יועמ"ש, סוכריות ולימוד לנשים

לקט עניינים שונים • מוסד היועץ המשפטי נוטל לעצמו סמכויות-על בשיטה אנטי-דמוקרטית • רוב החירשים-אילמים בימינו יודעים לתקשר, ולכן יש לחייבם במצוות • אפשר להתיר קריאה ברשימת מוזמנים או מאכלים בשבת • נשים חייבות כמו גברים בלימוד התורה הנחוץ לחיים, ומי שחפצה בעיון תיאורטי נוסף – תבוא עליה ברכה • גם החובה הבסיסית, שהסתכמה בעבר בלימוד ענייני הבית וסביבתו, הפכה לרחבת היקף • בעידן של ריבוי ממתקים, לא ייתכן שרק מבית הכנסת יוציאו אותם, אך רצוי לצמצם את הנזק הבריאותי

עריצות מוסד היועץ המשפטי

בלא שום בסיס חוקי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה עם עוזריו לנכס לעצמו סמכויות-על של החלטות, הגבלות והנחיות לנבחרי הציבור, שהם נציגיו היחידים של הריבון, הוא העם. כך פקידים מתיימרים לנהל את המדינה בלא שנבחרו לכך, ומקיימים בעצמם את הפסוק "עבד כי ימלוך". הם התמנו לשרת את הציבור ולהיות נאמנים למדינת ישראל וחוקיה, ולא להשליט עליה את רצונם, השקפת עולמם וערכיהם, בניגוד לעמדת הרוב ורצונו.

זו שיטה של השתלטות דיקטטורית אנטי-דמוקרטית, שאין דוגמתה בשום מדינה דמוקרטית.

חלק מכוחו המופרז של מוסד היועץ המשפטי נובע מהלקונה שבחיבור הקלוקל והמשחית בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. משום שאישי ציבור רבים בטוחים או חוששים שאם יעזו לערער על הסמכויות שהיועצים המשפטיים מנכסים לעצמם, סופם שהממסד המשפטי ימצא את הדרך להתנקם בהם – להעמידם לדין, להרוס את הקריירה הציבורית שלהם ולמרר את חייהם הפרטיים בחקירות ותהליכים משפטיים שיימשכו שנים.

רבים נוהגים לצטט את הלורד אקטון שאמר: "כוח – משחית, כוח מוחלט – משחית לחלוטין". אכן הממסד המשפטי ככלל, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט, נותנים דוגמה טובה לכך.

יש לציין את השרים יריב לוין וזאב אלקין, שאינם נרתעים מלמתוח ביקורת עקרונית על הממסד המשפטי. לא מעט אנשים סבורים שזהו סימן מובהק לכך שהם זכים כשלג, שאם לא כן כבר היו מוצאים עילה להעמידם למשפט. יש לציין לשבח גם את השרה מירי רגב שמעזה לייצג את בוחריה אל מול עריצות ממסד הייעוץ המשפטי. רבים סבורים שמן הסתם הממסד המשפטי, ומלחכי הפנכה שלו בתקשורת השמאלנית, עושים לילות כימים כדי למצוא בדל פסול במעשים של השרים שמבקרים אותו, כדי להכפישם, להעמידם לדין ולהסירם מהדרך.

פרט לצורך להחזיר את מוסד היועץ המשפטי לתפקידו המקורי, מוטלת על לומדי התורה החובה להעמיד בתי מדרש ללימוד משפטי התורה ביחס למדינה ולחברה. לשם כך יצטרכו הלומדים להכיר היטב את החברה, הכלכלה והמשפט המודרני, שכן משפט התורה צריך לחול עליהם ולא על מציאות מופשטת או על מציאות שכבר חלפה מהעולם לפני כמה מאות שנים.

מעמדו של חירש-אילם בהלכה

כידוע, נחלקו גדולי האחרונים בשאלת מעמדו של חירש-אילם שלימדו אותו לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים ועל ידי קריאה וכתיבה. יסוד השאלה במה שהורו חכמים, שחירש-אילם פטור מהמצוות ואינו מצטרף למניין, שהואיל והוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, דינו כשוטה (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). השאלה היא: מה דינו של חירש-אילם שלימדוהו לתקשר עם סביבתו, בשפת הסימנים או על ידי קריאה וכתיבה?

יש אומרים שהואיל ובפועל הם מתקשרים עם סביבתם, ומסוגלים ללמוד ולהבין את מה שקורה סביבם, דינם כדין כל אדם שחייב במצוות (מהרש"ם ונחלת צבי). מנגד, יש סוברים שאפילו אם החירש-אילם הוא חכם גדול, דינו כפי שקבעו חכמים שהוא פטור מהמצוות (צמח צדק, דברי חיים). ויש שמתחשבים בשתי הדעות, ולכן בספק תורה נוטים להחמיר ובספק בדברי חכמים מקילים. ומכיוון שדין צירוף למניין מדברי חכמים, מקילים לצרפו למניין (נחלת בנימין, יחו"ד ב, ו). כך גם כתבתי בפניני הלכה (תפילה ב, ב) שאפשר לצרפו למניין.

אולם לאחר תוספת עיון בסוגיה, נראה שאפשר להכריע שחירש-אילם שמבין את שפת הסימנים נחשב כפיקח לכל דבר, ואפשר שגם המחמירים יסכימו לכך היום. עמדתם הייתה כאשר עדיין רוב החירשים-אילמים היו כשוטים, ולכן לא התחשבו ביוצאים מהכלל, מה עוד שלא היו כלים בדוקים לבדוק את רמתם של היוצאים מהכלל. אולם כיום, שרוב מוחלט של החירשים-אילמים לומדים את שפת הסימנים, לומדים לקרוא, מוצאים את הדרך לתקשר עם הסובבים אותם ואפשר לדעת שהם מבינים את הכול, דינם כדין כל אדם. על פי זה תיקנתי את הנוסח בפניני הלכה: "בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמדו לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כל החירשים-אילמים יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, ממילא הם חייבים במצוות ככל שאר האנשים".

רשימות לקראת סעודת שבת

שאלה: בבית ההארחה שלנו אנחנו רגילים להכין רשימה של המוזמנים, וכן רשימה של המאכלים שצריך להוציא בכל סעודה, אולם למדנו שאסור לקרוא רשימות בשבת. האם גם רשימות אלו בכלל האיסור?

תשובה: אסרו חכמים לקרוא ברשימת המוזמנים לסעודה או ברשימת המאכלים שעומדים להגיש בסעודה, משני טעמים:
א) משום שהקריאה בהן דומה לקריאה בשטרות.
ב) מחשש שמא יתקן את הרשימה בכתיבה או מחיקה, כדי שלא לטעות בהזמנת אנשים רבים שאין מספיק מאכלים להגיש לפניהם (שבת קמט, א; שו"ע שז, יב-יג).
אמנם כאשר הדבר נצרך מאוד לסעודת השבת או כדי למנוע עלבון, מותר להיעזר ברשימה, שכן האיסור לקרוא הוא כשאין צורך מצווה, אבל לצורך מצווה אין איסור, ורבים מהאחרונים כתבו שכל סעודת שבת היא מצווה (לבו"ש, מחה"ש, תוספת שבת ועוד). ומצד הגזירה שמא יכתוב, כיום שהמאכלים מצויים בשפע, אין מכינים מספר מדויק של מנות לפי האוכלים אלא יותר, וממילא המתח סביב הרשימה פחת ואין חשש שיבוא לכתוב. וכיוצא בזה מובא בשם הרב אלישיב זצ"ל (שש"כ כט, קלג), וכפי שהקלו בעבר למשרתים שאינם אחראים על הסעודה (מ"ב שז, מז; שעה"צ נד). אמנם לכתחילה כאשר בעל הסעודה או המלצר הראשי מתוחים מאוד, נכון שיסתכלו ברשימה עם עוד אדם, כדי שלא יבואו לכתוב בטעות (עיין שו"ע רעה, ב וט"ז ומ"א).

חיוב לימוד תורה לנשים

שאלה: האם יש הבדל גדול במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים, ואם אין, מדוע אנשים רבים כל כך חושבים שיש הבדל גדול?

תשובה: שני חלקים ישנם במצוות לימוד התורה. הראשון, לדעת את התורה כדי לחיות כהלכה; השני, להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה.

הגברים חייבים בשני החלקים של המצווה, ואילו הנשים חייבות בחלק הראשון, היינו בלימוד כל מה שנצרך להדרכת החיים בהלכה, באמונה ומוסר. והחלק השני, שהוא עיון תיאורטי נוסף, הוא בשבילן מצוות רשות; הרוצה ללומדו – תבוא עליה ברכה, ומי שאינה רוצה – פטורה. אמנם ככל שיש לאישה יותר זמן פנוי, ראוי יותר שתעסוק גם בחלק השני.

בעבר, כשהחיים התרחשו בסביבה הקרובה והפשוטה, הלימוד הנצרך לקיום החיים היהודיים היה מצומצם יחסית, שכן הלכות רבות נלמדו מתוך החיים המשותפים בבית. גם יסודות האמונה והמוסר הועברו בעיקר בשיחות של הורים עם ילדיהם, וכמעט שלא הוצרכו להתמודד עם שאלות מתרבויות זרות. ככל שעברו הדורות, והעולם נעשה יותר מורכב, וכל תחומי הלימוד התרחבו – כך לימוד התורה, שהוא הפנימיות של כל החוכמות, התרחב במקביל.

בפועל, החלק הראשון שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק ברעיונות התורה, באמונה ומוסר, וכן כולל לימוד יסודי של עקרונות ההלכה, כלליה ופרטיה. כך שבפועל ההבדל בין חובת הלימוד לגברים ונשים הצטמצם מאוד, כי חלקים רבים שהיו בעבר רשות לנשים נעשו חובה. לא זו בלבד, אלא שגם הגברים בדרך כלל לא מספיקים להקיף את החלק הראשון שאותו הם חייבים ללמוד תחילה.

חלוקת ממתק בתפילת שבת

במשך שנים רבות, בלילי שבת בסיום התפילה, בעת שהילדים באים לומר לי "שבת שלום", נהגתי לחלק להם סוכריות, כדי לחבב עליהם את התפילה, את בית הכנסת, את השבת ואת התורה. לפני כחצי שנה, לאור ההבנה שהסוכר המופרז מזיק, התחלתי להרהר בלבי שמא אני מחנכם לתזונה לא בריאה, ועליי להפסיק לחלק להם סוכריות. מנגד נזכרתי בסיפור על הספינה שנקלעה לסערה מסוכנת, והקברניט ביקש שכל אחד מהנוסעים יזרוק לים חלק מחפציו כדי להקל על הספינה לשרוד בסערה. הלך יהודי, פשפש בתרמילו, ומכל הדברים שהיו שם מצא את התפילין והסידור וזרקם לים. אמנם נכון שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, אבל מדוע לזרוק תחילה דווקא את התפילין והסידור?! האם לא יכול היה ליטול את החליפה והמגפיים ולזורקם תחילה?! כך אולי גם בזה, כאשר רבים כל כך רגילים לחלק ממתקים לילדיהם, וכך עושים בכל מסיבה, האם דווקא את הסוכרייה שהרב מחלק לחיבוב מצווה צריכים לבטל? אף על פי כן גברו נקיפות לבי, כי מה שהרב עושה משמש דוגמה לרבים, מה עוד שעודדתי את כל השואלים ממערכת החינוך לאכוף את ההוראות החדשות האוסרות להגיש מאכלים שאינם בריאים.

בשיעור נשים שיתפתי את השומעות בדילמה, ובקשתי שנשות ועדת תרבות יחליטו למעני כיצד לנהוג. הן החליטו לעבור למטבעות שוקולד מריר, שהוא בריא יותר מסוכריות, מכיוון שיש בו פחות סוכר וגם פחות קלוריות. מאז אני מחלק מטבעות שוקולד לשמחת ההורים והילדים. אקווה שבעזרת ה' נמצא את הדרך להתקדם לחלוקת תמרים ואגוזים.