ד – אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, פסקה ז

דברים אלו מכוונים לוויכוח רוחני שהתנהל לפני כמאה שנה, ובפנים שונות קיים גם היום. מבחינה היסטורית, הוויכוח התנהל בין המחנה הלאומי, שהעדיף את הַקִּנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה: התרבות הלאומית, הלשון העברית, הספרות העברית, תחושת המולדת העברית וכדומה. לבין המחנה החרדי (שם אשר כלל באותה תקופה את כל שומרי המצוות), שהדגיש בעיקר את יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה וְהָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה. כלומר, התייחס בביטול למושג האומה, והחשיב בעיקר את מושגי התורה, ההלכה ותפיסת הקב"ה. זה מה שצריך לעשות, בזה צריך להאמין ובזה צריך לדבוק. נוצר ויכוח גדול מה להעדיף על פני מה, ומסקנת הוויכוח, אז והיום, היא שאמנם לא חייב להיות מאבק בין שני הצדדים האלו. אפשר גם לחיות באיזה סוג של השלמה שאחר זמן מצאה לעצמה אפילו מונח משפטי וחברתי – 'סטטוס קוו'. אם אתם מוכנים שיהיה כך, ואנחנו מוכנים שיהיה כך, אז נחיה פחות או יותר בסדר זה לצד זה. מה שמאד חשוב מבחינתכם לא כל כך נורא מבחינתנו, וכן להיפך.

נבאר מעט את המושגים שהרב משתמש בהם, ונחזור להסביר את יחס הרב לויכוח: הָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה, שאינה מתחכמת, לא מציבה תנאים. כמובן שיש לעומתה אמונה שהיא לא בתמימות, כמו שאדם אומר לחברו שהוא מאמין לו, אבל ליתר ביטחון שיקיים את מה שהוא אומר להבנתו, מבקש ממנו גם לחתום חוזה. ואם לא, בטלה העסקה ובטל כל הקשר ביניהם. אמונה תמימה היא דביקות ללא תנאים והתחכמויות.

יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה היא לא בהכרח הפשטנית. באחד ממאמריו של פרנץ רוזנצוויג[74] שהיה הוגה דעות חשוב מאד, הוא מספר על הוגה דעות יהודי גרמני אחר, פרופסור הרמן כהן,[75] שהיה ממניחי היסוד של האסכולה הניאו-קנטיאנית בגרמניה ובעולם, והעמיד תלמידים הרבה. בשלב השני של חייו הוא חזר גם למקורותיו היהודיים ועיין ביהדות. באותה תקופה הגיע לגרמניה זרם של יהודים ממזרח אירופה, אשר רוב יהודי גרמניה התייחסו אליהם בזלזול וכינו אותם 'אוסט-יודן' (היהודים המזרחיים). הם היו יותר מסורתיים מהגרמנים, דוברי יידיש, ולא כל כך משכילים ומתורבתים. רוזנצוויג מספר בשם הרמן כהן, כאשר היה אדם מבוגר, שפעם אחת הלך ברחוב (ככל הנראה במרבורג, שבאוניברסיטה שם לימד רוב ימיו, עד שעבר לברלין), וניגש אליו יהודי מה'אוסט-יודן', יהודי פשוט (כהן היה אדם מפורסם, ואותו יהודי זיהה אותו), ואמר: "אדון פרופסור כהן, אני שמח מאד לפגוש אותך! הרשה לי לשאול, הרי אתה מלומד גדול, פילוסוף, כך שמעתי. מה אתה חושב, מה אתה מאמין בקשר לאלוהים?" כהן התחיל להסביר לו בשפה פשוטה ככל האפשר את תפיסתו הפילוסופית, היהודי עמד והקשיב רוב קשב, התרשם, ואמר: "כן, פרופסור, אלו דברים נשגבים ויפים, אבל איפה בכל זה 'ריבונו-של-עולם' שלנו?" כהן מספר שהוא עמד כהלום רעם מן השאלה הזאת, מעוצמת המסורת של האמונה התמימה. אפשר להסביר את תפיסת האלוהות באופן שכלי ונכון, אבל ביִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה ישנה תחושת האינטימיות של בן לפני אביו (או לכל הפחות, חסיד לפני הרב'ה שלו…) 'הריבונו-של-עולם' שלנו. וממשיך כהן ומספר שזה חַסַר לו, והוא בכה מעוצמת ההתרגשות שאותו יהודי פשוט הוסיף לו, אף שלא יודע מה הוא-עצמו הוסיף לו. זו התמימות והפשטות שהיא גדולה מאד, לא מתחכמת, לא מתְנה ולא דוחקת את עצמה לנוסחאות צרות. אין רע בנוסחאות, וגם הבירור האינטלקטואלי וזיכוך האמונה מן הסיגים חשובים מאד, אבל יש איזו עוצמה חיונית פנימית, אינטימית, חמה, שצריכה להיות מלבד הבירור השכלי – יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה. אי אפשר לומר שאחד הדברים בפני עצמו טוב יותר מן השני. הרצי"ה קוק היה חוזר ואומר שתמימות אינה טפשות, ובשביל להיות תמים לא צריך להיות טיפש, ומצטט את דברי חז"ל על יעקב שנקרא "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כג), ופירש רש"י: "שאינו חריף לרמות". לא שהוא לא חריף, אלא שהוא לא רמאי. תמימות היא גדלות, וזה ההיפך המוחלט מטיפשות.

ובחזרה לוויכוח של המחנה הלאומי והמחנה החרדי. חיים של שתי הקבוצות הללו זו בצד זו, אפילו שאין מאבק גלוי אלא רק תחרות סמויה והתחככות, אפילו בהשלמה והסכמה של אי-מלחמה, אינם מספיקים. הרב אומר כאן דבר הרבה יותר עמוק ומעורר: הָאַהֲבָה הָעֲדִינָה לְהַקִּנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה, אוֹמֶרֶת הִיא מַמָּשׁ מַה שֶּׁאוֹמֶרֶת יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה וְהָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה. לא משהו נוסף, על יד, קרוב, אלא מַמָּשׁ את אותו הדבר, וְרַק חֶסְרוֹן הֲבָנָה יָבִיא לְהָאוֹמְרִים הַלָּלוּ, בַּעֲלֵי הַבִּטּוּי הַמְחֻלָּף, כלומר, כל צד משתמש במונחים שונים, אבל למעשה הם אומרים את אותו הדבר, לַחְשֹׁב שֶׁהֵם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה. הלאומיים לא מבינים מהי יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה וְהָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה, ויראי השמיים והמאמינים התמימים, לא מבינים מהי הָאַהֲבָה הָעֲדִינָה לְהַקִּנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה. לכן הם מוצאים את עצמם במאבק ולפעמים בהסכמי אי-לחימה, אבל באופן עקרוני בשני צדדים שונים. ניתן להקשות על דברי הרב, שכן לכאורה ההבדל הוא באמת גדול. אומה זו ישות היסטורית, ואילו אמונה ויראת שמיים מופנות כלפי אלוהים, ומה הקשר בין השתיים? התשובה היא שהתורה מחברת ביניהם. התורה היא לא ספר הוראות בעניינים מסוימים, ואפילו לא רק אמיתות וערכים. בסיפורה המסוים, ההיסטורי דווקא, אומרת התורה שרק כאשר מופיעה נשמה מסוימת, זו של אברהם ואחר כך של יצחק, יעקב, משה, יוסף ושאר הנשמות, באה ההתגלות האלוהית בפועל. ההתגלות באה דווקא לאנשים האלה ודווקא בלשון הזאת, אין תורה אחרת. הלשון העברית, לשונה של האומה היא לשון הקודש, היא לשון התורה. "אֱלוֹהֵי הָעִבְרִים" (שמות ה, ג) הוא "אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג, כ) והוא אלוהי העולם. "תּוֹרַת מֹשֶׁה" (יהושע ח, לא) היא "תּוֹרַת הָאֱלוֹהִים" (נחמיה ח, יח) והיא תורת ישראל. שופטי ישראל לעתיד ואחריהם חכמי התורה שבכל דור, הם המבטאים את התורה, עד כדי כך שאומר הקב"ה "נצחוני בני" (בבא מציעא נט, ב), שכן הם מדברים בשם התורה, ואין בלתה התגלות אלוהית בעולם. האומה הישראלית בחייה, במציאותה בפועל, בנשמתה, בשפתה, באורחות חייה, בנטיותיה הנפשיות ובתרבותה, הינה הכלי היחיד בעולם הזה הסופג את ההתגלות האלוהית ומבטא אותה כלפי העולם.

ישנה אהבה גסה לקניינים לאומיים, שהיא איזה סוג של שוביניזם לאומני פשטני. כמובן, זו לא אהבה ממש. אהבה גסה לקניינים הלאומיים היא תחושה שמה ששייך לי הוא יותר טוב, רק מפני שזה שלי, וילכו כולם לכל הרוחות. לא על סוג כזה של טיפשות, צרות עין וצרוּת מוחין מדובר. האהבה המבינה לעמקם את הדברים, יודעת להעריכם מצד משמעותם הגדולה והמרוממת ומשבחת אותם, זו הָאַהֲבָה הָעֲדִינָה, שהיא כולה התפעלות מן העומק, הגודל והעוצמה, הכרת הערך כשהוא לעצמו וכפי שהוא מתבטא בהשפעתו הברוכה על עמים ותרבויות. זו איננה סתם רגשנות, נוסטלגיה של מי שיצא מעיירה יהודית ולכן נדמה לו שכל הקניינים הרוחניים של האומה הם היידשקייט של העיירה, מה שהיה בשטיבל שלו כשהיה נער. זו אמנם תכונה אנושית, אבל לא על זה מדובר, אלא על העמקה תרבותית רוחנית גדולה, שיודעת להעריך את התכונות המיוחדות של אופי האומה ונפשה, ואת הביטויים של תכונות אלה לפי לימודי הלשון, התרבות, ההיסטוריה וכל שאר אופני הביטויים השונים שלה.

הָאַהֲבָה הָעֲדִינָה לְהַקִּנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה, אוֹמֶרֶת הִיא מַמָּשׁ מַה שֶּׁאוֹמֶרֶת יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה וְהָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה, מפני שהן מקדשות ומעריצות את מה שהתורה מספרת ודבקות בכך. הן מקדשות את התגלות ד' כמות שהיא: בלשון הזאת, לעם הזה, עם כל החזון ומנגנוני הלימוד, הפלפול, העוצמה והמסירות שיש בכל אלה. זוהי יראת השמים, אם ננתק בינה לבינם, לא ישאר ממנה דבר, כפי שמגדיר זאת הרמב"ם: "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה ג, יא). והרי לכאורה יכול אדם להגיד שזה לא שייך; מבחינה תיאולוגית, הוא קיבל על עצמו את כל ההנחות של מציאות אלוהים, כוחו והשגחתו, קיבל על עצמו לעשות את כל המצוות באופן פרטי, אבל מה אכפת לו מעם ישראל, בייחוד כשהם לא נוהגים כראוי? אך אי אפשר לומר כן, כי יראת השמים והאמונה התמימה היהודית, הם ממש הָאַהֲבָה הָעֲדִינָה לְהַקִּנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה – התורה שבכתב ושבעל פה, הנבואה, החכמה וכל צורות החיים, כל מה שהתהווה והתרחש באומה בפועל. אם נסלק את זה לא יוותר דבר, שכן זו כבר לא היהדות, וממילא אין יראת שמיים ולא אמונה תמימה.

וְרַק חֶסְרוֹן הֲבָנָה של עומק הדברים גורם לוויכוח. מי שדבק בקִּנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים ואוהב אותם באופן עדין ומעמיק, מכנה במילים אחרות, בבִּטּוּי הַמְחֻלָּף, את הגדולה האלוהית שבקיום האומה, פעולתה, לימוד התורה שבה וביטויי האופי שלה. למשל, הוא לא אומר 'אלוהים', או 'רוח הקודש'. הוא גם לא אומר 'השגחה', כי אלה מילים 'דתיות'. הוא משתמש במילים 'תרבותיות', כמו 'מוסר', 'חכמה', 'גדולה', 'עומק נפשי', 'בשורה של אחרית הימים' ו'גאולה' לא במובן הדתי, אלא של חזון שחרור האדם ממצוקותיו. הוא מבין שאלו דברים נפלאים מאד, אבל אינו מבין שזהו בדיוק עניינה של התורה – לייסד עולם של חסד וצדק. לזה מכוונת גם יראת השמיים והאמונה התמימה. וְרַק חֶסְרוֹן הֲבָנָה יָבִיא לְהָאוֹמְרִים הַלָּלוּ, משני הצדדים, בַּעֲלֵי הַבִּטּוּי הַמְחֻלָּף, לַחְשֹׁב שֶׁהֵם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה. צד אחד לא מבין את השני, כי על ידי שימוש דווקא במילים מסוימות, הוא חוסם את עצמו משאר העומק של המשמעות הטמונה בעומקן. כשמתבוננים בדבר, מבינים ששורש חסרון ההבנה אינו בכך שכל צד לא מבין שהשני גם הוא בעל כוונות טובות וגם הוא בסדר. יש כאן חסרון הבנה של מושגיו שלו עצמו, כי אם היה מבין את עצמו באמת, היה מבין שזולתו מתכוון בעצם לאותו הדבר. אחד אומר 'השגחה', 'רוח הקודש' ו'מצוות', והשני אומר 'מוסר', 'פלא הקיום', 'עוצמת החיים', 'היצירה הגדולה' ו'חזון הצדק'. באמת אלו אותם הדברים, וכל המונחים הללו מתאימים כדי לתאר אותם. כל אחד היה מבין זאת, לו רק היה מעמיק כראוי במילותיו שלו.

עד כאן יש פה הצגה של שוויון בין המחנות, ועכשיו הרב 'שובר שוויון': יֵשׁ שֶׁהַבִּטּוּי שֶׁל הוֹקָרַת הָאֻמָּה וְאַהֲבַת כְּבוֹדָהּ אוֹמֵר לוֹ יוֹתֵר יִרְאַת שָׁמַיִם וֶאֱמוּנָה, מִמַּה שֶּׁהַבִּטּוּי שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם וֶאֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ אוֹמֵר. כדי להבין זאת, צריך לדעת דבר שהרב מסביר בכמה מקומות: בחיי הגלות היה הצורך להתבדל, להסתגר ולהיות שונים, מול העולם ונגדו, מול הסביבה התרבותית הלאומית הגיאוגרפית הנכרית, בעיקשות נוראה ונשגבה כאחד. היהודים התעקשו להיות שונים מאחרים ולהתפלל לגשם כשהוא נצרך בארץ ישראל גם כשאצלם יורד שלג, ולהתפלל לטל כששם עדיין יורדים גשמים. כך, מושגי האמונה ויראת שמיים הלכו והתנתקו יותר ויותר מן המציאות הפשוטה, עד כדי סכנה גדולה שמא מישהו, או אפילו המאמינים בעצמם, יחשבו שבכלל אין למושגים כל קשר למציאות, שבכלל לא צריך למצוא ולחפש את הקשר הזה. מחשבה כזו סותרת את רעיון השיבה אל הארץ, העצמאות, הלאומיות, הטבע, הבריאות, היופי, ההשלמה והשלמות שבין המציאות לבין האמונה. נדמה כבר שהאמונה היהודית היא רק 'אף-על-פי'. נכון שיש בה יסוד מהפכני כזה, והוא חשוב ביותר שכן הוא קובע, מתקן ומעצב את המציאות כשהיא מקולקלת, אבל היסוד הזה צריך להתחבר מחדש אל ההכרה העמוקה, שהיא חלק בלתי נפרד מיראת שמים ואמונה תמימה, שהעולם הזה הוא פועל ידיו של הקב"ה. הוא לא פסול ולא מיועד להיות זירת מלחמה, ואדרבא, יש בו הרבה טוב.

לכן יֵשׁ שֶׁהַבִּטּוּי שֶׁל הוֹקָרַת הָאֻמָּה וְאַהֲבַת כְּבוֹדָהּ באומות, בממשות, הוא טוב יותר. הביטוי הזה מדגיש את הקשר אל המציאות, את הייחודיות והנחיצות של רעיון השיבה והשלימות הגדולה, הרבה יותר מאשר קיום יראת השמים והאמונה בגלות, שהוא קיום של ניגוד, הישרדות ומלחמה, של 'אף-על- פי'. יש בנטיית הנפש הזאת, בביטוי הזה, בהדגשת אותם היסודות של מוסר, צדק, צדקה, חסד, אהבה ויופי, בראיית התכונות והדברים האלה לאורך קיום האומה ויצירתה הרוחנית, יותר קשר ושלמות מאשר באותה יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה וְהָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה, שבביטויה המסוים עוצבה בתנאים של גלות. לכן יש שביטוי זה אוֹמֵר יוֹתֵר יִרְאַת שָׁמַיִם וֶאֱמוּנָה, אומר יותר אמון וביטחון בגודל האלוהי שכולל גם את העולם, גם את הטבע, מִמַּה שֶּׁהַבִּטּוּי שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם המוצהרת והקולנית בְּעַצְמוֹ אוֹמֵר, מפני שהוא מצמצם ונוטה להנגיד את האמונה ואת הרציונליות, את הפנים והחוץ, את הנס והטבע, ודבק דווקא בצד אחד. לעומתו, הוֹקָרַת הָאֻמָּה חושפת את התנאים הטבעיים, התכונות הטבעיות והתשתית הנפשית הלאומית שמרחיבה את תחום החלות בפועל של האמונה והיצירה הרוחנית. לכן מבחינה מסוימת שני הביטויים אינם רק שקולים ואומרים את אותו הדבר במילים שונות, אלא הביטוי הלאומי אומר אפילו יותר. כמובן, הרב לא מפנה פה שום תלונה לאף אחד, אלא רק מציין את העובדה שיש שהביטוי הזה אומר אפילו יותר. זה לא רק עניין מעשי, חשוב כשלעצמו, של ישוב הארץ, אלא התפיסה הרוחנית של מציאות האומה בעולם. ברור שצריך לסלק את חסרון ההבנה וכל אחד יבין כראוי. מלבד זאת, הרב לא אומר שהישן לא טוב. הוא טוב מאד, והחדש במידה רבה דווקא חוזר אל הישן במילים אחרות, אבל צריך לדעת להכיר את ערך החידוש, שכן ישנה תוספת חשובה שהיתה חסרה במשך זמן רב בימי הגלות.

הרב ראה בהופעת התנועה הלאומית את יד ד', אפילו שנדמה היה לה שהיא מתנגדת לאמונה, מפני שבעצם הופעתה ופועלה, היא מרחיבה את תחולת האמונה. זה שהם לא יודעים ולא מבינים את זה, זה עניין אחר. אבל זה שנדרש כאן איזה כוח חדש ונוסף כדי לפתוח את השערים האלה, לאזרח את המושגים החדשים ולהשיב אותם אל חיק האמונה ולהראות כיצד היא מופיעה במלוא עוצמתה, כיצד הקשר הזה שבין האומה לקב"ה הוא החיים של האומה על כל תחומיה בכל ענייניה, זוהי יד ד'. על כן הויכוח מצער ומיותר, אבל החידוש הזה אינו מיותר, אלא דווקא נצרך ונחוץ מאד. והרואה העמקן, על פי גישת הרב, יודע זאת. לא מדובר כאן על צורך לחבר בין שני עולמות, כי כל עוד המחשבה היא שישנם שני עולמות, הניסיון יהיה לחבר אותם בדרך הסכמה או פשרה. המשימה היותר קשה, היא להבין שכולם ביטויים שונים של עולם אחד.