בסוף הפרשה, אחר חטא המרגלים, חטא המעפילים, דיני המנחות והנסכים, הפרשת חלה, שגגת הסנהדרין והיחיד וחטא המקושש, מופיעה פרשת ציצית אותה אנו אומרים לפחות פעמיים ביום, וצריך להבין מה הקשר ומדוע מוזכרת כאן פרשת ציצית? וכן צריך להבין מדוע מצוות ציצית חשובה כל כך עד שמנו אותה חז"ל מבין שבע המצוות השקולות כנגד כל המצוות?
ישנו צד שווה ובולט בין המרגלים לבין מצוות הציצית. המרגלים ראו דברים, מטרתם הייתה ללכת ולראות – ראיה שהולידה אצלם תובנות ומחשבות שבסופו של דבר גרמו לבכייה לדורות, למות כל הדור ההוא במדבר וכפי שחז"ל מוסרים לנו הם גם היוו יסוד לחורבן שני בתי המקדש.
גם בציצית המצווה היא לראות ולהסיק מסקנות מתוך הראיה, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". וכיוון שזהו המוקד של מצוות ציצית ברור מדוע צמודה אליה האזהרה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר את זונים אחריהם". וכפי שמביא רש"י במקום שה'לא תתורו' הזה מזכיר לנו את המרגלים 'אשר שלח משה לתור את הארץ'.
אולם בולט ההבדל שכאשר מדובר על הצד החיובי, על הראיה הבונה, הפועל הוא מלשון לראות, ואילו כאשר מדובר על ההסתכלות שמולידה דברים שליליים הפועל הוא מלשון לתור.
ולפני שנבאר את הדברים נביא קצת מדברי מדרש ההלכה (ספרי)
"ולא תתורו אחרי לבבכם – מגיד שהעיניים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העיניים? אמרת וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם הא מה ת"ל 'ולא תתורו אחרי לבבכם'? מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. ר' ישמעאל אומר 'ולא תתורו אחרי לבבכם' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'שמח בחור בילדותך'- בדרך ישר, או בדרך שתרצה, ת"ל 'ולא תתורו אחרי לבבכם'.
ומבאר המלבי"ם על אתר שבניגוד לתפיסה שטוענת שהתעוררות חמדת הלב אל העבירה באה מסיבת החושים, וכמו שכתוב "העין רואה והלב חומד", אומרים חז"ל להפך, שאילולא קדמו ציורי התאווה למשול בליבו- לא היה נפעל ממראה עיניו'. וכך גם מדויק בלשון הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם- הלב קודם לעין. כלומר, אין האדם נפעל מהמציאות אלא רק מהפרשנות שלו למציאות, שהיא תלויה בתפיסות שמונחות בשכלו. והראיה שמביא המדרש לדבר היא שגם סומא חוטא.
ורבי ישמעאל מוסיף יסוד נפלא, וכבאור המלבי"ם
"שדייק מה שכתוב 'ולא תתורו אחרי לבבכם' ולא אמר 'ולא תלכו אחרי לבבכם', על זה אמר שנפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על ליבו ציורים רעים ומחשבות הפוכות מטבע הנפש, ועל כן לא יכול לאמר 'ולא תלכו אחרי לבבכם' שאם היה הולך אחרי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים, ולכן אמר החכם 'שמח בחור בילדותך והלך בדרכי ליבך ובמראי עיניך' שמדבר ממי שהולך בדרכי ליבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה, ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים- על זה הזהיר, וזה שכתוב 'שמח בחור בילדותך'- בדרך ישר, רצה לומר והלך בדרכי ליבך הישרים בטבע כמו שכתוב' אשר עשה האלקים את האדם ישר', או 'בדרך שתרצה', שעל זה אמר 'והמה בקשו חשבונות רבים' על זה אמר 'ולא תתורו'".
כלומר, מה שעולה מדברי המלבי"ם הוא ש'לתור' זה להתבונן עם תפיסות קודמות, אישיות, סובייקטיביות, וכאשר האדם מתבונן על העולם עם תפיסות קודמות פועלת עליו ראיה זו לרעה. אולם כשאומרים 'לראות' הכוונה היא להסתכל על הדבר באופן נקי, טהור ואובייקטיבי. וכפי שמבאר המלבי"ם במקומות רבים, שהפועל 'ראה' כוונתו היא התקלות אקראית במציאות, ללא עיון וללא תפיסות קודמות, אלא ראיית המציאות כפי שהיא (הערה 1).
ועל פי זה ברור מדוע מופיעה פרשת ציצית כניגוד לחטא המרגלים. כי יש להראות את ההבדל שבין ראיה לתירה, וללמדנו שלא העולם גורם אלא האדם גורם, לא המציאות מנהלת אותנו אלא אנו קובעים מהי המציאות מצידנו. ומכיוון שביכולת לטהר את הלב תלויה כל היכולת שלנו לראות את המציאות, את הגילוי האלוקי שנגלה אלינו דרך העולם באופן נקי ונכון. וזה גם עניינה של פרשת ציצית – היכולת שלנו להיות כלי שקולט הכל ומעביר אותו באופן נקי, כעניינו של הצבע הלבן, וכל זה מתוך קישור לחלק האלוקי שבנו- התכלת, ולכן מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות.
והלימוד שעולה מכאן אלינו הוא שאנו צריכים לטהר את לבבנו, לקנות את מחשבתנו ולהצליח לראות את הדברים על אמיתתם, כפי טבענו הטהור והטוב, ולהיזהר מלתור, מלראות את העולם בראיה שאיננה נקייה וטהורה. ויהי רצון שנזכה לכך ויתקיים בנו "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".
הערה 1. כפי שכתוב בספר הכרמל (מילון על פי פירוש המלבי"ם) ש"ההבדל בין 'ראה' ובין יתר לשונות הראייה… ויפול גם על הראיה הפתאומית, בלי כוונה להביט בכוונת הלב כמו 'ראה ה' (ללא כוונה) והביטה (עם כוונה)', 'אם אביט אליך (בכוונה) ואם אראך (אפילו בלא כוונה)'.
