הרב עוסק כאן במידה המגונה והרעה של שנאת חינם. היא נקראת כך, כי לכאורה בפשטות ולפי הדין, לא היתה צריכה להתפרץ שנאה כל כך מוחלטת על דבר פעוט כל כך. למשל, הדוגמא בגמרא של קמצא ובר קמצא (גיטין נה, ב), שלא הסתדרו ביניהם. זה קורה לפעמים, אבל גם לאי-האהבה ישנה מסגרת. ואילו בעל הסעודה פרץ את כל המסגרות ולא היה מוכן שתהיה אפילו מראית עין של כבוד כלפי האיש שלא היה אוהבו. הוא הציע לשלם עבור מחצית או אפילו כל הסעודה כולה, אבל בעל הסעודה סירב, כי רצה דווקא לבזותו. זו שנאת חינם, שהיא מידה מגונה עד כדי כך, שחכמים אמרו שבית המקדש נחרב בגללה.
מִדַּת שִׂנְאַת חִנָּם גַּם הִיא צְרִיכָה לְהִתְעַלּוֹת. במצב האידאלי, בוודאי שהיה ראוי שתהיה אהבה – הכרה ביחוד, העצמאות והעצמיות של כל יחיד, קבוצה חברתית ודעה, וניסיון משותף למצוא לאותו יחיד, דעה או קבוצה, מקום במסגרת הכוללת של החיים. אבל זה אידאלי מדי, אין כוח לזה. אנשים שרוצים לממש את אותו הניסיון, הרבה פעמים מוותרים, לא באמת מוצאים מקום וערך לכל אחד ולכל דעה, אלא מחליפים את הערך העצמי האמתי בויתור או בפשרה. אך מוויתורים ופשרות לא יכולה לצאת אהבה אמתית, כי סוף סוף נשארים בנפש המשקעים של הוויתור ושל הפשרה, ולבסוף זה מתפרץ, והאדם אומר משהו כמו: "כמה אני יכול?! כמה אפשר?! ויתרתי והתפשרתי שוב ושוב…" ואם יגידו לו: "אבל הרי אמרת שזה בסדר, מצוין אין בעיות. אהבה, אין שום תלונות…", יגיד: "אמנם אמרתי, אבל בכל זאת זה ויתור, התפשרתי. עכשיו זה נגמר, אין לי יותר כוח לוותר". ואז מגיחה אל פני השטח המציאות האמתית של התנגשות, סכסוך, מלחמה ומאבק: המציאות של השנאה.
שנאת חינם עוברת את גבולה בעוצמתה, מפני שנדמה לאדם שהוא נלחם מלחמת מגן על עצמיותו ועל עצם קיומו, ואז לא אכפת לו משום דבר אחר. כדוגמא, נתבונן באירוע שהתרחש לצערנו בשנים האחרונות: אנשים הסתכסכו בגלל חנייה. זה קורה, אבל בדרך כלל יש גבולות לסכסוך. הרי מה כבר יכול להיות? לכל היותר איזה סוג של נזק כספי או אחר, אז מדוע הפעולה הקיצונית? מפני שאדם חש שזה מאיים על עצם כבודו. זה כבר לא קשור לנזק, למכונית ולכסף – הוא נפגע פה, עומדים למחוק אותו מהמציאות, ואז הוא לוקח סכין ומוחק את זולתו. הכל נובע מתחושתו הפנימית, זה בכלל כבר לא קשור לערכים שניתן לספור ולחשב באופן אובייקטיבי. חוסר היחס הנכון בין המעשה לתגובה, הדיספרופורציה – איומה, ואדם מבחוץ רואה בזה ללא ספק שנאת חינם וטירוף הדעת. כמובן שהוא יכול לעשות זאת מפני שהוא מסתכל מבחוץ, בשכל קר ובשיקול פשוט: מה כבר יכול היה לקרות, אז היית זז קצת, היית משלם קנס, היה פוגע לך במכונית, וזהו. המאבק והמלחמה שמתפרצים, תמיד נוגעים בשורשים העמוקים ביותר. שנאת חינם היא מדה רעה מפני שהיא מרֵעה את המציאות ומשבשת קשות את מערכות היחסים בין אנשים. אבל מאידך, היא מבטאת את הנגיעה העמוקה בשורשי העצמאות והקיום העצמי של האיש, הדעה או הקבוצה. והרב אומר שהשנאה הנוראה הזאת מתפרצת בעוצמה עזה כל כך, מפני שהיא מבשרת את הערך העצמי של אותו איש, דעה או מפלגה. צריך להבין גם דבר נפלא בקשר לסיפור על קמצא ובר קמצא: אלמלא היה הקשר בין בעל הסעודה לבין האורח הלא רצוי עצום וחזק, גם התגובה לא היתה קשה כל כך. הרי אפשר היה לפחות להתייחס אליו באדישות, כמו כלב – זרוק לו קציצה, מה הבעיה. אבל זה לא היה כך, שכן הקשר העצום שביניהם, האכפתיות, הוא היוצר את השנאה. שנאה לא יכולה להיות אלא האהבה במהופך. אם אין קשר – אין גם שנאה, אלא סתם אדישות, לא כלום.
יש כאן שני יסודות: האחד הוא של המלחמה על העצמיות והמהות העצמית, שהיא מלחמת קיום ממש, לפחות מנקודת מבטו הסובייקטיבית של הנלחם. והשני הוא שלמרות המלחמה הנוראה, הַקֶּשֶׁר בנפשות הוא גָּדוֹל וְעָצוּם. אלו שני יסודות חיוביים וטובים, לעומת האמצעים והביטויים שלהם שצריכים להשתנות, ואכן לא יתקיימו לעולמים, שכן רק היסודות הבסיסיים ממשיכים להתקיים לאורך זמן.
מִדַּת שִׂנְאַת חִנָּם – לֹא תְּעַכֵּב אֶת הַתְּשׁוּבָה וְאֶת הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה מִכְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל. כלומר, אין בה כדי להיות עיכוב גמור, מפני שהיא לא משהו שהוא זר ושונה לחלוטין. היא דבר רחוק, לא טוב, מקולקל ורע – אבל לא לגמרי: צְרִיכִין לְפַתֵּחַ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, שֶׁגַּם מִפֵּרוּדֵי הַדֵּעוֹת יוֹצֵאת טוֹבָה כְּלָלִית. כשמדובר על התשובה והגאולה של כללות ישראל, צריכים להיות כולם. ומכיוון שכרגיל אי אפשר שכולם יהיו שבעי רצון ושני מלכים או יותר ימלכו בכתר אחד, מי שנדחה מפתח שנאה קשה מאד. הוא לא מסתפק בלהיות שני, שלישי או רביעי. מדוע שיהיה? הרי באופן מהותי הוא לא פחות ממישהו אחר, אז למה להסתפק בפחות? ואז מתפתח מאבק על החיים ועל המוות – על הכתר. ובכל זאת, יוֹצֵאת טוֹבָה כְּלָלִית. מִתּוֹךְ כָּךְ אֵין הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת, הַדְּבֵקוֹת כִּפְסֹלֶת בְּתוֹךְ הָאֹכֶל שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד, וּבִפְנִימִיּוּת הַלֵּב הַקֶּשֶׁר גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִמְצָא שֶׁצַּד הַטּוֹב מִתְאַחֵד וְהַצַּד הָרַע מִתְפַּזֵּר, וְיִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן (תהלים צב, י). כלומר, אם מבינים את המהות העצמית של השונא ועל מה הוא נלחם (אפילו שזה דיספרופורציונלי לגמרי מבחינת אמצעי המלחמה), מבינים שהטוב גובר על הרע. הרע הוא רק באמצעים, והאמצעים יכולים להתחלף. כמובן, עדיף שהחברה תשכיל להעניק לחבריה אמצעים טובים ורכים יותר להילחם על מעמדם, כאלה שישביעו יותר את רצונם ויתנו ביטוי טוב יותר לעצמיות שנפגעה כל כך. אבל לשם כך צְרִיכִין לְפַתֵּחַ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. זה לא רק עניין של כוונת הלב הטובה, שהיא מאד חשובה כמובן, אלא גם של לימוד גדול.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם בַּצַּד הַטּוֹב, גם בתוך מה שאנחנו קוראים טוב, כשמתקיים מצב של אהבה ואחווה ושלום ורעות, יש גוונים שונים. ויֵשׁ שֶׁעַל־יְדֵי הַפֵּרוּדִים מִתְגַּוֵּן כָּל טוּב פְּרָטִי בְּגָוֶן מְיֻחָד, וְאֵין גָּוָן הַשָּׁרוּי בְּאַחֵר דּוֹחֵק אוֹתוֹ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרָתוֹ. צריך לתת ביטוי לגוונים האלה, לא לטשטש אותם בגלל האהבה ולומר שזה בסדר, לא צריך לריב בגלל זה, זה לא חשוב. הטוב השלם הוא דווקא הביטוי של הגוונים השונים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְעַשֶּׁרֶת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּרִבּוּי אוֹרוֹת, וְהָרִבּוּי הַזֶּה עַצְמוֹ הוּא יִגְרֹם אֶת הַשָּׁלוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פְּנִימִי גם בתוך הַטּוֹב. לכן, יסוד השנאה, הפירוד והמחלוקת, צריך להתקיים במידה זאת או אחרת, באופן מסוים, גם בטוב. ברם, שם זה לא פירוד של מלחמה, אלא גיוון וידיעת ערכו של הזולת. וּמִכָּל־מָקוֹם, צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל הַרְבֵּה שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם נִכָּר גַּם מִבַּחוּץ, וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוּשָׂה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, כלומר, צריך להשתדל שלא להרבות בשנאה. עד עכשיו אמרנו דברים בשבח השנאה, ועלולה לצמוח מזה מחשבה שצריך לעודד אותה במקומות בהם היא אינה מופיעה מספיק. לכן הרב מסביר שהיא באה לבד ואין צורך לעודד אותה. להיפך, צריך להשתדל למתן אותה ולהבליט את היסודות המשותפים. על ידי כך אולי ניצור באמת כלים יותר טובים גם למאבק וגם לביטוי הגוונים המיוחדים.
אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהַפֵּרוּדִים, וּבִפְרָט אוֹתָם הַפֵּרוּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹר נַפְשִׁי בִּנְטִיַּת אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה, שבהם המחלוקת עמוקה יותר והפירודים יכולים להיות מאד קשים, הלוא כל אחד אומר שהוא המאמין האמתי, ואילו השני כופר או עובד אלילים, ומחזיק בדעתו בהתלהבות. מקור המחלוקות הללו הוא בכך שיש נפשות ונטיות נפשיות שונות כיצד להביע את האמונה והקדושה. יש דרכים רבות, צינורות רבים שהאמונה והקדושה מאירות על ידם בעולם. יש שאצלם הדבר בא יותר ברגש, אצל אחרים בתבונה, בפעילות, בסבילות וברוגע, במעשים או במחשבות. יש שאצלם חזקים יותר הכוחות של ציור הדמיון, ויש שאצלם דווקא מובלטת היראה המרחיקה והמזוקקת. כמובן, צריך לדעת שבכל אחד מהם יש גם חסרונות, וכאשר יש מלחמה רוחנית, אמונית ותרבותית, צריך לדעת גם את החסרונות שאצל הזולת. מספרים שפעם שאלו את הרב חיים סולובייצ'יק[73] איזו מפלגה טובה יותר (היו אז 'המזרחי', 'אגודה', הציוניים והלא ציוניים). והוא ענה שכל המפלגות צודקות. שאלו: "רבינו, איך זה, הרי הן חולקות?", וענה: 'כל אחת צודקת במה שהיא אומרת על השנייה". תמיד רואים את הפגמים אצל האחר. ובאמת ישנם פגמים, כי אין אף אחד שהוא שלם לגמרי, אבל מצד שני הוא גם מבטא משהו אמתי, עצמי.
מֵהַכֹּל אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים יִתְהַוּוּ. וְאִם הִשִּׂיגוּ צַדִּיקִים אַנְשֵׁי מַעֲלָה אֶת גֹּדֶל הָאוֹרוֹת, הַמִּתְהַוִּים מִמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין צַדִּיקִים, שֶׁהֵם בּוֹנִים בְּזֶה עוֹלָמוֹת, כְּלוֹמַר מְשַׁכְלְלִים כָּל אֶחָד אֶת שִׁיטַת הַמּוּסָר, הַיֹּשֶׁר, הַקְּדֻשָּׁה וְהַחֲסִידוּת שֶׁלָּהֶם, בְּכָל עֹמֶק הַרְגָּשָׁתָם וְרַעְיוֹנָם בִּפְנִימִיּוּת הַחַיִּים. רעיון זה בא לידי ביטוי למשל בדברי המשנה (אבות ה, יז): "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי", ובדבר הגמרא ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג, ב). לכאורה זה לא יתכן, שהרי הם היו מקוטבים ממש מצד לצד – "אלו מטהרין ואלו מטמאין" (משנה יבמות א, ד), אלא העניין הוא שלכל אחד יש תכונה נפשית מיוחדת שהוא מבטא בה את דבר ד'. לתכונה זו יש השלכות מעשיות, על אחת כמה וכמה נפשיות. אם את זה כבר השגנו והבנו, הִנֵּה "עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא). וְנִמְצָא, שֶׁכָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּין אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַחֲבֵרוֹ, גם אם הוא רחוק מאד מלהיות צדיק באופן הגלוי, בשורש נשמתו הלוא הוא ספוג מִמּוֹרֶשֶׁת אָבוֹת מִקְּדֻשַּׁת תּוֹרָה וּגְדֻלַּת אֱמוּנָה, אפילו אם הוא אומר שהוא כלל לא מאמין. מחלוקת בֵּין קִבּוּץ, לא במובן של מבנה סוציאלי, אלא של קבוצת אנשים, לַחֲבֵרוֹ, גַּם הִיא בּוֹנָה עוֹלָמוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַכֹּל הוּא שִׁכְלוּל וּבִנְיָן, אֵין צֹרֶךְ לְדַבֵּר מְרוֹרוֹת, להתמרמר ולהיאנח שהנה יש כאלה וכאלה, ומה יהיה, הם ריקים ומיותרים בעולם ואין בהם שום צורך ולמה בכלל נולדו. כִּי־אִם לְהוֹדִיעַ אֶת הַגֹּדֶל שֶׁשְּׁנֵי הַצְּדָדִים עוֹשִׂים, וְשֶׁהֵם יַחַד מְשַׁכְלְלִים בִּנְיַן עֲדֵי עַד, וּמְתַקְּנִים אֶת הָעוֹלָם. יש לחפש דווקא את צד הטוב שיש בכל אחד. ברור שלא צריך להסכים על כל דבר, אבל יש לנסות ולתפוס מה האור שיש אצל השני, מה הוא מודיע לנו. ב'פרק שירה' כתוב שגם הצפרדע והכלב מודיעים משהו, אז ודאי שגם כל איש מישראל מודיע. לפעמים אין לכך השלכה מעשית, כמו במחלוקת הלל ושמאי בהן "הלכה כבית הלל" (עירובין יג, ב), ואנחנו יכולים לדחות למעשה שיטה מסוימת מלשלוט. בכל זאת, מן הראוי והטוב יהיה אם נבין את היסוד הטוב שבה, ועל ידי כך נוכל להרבות את השלום האמתי. זה לא שלום של פשרה וויתור, של שתיקה מאוסה או של אמירה מן השפה ולחוץ שכולם טובים, אלא הבנה אמתית של האחר, גם אם לא מסכימים איתו במובן של ההצטרפות הכוללת והמוחלטת לשיטתו.
וְאָז לְפִי הִתְרַחֲבוּת הַיְדִיעָה, ככל שנדע יותר ויותר מהם המאורות השונים שיש אצל האחר, תִּגְדַּל הָאַהֲבָה, אפילו אם אנחנו לא מסכימים איתו. אנחנו מפלפלים באהבה רבה בדברי בית שמאי ובדברי כל שאר התנאים והחכמים שדבריהם לא נתקבלו להלכה. אנחנו מתפעלים מסברתם, ובמידה רבה מתייחסים אליהם כאל דבר של קודש הבונה את עולמנו, גם אם אנחנו לא מקבלים את הדבר בכוליותו, למעשה, ודוחים אותו מפני שיקולים אחרים. תִּגְדַּל הָאַהֲבָה, כְּפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַשִּׂנְאָה, ככל שהשנאה היתה גדולה, כך גם האהבה תגדל, כי השנאה הגדולה משמעותה שיש כאן קשר חזק שלא נותן מנוח. וְיִגְדַּל הַחִבּוּר לְפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַפֵּרוּד, וּכְעֵרֶךְ שֶׁל מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת. חכמים אומרים ש"לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות" (סוטה יא, א). אפילו כשבפועל ישנה פורענות וסובלים ממנה, מרובה המידה הטובה ממנה, כלומר, דווקא מתוכה יצא בניין יותר גדול.
לבסוף הרב רומז לדברי המדרש (חולין ס, ב, בתרגום): "רבי שמעון בן פזי הקשה קושיא, כתוב: וַיַּעַשׂ אֱלוֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וכתוב: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל; וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן! אמרה ירח לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" אמר לה: "לכי ומעטי את עצמך!" אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?" אמר לה: "לכי ומשול ביום ובלילה". אמרה לו: "מה חשיבותי כך, שנר בצהריים מה מועיל?" אמר לה: "לכי, שימנו בך ישראל ימים ושנים". אמרה לו: "השמש גם, אי אפשר שלא ימנו בה תקופות, שכתוב וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". [אמר הקב"ה:] "לכי, שיקראו צדיקים בשמך: יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן". ראה שלא מתיישבת דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! וזהו שאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חַטָּאת לַד'? אמר הקב"ה: "שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".
מאז, הקטרוג נשאר, ולכן אנחנו מקדשים את הלבנה ולא את החמה. אנחנו מנסים להפוך את הקטרוג ואת השנאה לאהבה, ואומרים פסוקים אלה: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו). הלבנה רצתה להיות כמו החמה, והיא אכן תהיה. אור הלבנה יהיה עוד יותר גדול, בלי תחרות ובלי קטרוג על החמה. זה יקרה "בְּיוֹם חֲבֹשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (שם) בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. יתוקן המקום שבו היו המחץ והמכה. ניתן לחבוש את השבר רק מתוך ידיעת מקום התורפה, סיבת השבר וממילא דרך הריפוי. וְהַחַטָּאת לַד', שֶׁעַל מִעוּט הַלְּבָנָה, יְגַלֶּה אֶת אוֹרוֹ, הַבָּא מִפְּנִימִיּוּת הַקִּטְרוּג. שכן היא קטרגה קטרוג – זה תוכחה, אבל גם כאשר יש תּוֹכַחַת מְגֻלָּה, יש בה אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת של רצון להביא את החמה להאיר בכלל כאור שבעת הימים, בעוצמה גדולה הרבה יותר, כלומר לקדם את העולם. שֶׁמִּתּוֹךְ סִתְרָהּ תֵּצֵא לבסוף האהבה בְּגָלוּי בְּכֹחַ רָב וְאֵיתָן מְאֹד, "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָ-ה" (שיר השירים ח, ו).
