האם ההליכה לעיירות הפיתוח יכולה לבוא כחזון מפלגתי ייחודי? ● מלבד העניין הסקטוריאלי של תקציבים למוסדותינו, לא ברור מהו החזון החינוכי הייחודי של 'הבית היהודי'.
שאלה: כתבת שאם הציבור הדתי רוצה להוביל ולהנהיג עליו להציב אלטרנטיבה, וכל זמן שהציבור ונציגיו אינם עושים זאת הם לא יצליחו להנהיג, וגם המפלגה החדשה לא תצליח.
האם ההליכה לעיירות הפיתוח אינה נחשבת אלטרנטיבה?!
תשובה: זו פעילות חינוכית וחברתית חשובה ומועילה, אך אינה אלטרנטיבה למנהיגות. להפך, אם המטרה היא לקדם באופן אישי את תושבי עיירות הפיתוח, מוטב שההולכים לשם לא יהיו מזוהים עם מפלגה. באופן זה נציגי כל המפלגות, ראש העיר וסגנו ואף האופוזיציה שלהם, כולם יאהבו אותם ויתמכו בפעולתם. מקימים מפלגה רק כאשר רוצים לשנות דבר מה מהותי, דבר ששום מפלגה אחרת אינה מקדמת. וכשזה לא קיים, אין צורך במפלגה נפרדת. הרי כל המפלגות כמעט מצהירות על הצורך בהשקעה נוספת בעיירות הפיתוח.
בסופו של דבר, הטענה היחידה כמעט שנותרה היא שאין מפלגה אחרת שתדאג למוסדות החינוך היקרים שלנו. וזו אמנם טענה, אבל מאוד סקטוריאלית. עם טיעון כזה קשה לתבוע מנהיגות, וגם קשה להביא תומכים חדשים. מה עוד שאחרי כל הפעילות והשתדלנות הנמרצת, שלא באשמת חברי הכנסת המסורים, מחיר החינוך הדתי-לאומי נותר יקר מאוד.
האם יש למפלגה החדשה מסר חדש בחינוך
וזה מה שטענתי כלפי 'הבית היהודי', שטען כי במקום להציב את דגלה של ארץ ישראל בראש, הוא יציב את דגל החינוך בראש. מה האלטרנטיבה שלו בתחום החינוך? לטעון שהחינוך חשוב? הרי כל המפלגות טוענות כך, וחלקן אף הוסיפו תקציבים לחינוך. לקיים את החינוך הממ"ד? הלא הוא קיים. להקים ישיבות תיכוניות, הסדר ואולפנות? הרי הם ממילא מוקמים לפי הדרישה. לומר שצריך לשלב תורה ומדע? אכן זהו חידוש גדול, אבל כבר אמרו זאת בתקופת הראשונים. האם המפלגה קמה כדי לקלוט עוד ילדים מסורתיים לחינוך התורני? לא בטוח שהמוסדות רוצים בכך. ובוודאי שאין צורך להקים לשם כך מפלגה, אלא צריך לשכנע את המוסדות לפתוח את שעריהם.
אלא אם כן שוב חוזרים לטענה הישנה, שמטרת המפלגה היא להשיג תקציבים לקיום המוסדות היקרים. ומי יודע, אולי בהסתפחות לתנועה אחרת, כדוגמת הליכוד או ש"ס, ניתן להשיג לא פחות תקציבים למוסדות החינוך היקרים שלנו, ואף להשיג יותר מינויי רבנים 'משלנו'. אם זאת הבעיה, לא צריך לשם כך מפלגה. להפך, עדיף שלא תהיה מפלגה. למה להרבות פילוגים חינם.
צריך אומץ כדי להציב אלטרנטיבה
אם רוצים להקים מפלגה שתרים דגל, צריך להציב חזון חדש. המחיר הבלתי נמנע הוא ויכוח חריף עם מייצגי עמדות אחרות. עבור 'דתיי-מחמד', שהמצווה החשובה ביותר עבורם – היא "היה נחמד", זה בלתי אפשרי (רק עם ברי פלוגתא דתיים הם מוכנים להתקוטט כהוגן). פעם כשח"כ אפי איתם היה יו"ר המפד"ל, הוא תקף בחריפות יתירה איזו עמדה חילונית. מיד קמו נגדו אישים מתוך הציבור הדתי ותקפו אותו. אלה שהם חלשים ופייסנים בוויכוח מול החילוניות והשמאל, הפכו לאריות בוויכוחים בתוך המחנה.
יש צורך בגבורה ואומץ כדי להעמיד חזון אלטרנטיבי לתפישות החילוניות השולטות היום במערכת השלטון.
חזון בחינוך הגבוה
ננסה להציב דוגמאות לחזון אלטרנטיבי. ובתחילה – תביעה לתיקון יסודי במוסדות החינוך האקדמאים.
א) הדגשת ערכי היהדות והציונות באוניברסיטאות, תוך מתן תקציבים מוגדלים לחוקרים שעוסקים במסורת ישראל, בניגוד לעמדה החקרנית המזלזלת במסורת שלנו. המטרה צריכה להיות לברר בעמקות וביסודיות את עמדת היהדות ביחס לחיים המודרניים בתחומי משפט, חברה, כלכלה, פסיכולוגיה וכו'.
ב) לפעול להוצאת המרצים האנטי ציוניים מעבודתם באוניברסיטאות. אלה שמוציאים את דיבתנו רעה ומסיתים את העולם להחרים אותנו, צריכים להיות מוחרמים ומוצאים מכל פעילות באוניברסיטה ציבורית.
ג) השוואת מעמד הלימוד בישיבות גבוהות ללימוד באקדמיה. כלומר, אדם הרוצה להתקבל לעבודה במוסד ציבורי, ייחשבו לו שנות לימוד בישיבה כשנות לימוד באקדמיה, אלא אם כן מדובר בדרישה מקצועית, כגון מהנדס או משפטן וכדומה.
אם רוצים להצליח, צריך לטעון את הדברים הללו בתוקף. אז יקומו כמובן אישים מן הממסד האקדמי ויגנו את המפלגה החדשה, ויטענו שאלו עמדות מיושנות שמנוגדות לחופש האקדמי. כנגדם צריכה המפלגה להחריף את עמדתה, ולהכריז שכשהיא תעלה לשלטון היא תדאג לשלול את התקציבים המיועדים למדעי הרוח והחברה מכל מוסד אקדמי שלא יקבל את העמדה היהודית-ציונית. אז יעמדו על רגליהם האחוריות אישי משפט מהממסד, ויטענו שמצע המפלגה החדשה מנוגד לחוק. וכנגדם תפרסם המפלגה הצעת חוק ברוח זו.
אישי 'המועצה להשכלה גבוהה' (המל"ג) יתריעו על הסכנה הנשקפת מהעמדה הקיצונית החרדית, וחברי מפלגות אחרות יטענו שהנה שוב הדתיים מנסים להשתלט ולהחזיר את הציבור לימי הביניים. כנגד זה יתבעו אישים מהמפלגה החדשה את פירוק המל"ג, ולכל הפחות הקמת מועצה נוספת להשכלה גבוהה, עם תקציבים מוגדלים, שתפעל ברוח היהדות.
המון אנשים ישמחו לשמוע דיבורים כאלה, ומקצתם אף יצביעו למפלגה. אם המפלגה תצליח ליישם מקצת מעמדותיה, בבחירות הבאות מספר תומכיה והשפעתה יגדלו.
חזון בחינוך היסודי
המפלגה ששמה את החינוך בראש תכריז כי כל ילד יהודי זכאי ללמוד יהדות ברוח ישראל סבא, מפי מורים בוגרי ישיבות ומכללות דתיות, ולא כפי שמלמדים באקדמיה. ומעתה כל בית ספר חילוני שיהיו בו למעלה מעשרה הורים שיתבעו העשרה חינוכית יהודית לילדיהם, יהיו זכאים בניהם של אותם הורים לקבל העשרה תורנית במימון משרד החינוך. השיעורים יינתנו על ידי מורים יראי שמיים, שיתחייבו שלא לפעול להחזרה בתשובה, אלא רק לקירוב התלמידים למסורת ישראל.
כנגד עמדה זו יתעורר כמובן ויכוח עצום עם הממסד השולט במערכת החינוך.
אם נרצה להיות הגונים, צריכים גם להציב חזון פנימה. הרמת דגל החינוך צריכה להיות מכוונת לפתיחת מוסדות החינוך התורניים שלנו (ישיבות תיכוניות ואולפנות) לכל ילדי ישראל. אכן, זה החזון. התורה שייכת לכל ישראל, ללא הבדלי עדות ורמות דתיות. וכל מי שיודע תורה או מסוגל לממן לימוד תורה, מחויב לתת לכל ילד יהודי הזדמנות ללמוד תורה ברמה הטובה ביותר. לשם כך צריך יהיה לפעול להפחתת עלויות החינוך התורני לכשליש מעלותם כיום, ולפתיחת שערי המוסדות לציבור הרחב (בהזדמנות אחרת אסביר את דבריי הן במישור החינוכי והן בכלכלי).
ושוב: ציבור רחב יתמוך בעמדות הללו, חלקם אף יצביעו למפלגה. אם המפלגה תצליח להגשים מקצת מעמדותיה, תגדל התמיכה בה בעתיד.
ואלו מעט דוגמאות לחזון בתחום חינוך.
הבעיה בתוך הציבור עצמו
הבעיה היא שבין כל הרעיונות שהזכרתי אין אחד שיש עליו הסכמה בתוך הציבור הדתי-לאומי. על האקדמיה, למרות כל תחלואיה, יקומו אישים דתיים להגן. כנגד הטענות על עלות החינוך הדתי ועל הסלקציה החריפה בקבלת תלמידים, יקומו ראשי מוסדות ואישי חינוך מן הזרם החרד"לי. כנגד העמקת הסמכות והמשמעת, יקומו אישים דתיים ליברליים. וכך תשוב המפלגה לעסוק בבעיות סקטוריאליות מצומצמות מאוד, ללא אפשרות להציב חזון ממשי.
אגב, בדרך זו הציבור הדתי-לאומי מתקשה גם להוביל פרויקטים של בנייה זולה. כל אימת שרעיון כזה עולה, קמים קבלנים מקורבים שטוענים שזה יפגע בפרנסתם. ואם מצליחים להתגבר על התנגדות הקבלנים, כי היזמים מקורבים יותר, אזי חברים חשובים בקהילה תובעים שהמפרט יהיה יקר ודוחפים את העלויות כלפי מעלה, כדי שחס וחלילה לא יבואו להתגורר בשכנותם אנשים עניים. השכונה הדתית צריכה להיות של 'פיינשמקרים' בלבד (וגם בוזגלו, שלא יודע מה זה 'פיינשמקר', לא צריך לגור שם).
הפתרון לדיור זול נותר רק לאידיאליסטים (או עניים, או שניהם) שהלכו לגור בעיירות הפיתוח ובקו הראשון של ההתיישבות ביש"ע.
בפועל, לא רק שאין מצליחים להעמיד חזון גדול למפלגה שתסחוף קולות חדשים, אלא אף בני הציבור הדתי-לאומי נפגעים מחוסר היכולת שלו לחולל שינויים מבניים וארגוניים בתוך מערכותיו פנימה. וזה כואב מאוד ומצער.
היישוב הישן
לפני כמאה ועשרים שנה החלו אלפי יהודים לעלות לארץ, חלקם צעירים חילונים. החלה התמודדות קשה על ההגמוניה בין היישוב הישן ליישוב החדש, שבה ניצח היישוב החדש. אולם רבות מן ההשמצות שהוטחו ביישוב הישן אינן נכונות. בניו יצאו מחומות ירושלים, בנו את פתח תקווה ומוצא ועוד.
היישוב הישן היה מאורגן יותר במוסדות רבים, רבים מבניו היו תלמידי חכמים, אך עיקר המאמץ שלו הושקע בהישרדות – באיסוף כספים לקיום המוסדות. כמעט שלא נותרו משאבים רוחניים וחומרים כדי להתמודד עם האתגרים החדשים, ולהציב תפישה תורנית שלמה על יישוב הארץ ובניין האומה. לעומתם, לבני היישוב החדש לא היו מוסדות רבים לקיים. את רוב התקציבים שהשיגו הם הפנו ליוזמות שמציבות חזון: ההסתדרות הציונית להקמת יישובים וגאולת קרקע, הקמת אוניברסיטה, החייאת השפה העברית, עידוד ספרות ותרבות. וכך, למרות שליישוב הישן היו לא פחות משאבים, הוא הפסיד במאבק.
לו היה היישוב הישן פונה לברון רוטשילד עם אותן מטרות של הקמת יישובים ופיתוח מוסדות חינוך ותרבות לתחיית האומה בארצה, הברון היה מעדיף לתרום להם מאשר להסתדרות הציונית. כאדם שומר מצוות שהושפע מהרב מוהליבר, אורח החיים הדתי היה קרוב יותר ללבו. אבל אנשי היישוב הישן עסקו בהישרדות, ולא נותר להם כוח לחולל שינויים מבניים כדי להתמודד כראוי עם האתגר. אלה שהציעו דרכים חדשות להתמודדות, כמו הרב יואל משה סלומון, הרב יחיאל מיכל פינס וכיוצא בהם, הודחו לשולי החברה, כדי שלא יפריעו לקיום המוסדות.
הציבור הדתי לאומי
האם זה מה שקורה לציבור הדתי לאומי? האם למרות כל המשאבים, מוסדות החינוך, הקהילות היפות, המערכות המפותחות, הכישרונות האנושיים, וכמות עצומה של אנשים מסורים, הוא מסוגל לעסוק רק בהישרדות, ללא אומץ להעמיד חזון? רק בתחום אחד הציבור הדתי לאומי מציב חזון גדול – ביישוב הארץ. האם גם את זה רוצים לטשטש?
