הצורך לעמוד בלי פחד מול האשמות הלהט"בים נגד התורה והציבור הדתי • האם נכון לעסוק בנושא בפומבי? • איסור משכב זכר וחומרתו, והחובה להימנע ממנו גם כשיש נטייה חזקה לכך • ממקורותינו מוכח שלאורך הדורות התופעה לא הייתה רווחת בעם ישראל • מדוע בדורנו הפכה התופעה לנפוצה? • להיזהר מלהעליב את הסובלים מנטייה חד-מינית • אין להתייחס לחוטאים בזה ביתר חומרה מאשר למחללי שבת • אם אינם מחצינים את נטייתם ואינם מתריסים, יש להעלותם לתורה ואין להרחיקם מהקהילה הדתית
הצורך לעסוק בנושא הנטיות ההפוכות
לאחרונה אנו נפגשים עם האשמות חמורות, פומביות ובוטות, מצד חברי קהילת הלהט"בים כנגד הציבור הדתי והתורה. עמדתם נחרצת ומתריסה: הם אינם מוכנים להסכים לקיומה של עמדה השוללת משכב זכור. עמדתם נשענת על תפיסת העולם הליברלית השולטת כיום בתקשורת העולמית. מחוץ למגזר הדתי מעטים מעזים לעמוד כנגדם. גם אישים פוליטיים בכירים הצטרפו לעמדתם ואף הדירו רגליהם מכנס ירושלים, שהעז לקבוע דיון על האפשרות לסייע להשתחרר מתשוקה אסורה זו כדי לקיים את מצוות הנישואין כדת משה וישראל.
נדמה שרבים מפחדים עתה להביע את עמדת התורה בתחום זה, וכיוון שכך יש צורך לשבור את חומת הפחד. כשם שבעבר ידענו לעמוד מול עובדי אלילים שכפרו בתורה ולקדם את העולם מבחינה מוסרית, כך גם כיום יש לעמוד נגד סוג של אליליות ליברלית הכופרת בתורה מן השמיים ומונעת אפשרות של תיקון שיכול להועיל לרבים. בנוסף לכך, בתוך ההתנפלות התקשורתית מופצים דברי דיבה על תורתנו הקדושה ועל נושאיה, ומכיוון שאנו שותקים, הדיבה מתקבלת.
נוהג הצניעות לעומת הצורך בבירור פומבי
בדורות האחרונים הנוהג היה להצניע מאוד את העיסוק בנושאים אלה. כפי הנראה גם לסביבה הנוצרית הייתה השפעה על כך. אולם נראה שכאשר יש הכרח, אין להימנע מלברר את דברי התורה לאשורם. יהיו שיטענו שאין ראוי לפרסם דברים אלו בעיתון, שמא בני נוער יקראום. אולם כפי ששמעתי ממחנכים, הנוער מבקש שיסבירו לו את דברי התורה בתחומים אלה, והיחידים שחוששים מכך הם המבוגרים. ולגבי ילדים, הם ממילא לא קוראים טור זה, וגם אם יקראו – לא יאונה להם כל רע, וכפי שאינם ניזוקים מלימוד פסוקים בתורה שעוסקים בנושא. אמנם עדיין אני בספק האם הצורך לברר סוגיה זו בפומבי גובר על המנהג להצניע, והדבר תלוי במידה רבה בתחושתו של הציבור, ועל כן אשמח לקבל על כך תגובה מהציבור, ובמיוחד ממחנכים.
ננסה אם כן לברר כמה מעיקרי הסוגיה.
איסור משכב זכר
קבעה התורה שאסור לגבר לקיים יחסי אישות עם גבר אחר, שנאמר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (ויקרא יח, כב). וכל כך חמור איסור זה, עד שקבעה התורה עונש סקילה לחוטא בו, שנאמר: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה – תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם" (ויקרא כ, יג).
אמנם עונש הסקילה הוא רק כאשר עשו זאת במזיד, ובפני שני עדים שהתרו בהם שלא יעשו כן, ושאם יעשו ייענשו בסקילה, ולמרות זאת עברו וחטאו בפניהם בלי שדבר יסתירם. בפועל צריך להיות משוגע לגמרי כדי לעשות זאת, שכן אין מי שיעז לבצע חטא שחייבים עליו מיתה בפני עדים שמתרים בו שאם ימשיך בחטאו ייענש במיתה. ואם העז, אולי הוא באמת משוגע שאינו אחראי למעשיו ופטור מעונש.
לכן, למרות שיש עשרות עבירות שקבעה התורה שעונשן מיתה, בפועל הוצאה להורג בבית הדין הייתה נדירה מאוד עד שאמרו חכמים שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בתוך שבע שנים נקראת "חובלנית", היינו שהיא נוטה להחמיר ולגזור מיתה על אנשים יותר מכפי שראוי. ויש אומרים שאף סנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבעים שנה נקראת "חובלנית" (משנה מכות א, י). וגם אותם מקרים נדירים, מסתבר שלא היו על חטאי ניאוף. נמצא אפוא שהעונש הקצוב בתורה מלמד על חומרת העוון, ונועד בעיקרו להרתיע אנשים מלעבור עליו בזדון ובחוצפה בפני עדים.
הגורמים לגילוי יצר זה
בקרב הציבור החילוני, רבים סוברים שהמשתוקקים למשכב זכר נולדו עם תכונה זו, ואין ביכולתם לשנותה. ולכן לדעתם, מי שנוטה לכך צריך ללכת אחר נטיית לבו, ובוודאי שאין לבקרו על כך. אולם על פי התורה, גם כשיש לאדם נטייה חזקה לכך, האיסור נותר במלוא תוקפו, וחובה עליו להתגבר על יצרו. וכשם שהמתאווים לנאוף עם אשת איש חייבים להתגבר על יצרם.
אמנם נכון שבדיני שמיים מתחשבים בקושי של האדם להתגבר על יצרו, וככל שיצרו חזק יותר, כך עונשו קל יותר.
נטייה מולדת ואקלים חברתי-מוסרי
גם אם נקבל תופעה זו כנטייה מולדת, ברור לנו שגם לאקלים החברתי והמוסרי יש השפעה רבה לא פחות מלנטייה המולדת. עובדה היא שהיו תרבויות בעבר שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט שלא באה לידי ביטוי. ועל כן לא אסרו חכמים על שני רווקים לישון יחד תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). ואין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בתקופתם בלא שחכמים ידעו עליה, שכן תמיד יש אנשים שחוזרים בתשובה ומתייעצים עם רבנים. בנוסף לכך, מכיוון שזה חטא שמתקיים בין שני אנשים, ישנם מקרים שבהם יש צד נפגע, והוא מתלונן כנגד הפוגע. לפיכך, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.
אמנם בדורות האחרונים נטה בעל השולחן ערוך (אה"ע כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים. ודבריו מתאימים למה שהיה רווח בארצות האסלאם. אולם גדולי אשכנז כתבו שבמדינות שלהם לא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד של שני גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני שנראה כיוהרה (יש"ש).
ומכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה מאז ועד היום, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית כמו זו שרווחה בישראל במשך דורות רבים, נטיות אלו לא באו לידי ביטוי.
המצב בדורנו
איננו יודעים מה השתנה בדור האחרון, עד שישנם אנשים שבטוחים שמטבע בריאתם, תשוקתם מופנית אך ורק לבני מינם ואין להם שום בחירה בזה. האם החירות, שהפכה לגורם מרכזי בחיינו, יחד עם המעלות שבה, גם נתנה דרור לכל הנטיות שהיו כמוסות בתהומות הנפש לצאת אל הפועל, ומשיצאו קשה יותר להתגבר עליהן? או שמא התנועה הפמיניסטית, שיצרה מתח ומלחמה בין המינים, גרמה לבלבול זהות בקרב מקצת הגברים ולחשש מפני קשר עם אישה? יש עוד עשרות השערות והסברים להתגברות התופעה.
מסתבר שתקופה קשה זו תחלוף, ונמצא את הדרך להעמיק יותר את קשר הנישואין בקדושה, באהבה ובשמחה כמצוות התורה, ומתוך כך ההשתוקקות לחטא זה תפחת מאוד.
היחס החיובי לסובלים מכך
בכל אופן, בדורנו תופעה זו נעשתה רווחת יותר, והיא דורשת מאיתנו להתמודד עמה. לפני הכול, חשוב להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מנטיות שכאלה. לעתים הצער, התסכול והבושה שמלווים נטייה כזו קשים כל כך, עד שיש צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. ועל כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה כזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך. גם כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וגם כדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עם נטייתם. הדברים נוגעים בפיקוח נפש ממש.
היחס לחוטאים במשכב זכר
התורה הגדירה את עוון משכב זכור "תועבה", וכך היא מגדירה גם את אכילת המאכלים האסורים (דברים יג, ג), ודרשו חכמים: "תועה אתה בה" (נדרים נא, א). כלומר, ייעודה של תשוקה זו לחבר בקדושה ובשמחה את האיש עם אשתו, ומתוך חיבור זה נולדים ילדים והעולם מתקיים. ואילו החוטאים בזה מפנים את תשוקתם לבני מינם ופוגעים בקדושת הנישואין ובקיום העולם (וכן באכילה, ייעודה להוסיף חיים וקדושה, והאוכל מאכלים אסורים תועה בה).
ומכל מקום אין להחמיר ביחס לחוטאים בזה יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבתות כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר שיש להעלותם לתורה כאשר ייתכן שהם נזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.
יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מתוך התרסה כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ומי יודע אם היינו אנחנו צריכים להתמודד עם ניסיונות כאלה, אם היינו עומדים. ורק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.
אין להרחיקם מהקהילה הדתית
חובה להדגיש: גם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור, חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום ובכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.
ועלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידנו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.
וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל, ואילו ערכו של הטוב הוא בלי סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.
