בפרשת ויצא אנו קוראים על יצירת בית ישראל: יעקב אבינו, יחד עם רחל ולאה, וכן זלפה ובלהה, יוצרים בית שיש בו אהבה, קדושה אדירה, טהרה עליונה – בית שממנו יוצאים י"ב שבטי י-ה.
בבית ישראל יש אמנם מתחים, בעיות וקשיים, אבל הם נובעים מתוך רצונות גדולים של העמדת בית ישראל. לדוגמה אפשר להתבונן ב'פרשת הדודאים':
"וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה, ויבא אתם אל לאה אמו, ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני? ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך, ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני, וישכב עמה בלילה הוא, וישמע אלוקים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי, ותאמר לאה נתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ותקרא שמו יששכר, ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב, ותאמר לאה זבדני אלוקים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון"
קריאת פסוקים יוצרת תחילה תחושה לא נעימה, אך אם מקשיבים לעומקם של דברים ניתן לשמוע את שם ה' בין הדברים: 'וישמע אלוקים אל לאה' – אנו מבינים שיש כאן אידאליסטיות עמוקה, התמסרות גמורה להקמת בית ישראל, ודווקא בגלל שהכוונה כאן היא עליונה, לאה לא בושה לומר אליי תבוא, וכפי שכותב המלבי"ם:
"ותאמר אלי תבוא, וזה מורה שהייתה כוונתה לשם שמיים, ולכן לא בושה לומר כן, כי לא עלה על לבה דבר תאווה, שאז הייתה בושה מזה, והיה ענינה כאדם קודם החטא שהיו ערומים ולא יתבוששו".
"מבואר שגם לאה לא לתענוג עשתה כל זה ההתפעלות, כי אם שהיה תפילה והכנה לבנים, והעריכה אז תפילה ושמע אלוקים"
לעומת זאת בפרשת השבוע שלנו, פרשת וישלח, אנו מוצאים את הצד השני, של אותו המעשה:
"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ, וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ וייקח אתה וישכב אתה ויענה, ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנער וידבר על לב הנער, ויאמר שכם אל חמור אביו לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה"
מי שמקשיב לפסוקים באוזן רגישה שומע, סדרת פעלים: וירא, וייקח, וישכב, ויענה, ותדבק נפשו, ויאהב, וידבר על לב הנערה, ויאמר…אל …אביו…קח לי…". שכם הופך את הסדרים שראינו עד עתה: הוא הולך אחרי עיניו, הוא לוקח בכוח, בתאווה וללא הסכמה, ומענה את דינה, ואז הוא נדבק ואוהב, אך זו אהבה של של תאווה, זו אהבה חיצונית, שהתחילה מראייה ולקיחה שרק לאחריהן הופיע דיבור – דיבור שמנסה לשכנע מאינטרסים, מאהבה שמקורה תאווה, ובקשה מאביו 'לקחת'. והדברים נחשפים גם בדברי אביו:
"וידבר חמור איתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אותה לו לאשה"
מה שמוביל זה החשק, יצר של תאווה, שלא מגיע ממחשבה והיגיון, וכדברי המלבי"ם:
"אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם, שהחשק הוא מובדל מן האהבה והחפץ, שהחשק אין לו עיניים ואין לו טעם, שלפעמים יחשוק אדם גדול בבת פחותים ובכעורה ובבעלת מום…".
צורת התנהגות בה החשק מוביל אופיינית לילדים קטנים. מי לא מכיר את מטבע הלשון: 'מתחשק לי' או בגרסה המשופרת: 'בא לי'. ילדים לא יכולים להתגבר על חשקים, ואחד מתפקידיו המרכזיים של החינוך הוא להעביר את האדם משלטון החשק להנהגת השכל, ההיגיון, האידאלים והמוסר.
החברה הכנענית היא חברה שבה זה לא בושה ללכת אחרי החשק. חמור, הנגרר אחרי חומריותו, לא בוש לומר 'שכם בני חשקה נפשו בבתכם', זו סיבה 'מכובדת' בחברה כנענית לבקש אשה מאביה וממשפחתה.
לא לחינם מזהירה התורה: "…וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". חברה שמבססת את חייה על חשק, היא חברה ללא מוסר וערכים, חברה שבה בתים יתפרקו, בשל חשק. לא לחינם מדגישים אברהם ושרה, ויצחק ורבקה, לבניהם שלא לקחת אשה מבנות הארץ.
הפרשה מעוררת אותנו להיות אנשים שמונעים מערכים, מהרצון לעשות טוב ולא מחשקים.
יהי רצון שנזכה לאומץ וגבורה לעמוד מול החשקים ולבחור בדברים הטובים באמת!
