מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.