במאמר 'הדור', שיצא לאור בשנת ה'תרס"ו (1906), מתייחס הרב קוק בעיקר לטיבו של הדור החדש בזמנו, כלומר, אנשי העלייה השנייה – שבאופן רשמי מקובל לציין את התחלתה סביב שנת ה'תרס"ד (1904), שנת עלייתו של הרב קוק עצמו ארצה. רוב בני העלייה השנייה, שהייתה בעיקר ממזרח־אירופה, היו צעירים מהפכנים, סוציאליסטים מסוגים שונים, שעזבו את אורח החיים הדתי בו גדלו. חלקם, כיוון שהתייאשו מלשנות את רוסיה, ובמקביל לכך הזדהו עם האידאל הציוני – עלו ארצה כדי ליצור את 'היהודי החדש': יהודי חזק, עצמאי, עובד אדמה ולוחם המגן על עצמו, בעל עקרונות ואידאלים סוציאליסטיים. השאיפה לשינוי מהותי וביטול תרבות העולם הישן, הייתה תקיפה ורדיקלית, כפי שרואים במילותיו של האינטרנציונל, המנון המפלגות המהפכניות ברוסיה באותם הימים: "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחֲרִיבָה, מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל, אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נְקִימָה, לֹא כְּלוּם מִתְּמוֹל, מָחָר – הַכֹּל" (בתרגום א. שלונסקי). על כן בואם של בני העלייה השנייה ארצה הציב אתגר רוחני וערכי משמעותי בפני בני היישוב הישן – היהודים שכבר התגוררו כמה דורות בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון, ובפני בני העלייה הראשונה, שמקובל לציין את תחילתה בשנת ה'תרמ"ב (1882), והיו רחוקים באורחות חייהם המסורתיים מן האידאלים של בני העלייה השנייה. בני הדור הישן היו ברובם יהודים פשוטים, בעלי מלאכה שומרי מצוות, חובשי ספסלי בית־המדרש וקובעי עיתים לתורה, שהסמכות המקובלת עליהם הייתה הרב ובית־הדין. הם חיו בתוך עצמם, ובמידה מסוימת רק בלית־ברירה קיימו אינטראקציה עם הסביבה הנכרית. הדור החדש היה שונה. הקהילה כבר לא הייתה המסגרת הטבעית שלהם. הם שאפו להשתלב במסגרות החברתיות והתרבותיות הגדולות. המאמץ האינטלקטואלי כבר לא הוקדש בעיקר לתורה והלכה, אלא לשפות, מדעים והשכלה. המעמד והסמכות לא היו דווקא של הרבנים והחכמים, אלא של מנהיגי תנועות הפועלים, הרעיונות החדשים והוגי הדעות הציוניים.
בדור העלייה השנייה התחולל שינוי עצום בזמן קצר, בתוך כמה עשרות שנים קהילות שינו את צביונן. יהודים רבים יצאו מן הקהילות, חלקם התבוללו וחלקם התנצרו, ונעשו אנשים נכבדים וחשובים בארצותיהם. המציאות בכללה הציבה בפני בני הדור הישן אתגרים שלא היו כמותם בדורות קודמים. שינויים אלה חייבו עיון מחודש בהבנת המציאות ובדרכי ההתמודדות עמה: האם יש פגם בהשכלה, בידיעת מדעים ושפות? האם יהודי שנעשה שר בממשלה לא־יהודית הוא לא בסדר? השינויים התרבותיים המשמעותיים, הן בעולם הכללי והן בקרב עם־ישראל, התגלו במלא חריפותם בהתנגשות שבין הדור הישן לדור החדש.
אמנם, במאה ועשרים השנים שחלפו מאז כתיבת המאמר, עם־ישראל שינה במידה רבה את פניו, את אורחותיו ואולי גם את ערכיו. על כן אפשר היה לטעון שלימוד מאמר 'הדור' הוא כנבירה בחומר ארכיוני שיכול להיות מעניין, אך אינו רלוונטי כלל כיום. אולם כאשר מתבוננים במציאות ימינו רואים כי עדיין מתקיימת רציפות מושגית וערכית של תרבות התקופה ההיא. רציפות זו איננה מתחילה מעת כתיבת המאמר אלא כבר בתקופת הנאורות של המאה השמונה־עשרה. רעיון הזכויות הטבעיות שיש לאדם מעצם לידתו; רעיונות המשטר הדמוקרטי והפרדת הרשויות שהופיעו במאמרים המכוננים של מונְטֶסְקְיֶיה;[5] הביקורת החריפה על הדת והפצת רוח הנאורות בכתביו של דידְרוֹ[6] – הוגים צרפתיים מן המאה השמונה־עשרה; וכן רעיון הלאומיות שהתעצם במאה התשע־עשרה. כל אלה השפיעו השפעה עצומה על עיצוב המשטרים באירופה ולאחר מכן בעולם כולו, מאז ועד היום. גם מבחינת התרבות: התיאטרון, המוזיאון והאומנות בכללה, שהיו עד אז במידה רבה נחלת שכבות האליטה, המלכים והדוכסים – במאה השמונה־עשרה הלכו והתרחבו עד שנעשו נחלת הכלל. בסוף אותה מאה החלו להיווסד מערכות חינוך ציבוריות מסודרות שהתבססו והתרחבו במאה התשע־עשרה; בתי־ספר שבהם מלמדים שפה תקנית; מעמדן של האוניברסיטאות הלך ונעשה עצמאי ומעמד המדע בכללו התעצם מאוד. במקום ערך האמונה, שהיה המרכזי ביותר בימי־הביניים, עד שיש שמכנים אותם: 'עידן האמונה' – הלך והתעצם ערך התבונה. המדע נעשה דבר בעל משקל מכריע בעיצוב התודעה של האדם. אם כן, הוויכוחים הפוליטיים, הלאומיים, המוסריים והתרבותיים שקיימים עד היום התעצבו אז, החל מתנועת הנאורות של המאה השמונה־עשרה. בתקופה זו התחיל עידן החילון, שאחד מביטוייו המרכזיים היה המאבק נגד הכנסייה. 'חופש הדעה' המדובר כיום רבות, החל להתגבש אז, כחופש מן הכנסייה ששלטה כמוסד חברתי בעל נכסים, מעמד ובמקומות רבים גם עוצמה שלטונית אבסולוטית. 'הפרדת הדת מן המדינה' נקראה 'הפרדת הכנסייה מן המדינה'.
על כן דברים אלה רלוונטיים בימינו לא פחות ממה שהיו בעת כתיבתם. הציבור בישראל ובעולם בכללו עדיין מדבר בשפה זו ודן באותם המושגים והערכים, בשינויים חיצוניים ולא מהותיים. עם השנים רבו המבוכות והאכזבות מן התשתית הערכית שהתגבשה אז, אך האנושות, ועם־ישראל בפרט, חוזרת אליה שוב ושוב. כך, למשל, עם כל האכזבה מן הדמוקרטיה, רבים בעולם המערבי ובישראל נזהרים תמיד שלא לפגוע בה. הרב קוק רואה את הפתרון בחזון עמוק יותר, שאינו אלטרנטיבה חיצונית אלא טמון בתורה עצמה. הזמן החדש שהרב קוק דן בו עוד לא הסתיים, ועל כן הדיון המוצג במאמר זה חיוני גם כיום. התמורות שחלו בעולם אינן זמניות בלבד, אלא הן חלק משינוי עמוק וארוך טווח. מאמר 'הדור' אינו עוסק בקבוצה מצומצמת של אנשים שהיו ואינם, ובסדרת מושגים שאבד עליהם הכֶּלח. אמנם, חלק מהאידאולוגיות שמשלו בכיפה בזמן כתיבת המאמר נחלשו, אך עיקרי המציאות התרבותית עדיין כאן.
השאיפה לגן־עדן, להרמוניה מושלמת, הובילה לניסיונות רבים לשנות את המבנים החברתיים והכלכליים. אולם למרות ההישגים, מערכות משפט, מוסדות חברתיים ופתרונות טכנולוגיים שהשתכללו מאוד מאז, אינם מסוגלים לפתור את האכזבות, הבדידות והגעגועים המהותיים של הנפש. בעיות היסוד של האדם נותרו בעינן. יתרה מכך, המאמצים לשינוי היו כרוכים במלחמות ומהפכות עקובות מדם, והתוצאות אינן תואמות את גודל הסבל. דורנו חווה אכזבות גדולות בעקבות כישלון המודרניוּת להגשים את חלומותיה. כתוצאה מכך, מתרחש באנושות חשבון־נפש מחודש, המנסה להתמודד עם האכזבות ולמצוא משמעות חדשה. חשבון־הנפש בישראל עמוק במיוחד, בשל ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי. סבלנו ממלחמות, משוֹאה ומעקירות, וגם במולדתנו אנו נתקלים באלימות ושנאה. הגענו לכאן בתקווה לחיים חדשים, אך מצאנו את עצמנו במאבק שאינו פוסק. כתוצאה מכך, רבים חשים תחושת תלישות וחוסר שייכות. הפוסטמודרניזם בישראל מתמקד בבעיות הנפש הפרטית, באכזבה מהמוסדות ובבדידות הקיומית. אמנם, ישנה גם תופעה של חזרה בתשובה, אך במקרים רבים היא למעשה מהווה בריחה מאחריות אישית וחירות. אנשים מוצאים נחמה במסגרות דתיות מסודרות, המציעות להם מסגרות של הנחיות וביטחון, מפני שלצד הערכים המודרניים ישנו גם רצון אנושי עמוק לקבל מרוּת ולהשתחרר מהצורך לקבל החלטות עצמאיות.
בסופו של דבר, אנו עדיין חיים באותו עידן של מתח בין הישן לחדש, בין רצון לחופש לבין הוקרת המסגרת העתיקה. אנו עדיין מחפשים את הדרך לממש את חלומותינו, שהם מורכבים יותר ומודעים יותר לאכזבות העבר. אנו ממשיכים לחפש את גן־עדן, גם אם איננו יודעים כיצד להגיע אליו.
