציבור • יש להמשיך להשתתף בהנהגת המדינה, ולהגביר את השיתוף עם הציבור המסורתי כדי לשמור על צביון השבת הציבורית
באחרונה חזרה והתעוררה שאלה כבדה ורצינית: כיצד צריכים שרים דתיים ששותפים בקואליציה להתייחס לחילול שבת שמתבצע על ידי זרוע ממשלתית, כדוגמת רכבת ישראל. האם הם נושאים באחריות לכך ועליהם להתפטר כפי שנהג השבוע השר ליצמן, או שעליהם להשתדל לצמצם אץ חילול השבת אבל אינם צריכים להתפטר?
ההיגיון שבעמדה החרדית
האחריות של כל שר למכלול פעילותה של הממשלה הופכת אותו לשותף בכל פעילות שמתבצעת בשם הממשלה. ואזי כאשר חברה ממשלתית כרכבת ישראל מחללת שבת, נעשים כל חברי הממשלה שותפים בעבירה, וכל שר שומר מצוות צריך להתפטר. זו הסיבה שבמשך שנים רבות נציגי המפלגות החרדיות שהיו שותפים בקואליציה נמנעו מלהתמנות לשרים. כי חברי הכנסת שתומכים בקואליציה עושים זאת על פי שקלול הרווח וההפסד שבתמיכה זו, אולם החוק המחייב את השרים להיות שותפים באחריות לכל החלטותיה ומעשיה של הממשלה לא חל עליהם. מתוך הבנת הערך והתועלת שבניהול משרד ממשלתי, הסכימו להתמנות לסגני שרים שמנהלים בפועל משרד ממשלתי, אולם אינם שותפים באחריות המשותפת לשרים מפני שאין להם זכות הצבעה בממשלה. רק בעקבות החלטת בג"ץ הוכרח ליצמן להתמנות כשר, ועכשיו כאשר בשם הממשלה מחללים שבת בפרהסיה, הוא נאלץ להתפטר.
זו העמדה החרדית במיטבה, והיא ראויה להערכה, במיוחד כאשר שר מצליח כיעקב ליצמן מוכן לוותר על מעמדו בגלל העיקרון המקודש.
אומנם העמדה הרווחת בבית מדרשנו שונה. לפני שנברר אותה נסכם בקצרה כמה סוגיות הלכתיות שקשורות לעניין.
חובת המחאה ואיסור ההשתתפות בעבירה
מכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך והערבות ההדדית, נגזרת גם מצוות התוכחה לאחינו בני ישראל שעוברים עבירה כדי שלא ייפלו בחטאם. שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח).
כאשר יש סיכוי שההוכחה תשפיע – מי שנמנע מלהוכיח נחשב כשותף בחטא (שבת נד, ב). אומנם גם כאשר אין סיכוי שההוכחה תשפיע, חובה על האדם להוכיח, כדי להביע מחאה נגד האיסור. ודי בכך שעמדתו השוללת את החטא תהיה ידועה. ואם עמדתו אינה ידועה, די בהבעת מחאה אחת בלא להגיע על ידה לשום עימות, שכן אמרו חכמים (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).
מצוות התוכחה אינה קיימת כלפי מחללי שבת בפרהסיה, בזדון והתרסה, הואיל והוציאו עצמם מהאחווה הישראלית (באו"ה תרח, ב, "אבל"). אומנם כאשר אפשר, מכיוון שבפועל הם יהודים, מצווה לקרבם לתשובה. אבל לא בסגנון של תוכחה, הואיל ואינם מקבלים את העקרונות הבסיסיים של תורת ישראל, וגם על כגון זה אמרו חכמים שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
שותפות בעסק מחלל שבת
כאשר אדם שותף במפעל או חנות עם גוי, חובה עליו להשביתם בשבת, ואף אם הגוי ירצה לעבוד מעצמו היהודי חייב למונעו מכך, שאסרו חכמים על יהודי ליהנות ממלאכה שיעשה הגוי בעבורו בשבת. אומנם מותר ליהודי ולגוי לבצע בעת קניית המפעל או החנות הסכם, לפיו הם יהיו שייכים בכל השבתות לגוי, ובכל ימי ראשון ליהודי, ובשאר הימים יהיו שותפים, ומפני החשד יפרסם הסכם זה ברבים (שו"ע או"ח רמה, א ג).
כאשר השותף שמפעיל את המפעל או החנות בשבת הוא יהודי שמחלל שבת, האיסור חמור בהרבה, הואיל והיהודי נעשה שותף באיסור חילול השבת. לכן אין שום היתר למכור לו את החנות או המפעל לשבתות.
איסור הנאה מחילול שבת
כדי לבצר את כבוד השבת ולמנוע מישראל להיות שותפים בעקיפין בחילול שבת, תיקנו חכמים איסור שלא ליהנות ביום השבת ממלאכה שנעשתה בשבת ואפילו אם נעשתה בשגגה. אם נעשתה במזיד, אסור לכל מי שהדבר נעשה בעבורו ליהנות ממנה לעולם. ואם המלאכה נעשתה עבור הציבור, אסור לכלל הציבור ליהנות ממנה לעולם (שו"ע שיח, א; פנה"ל שבת כו, ז).
לכאורה לפי זה, אם פועלים יהודים תיקנו את מסילת הרכבת בשבת, אסור לנסוע על הפסים הללו לעולם. אולם במקרה זה, כאשר נציגי הציבור הדתי ביקשו והתחננו והפצירו ואיימו שלא יעבדו בשבת, ועל אפם וחמתם עבדו בשבת, אין הציבור הדתי אשם בזה שעבדו שם בניגוד לרצונו, ומותר לו לנסוע על המסילות הללו לאחר השבת. על אחת כמה וכמה שנציגי הרכבת טוענים שלא עשו זאת באיסור, הואיל ויש בדבר צד של פיקוח נפש.
חוק השבת במדינת ישראל
ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה או בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור.
כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסורים בשבת, משרד העבודה מעניק היתרי עבודה. ההיתרים ניתנים במסגרת הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל הפעלת התחבורה ציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד לפני קום המדינה. כמו כן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים יותר לציבור החילוני ניתנים יותר היתרים, כמו למשל רשות השידור שפועלת בשבת על סמך לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.
קהילות נפרדות או מאוחדות
עמדת הציבור החרדי ביחס לממשלה מבוססת על עמדת הרבנים שיזמו ותמכו בהפרדת הקהילות באירופה, כדי ששומרי המצוות לא יהיו שותפים עם עוברי עבירה. אולם רבים מגדולי ישראל סברו שאסור להפריד את הקהילות, משום שישנו הבדל עקרוני בין אנשים פרטיים שבוחרים עם מי ליצור שותפות, שחובה עליהם להימנע משותפות עם יהודים שיחללו שבת או יעברו עבירות אחרות במסגרת השותפות, לבין מסגרות ציבוריות שהיחידים כלולים בהם בעל כורחם. שתי סיבות לכך:
א) מפני שעובדת חייהם יחד במקום אחד מחייבת אותם לשתף פעולה בכל העניינים המשותפים, כמו סלילת כבישים, הקמת מערכת מים, ביוב, חשמל, מערכת רפואה ומשטרה וכדומה.
ב) מפני עובדת היותנו בני עם אחד, שגם אם ברמה הפרטית הערבות בינינו הופרה ביחס למצוות רבות וחשובות, הערבות הכללית לעולם קיימת. כמו בני משפחה שלעולם נשארים בני משפחה, ואחת הדוגמאות לכך היא שלעולם יהיו חייבים לשבת שבעה זה על זה.
את הסיבה הראשונה אומנם אפשר לבטל אם עוברים לגור באי בודד, ואפשר להקלישה על ידי יצירת קהילה נפרדת. ועדיין ההפרדה חלקית, לעניינים מסוימים, שכן כל העניינים הכוללים את כל הציבור, כתחבורה, מים וביוב, יישארו בידי רוב הציבור. לכל היותר תוכל הקהילה הנפרדת לומר: אנחנו מתערבים רק בתחומים שבהם יש לנו קהילה נפרדת, ובמה שאיננו נפרדים איננו מתערבים, ויעשה הציבור מה שיעשה בלא שום שותפות ואחריות שלנו. זו העמדה החרדית.
לעומת זאת העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד, וממילא שתי הסיבות מחייבות אותנו להיות שותפים בנשיאה בעול כל ענייני הציבור.
ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב (משיב דבר א, מד) שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל.
המחאה לפי התועלת
לכאורה ניתן להשיב: אכן מצד השותפות אסור להיפרד, בעל כורחנו אנחנו שותפים מעצם היותנו בני עם אחד ומעצם מקום מגורינו המשותפים, ולכן נשתתף בבחירות; אבל עדיין מצד מצוות המחאה חובה עלינו שלא להשתתף בממשלה.
אולם מצוות המחאה תלויה בתועלת, ולכן כאשר הדברים אינם נשמעים, מצווה שלא לאומרם (יבמות סה, ב). כי המצווה אינה לבצע את המחאה אלא היא נובעת ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", ולכן העיקר הוא לדאוג לטובתם של בני עמנו. כיוצא בזה מצינו שקבעו חכמים שלא לצרף עם הארץ לזימון, מתוך מחאה כנגדו (ברכות מז, ב), אולם בימי הראשונים יצאה ההוראה לצרפם לזימון, מפני שאם ירחיקום – יתרחקו יותר (תוס', שו"ע או"ח קצט, ג). הרי שכל המחאה כדי להועיל, כדי שמתוך שלא יצרפום לזימון ישתדלו להתקשר יותר לתורה. אבל אם רואים שאין במחאה זו תועלת אלא נזק, עדיף לצרפם.
המדינות הנכונה לשמירת השבת
לאור זאת, המדיניות הנכונה היא להגביר את שיתוף הפעולה בין הדתיים למסורתיים, שהם הרוב המובהק של הציבור היהודי במדינת ישראל, ולשתפם באחריות על צביון השבת הציבורית במדינת ישראל, כדי ליצור את המסגרת המעניקה כבוד מירבי לקדושת השבת ושמירתה כהלכה.
הכלל הוא שככל שמדובר במסגרת יותר ציבורית וקל וחומר ממלכתית – כך צריך להקפיד יותר על שמירת השבת, וככל שמדובר יותר בחיי הפרט – כך צריך להתערב פחות, שכבר למדנו שמצווה שלא לומר דבר שאינו לא נשמע.
ראוי לציין שהעמדה החרדית התמתנה במשך השנים, ועתה אנחנו רואים שמתוך שותפות בענייני המדינה היא מביעה עמדה נחרצת ומחאה חריפה שמועילה לזירוז ותיקון, כמו שהתפטרותו של השר ליצמן הובילה לתיקוני חקיקה בכיוון הנכון. כלומר, במבט מעמיק יותר אנו מוצאים שההבדלים בין עמדות החרדים והדתיים מצטמצמים לטובה, כאשר החרדים לומדים מהדתיים אחווה ואחריות לכלל ישראל, והדתיים לומדים מהחרדים יותר אומץ ועמידה על עקרונות.
