להבנת המשפט יש צורך להקדים ולהסביר את פירושה של שִׂנְאָה לְאֵיזֶה חֵלֶק מִן הָאָדָם. הכוונה היא לשנאה מצד עצמה, אמירה בסגנון: "סתם, רק מפני שאני יהודי, אני שונא עם אחר או קבוצה של אנשים אחרים". לא מדובר על שנאה לאויבים, הנגרמת מפני שיש בינינו מלחמה, שכן זה דבר שיש לו בסיס מסוים. אפשר לאהוב את האויב במובן של "ברור לו מיתה יפה" (פסחים עה, א), גם זה ביטוי מסוים של אהבה, אבל ברור שיש פה תגובה ברורה למי שרוצה להרוג אותך. השנאה שהרב מדבר עליה היא משהו מעבר לכך, מין שוביניזם[70] לאומי, או גזענות: "מכיוון שאני טוב, אז מי שדומה לי הוא בסדר. אבל מי שלא – הוא מבחינתי מיותר". חשוב להדגיש שאין כאן תביעה להיות 'אסקופה נדרסת', ולומר שאנחנו אוהבים את כל מי שפוגע בנו ודורך עלינו. לא מדובר על איבוד השפיות, אלא על עמדה בסיסית, שהיא ללא ספק אהבת כל האנושות – כָּל הָאָדָם. אמנם "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא, א), אבל 'האדם' כולל את האנושות על כל חלקיה (עי' עבודה זרה ג, א).
אהבה זו אינה נובעת מרגש טבעי פשוט ואופי נחמד (אף שבהחלט ראוי שגם הם יתלוו אליה), אלא מפני שאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל מְחַיֶּבֶת את זה, הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית. כבר ראינו במקומות אחרים, שאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל הינה אהבת הטוב, המוסר והבשורה האלוהית העיקרית לאנושות, של עולם מתוקן וטהור. הקשר לכָּל הָאָדָם הוא עוד יותר חזק מרגש טבעי פשוט. הרב מבטא זאת על ידי מונח אחד שמצוי בסוף המשפט הזה: אהבת ישראל שֶׁלֹּא נִטְהֲרָה עֲדַיִן – אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְיַחֵד בְּעֵדֶן הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה. כלומר, אהבת ישראל שאינה מחייבת את אהבת האדם, איננה מגיעה עדיין עד לשורשה בגן העֵדֶן, במעמדו של אדם הראשון שממנו הכל התחיל. כלומר, הקשר שבין ישראל לבין שאר בני האדם הוא קשר עצמי מהותי, אנחנו כולנו בני אדם הראשון. רק כאשר אדם חטא ויצא מגן העדן, נוצרה ההפרדה בין הבנים השונים שגם להם היו כמה בנים. אנחנו המשכנו רק אחד מהם, ועמים אחרים המשיכו בנים אחרים. ישראל נוצרו כדי לתקן את החטא ההוא. חזון אחרית הימים הוא חזון ביטול העונש על ידי תיקון החטא, כאשר העונש העיקרי הוא כמובן עונש המוות (לא במובן הפלילי, אלא עצם העובדה שבא המוות לעולם). שיאו של חזון אחרית הימים הוא תחיית המתים – ביטול המוות, תיקון העולם המלא של חזרה למצב הראשוני של האדם. זהו, אם כן, תפקיד ישראל בעולם. אהבת ישראל המלאה זו אהבת התפקיד הזה וההזדהות העמוקה והמלאה עם המשימה והכישרון המאפשר את ביצועה. אהבה זו נוגעת לסגולת ישראל, שהיא הכישרון, העוצמה והכוח שמאפשרים לממש את התפקיד הזה, ולכן היא עמוקה מכדי להיות תלויה רק במעשים החיצוניים של בני ישראל. אבל צריך לזכור שכל זה נועד כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון ולבטל את תוצאותיו: לחזור לעֵדֶן הָאַהֲבָה הראשונה, שהיא אהבת ד', אהבת אדם וחוה לפני שזוהמה על ידי הנחש. ממילא, שורש אהבת ישראל הוא ביחס העמוק והעצמי לכל סוג של תולדת האהבה שלהם – הבנים, כלומר האנושות כולה. ומכיוון ששורש כל האנושות באדם הראשון ואשתו, היחס הזה מחייב את אהבת כָּל הָאָדָם. לא יכול להיות אחרת.
לעומת זאת, אם ישנה אהבה שבאופן עקרוני אינה כוללת חלק מן האנשים, סִימָן שֶׁלֹּא נִטְהֲרָה עֲדַיִן הַנְּשָׁמָה מִזֻּהֲמָתָהּ. מאותה הזוהמה שהוטלה על ידי הנחש (שבת קמו, א), ששיבשה את האהבה והפכה אותה לתאווה, לסוג של מיון: הקרוב לי, ש"תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו) – כן; השאר – לא. הזוהמה יצרה תחרות ושנאה בין אדם לאלוהים, במקום אהבת אלוהים והקרבה הבסיסית הראשונית אליו. זה יסוד החטא והנפילה. אהבה אמתית לא יכולה להיות יסוד לשום סוג של שנאה, זה סותר אותה מבפנים. אם ישנה תחושה כזאת, זו יכולה להיות תחושה קרובה ודומה לאהבה – תאווה, תשוקה, רכושנות, רצון הבעלות, קנאה או כל מיני דברים אחרים, אבל לא האהבה הגדולה, הטהורה והאמתית. זה נכון לגבי כל סוג של אהבה, וממילא גם לגבי אהבת ישראל. אי אפשר לממש את התפקיד של ישראל בעולם ולבטא באופן מלא את הסגולה והכישרון הישראלי, אלא אם כן ישנו הרצון להיטיב לכל, לעולם ומלואו, לכל האנושות כולה. אמנם, צריך להיזהר מלקפוץ למסקנות מעשיות מידיות. לא תמיד האוהב יודע מיד כיצד לבטא את האהבה: האם על ידי מעשה, מתנה, דיבור, קרבה או לפעמים דווקא ריחוק. יש המון אפשרויות, והשימוש בהן צריך להיעשות בהתאם להבדלים בין האנשים והמצבים, אבל הדבר הראשון הוא עצם הרצון להיטיב, וזוהי האהבה בטהרתה.
אין בדברים אלה כדי לומר שלא ניתן לדבר על שנאה שמתעוררת על ידי התנגשות, מאבק ומלחמה. אבל השאלה היא האם אהבת המולדת או אהבת העם שלך, שאתה עומד בשבילו במלחמה קשה מאד בה מגייסים את כל הכוחות עד מסירות נפש כנגד האויב, מַטְבִּיעָה שִׂנְאָה לְאֵיזֶה חֵלֶק מִן הָאָדָם. האם השנאה הזאת הופכת להיות טבע? האם זה ימשך גם אם לא תהיה יותר מלחמה, לא יהיה יותר סכסוך, ולא יהיה יותר שום סוג של התנגשות מהסוג שיוצר עכשיו את הניגוד הזמני? זו השאלה הקשה. אם האהבה היא כזו שמטביעה שנאה, שהשנאה זה הטבע השני שלה, זאת אהבה לא טהורה. זה לא אומר שהיא חלשה, היא יכולה להיות חזקה מאד ולהביא את האדם לעשיית מעשים בעלי עוצמה רבה, אבל זאת לא אהבה טהורה.
בירור העיקרון הזה העסיק את הרב, מפני שכבר בזמנו היו הוגי דעות יהודים שהזהירו מפני התנועה הלאומית היהודית (שהוא, כמובן, תמך בה). האזהרות לא היו שבאופן מעשי זה לא ילך, אלא מפני איבוד העוצמה המוסרית-והרוחנית שיש לעם ישראל כשהוא בגלות. עוצמה מוסרית-רוחנית זו, התבטאה במיוחד במאה
התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים בהרמת הדגל של האוניברסליות, של ביטול המחיצות שבין העמים, של מאבק נחוש באפליה משפטית, לאומית או לשונית, על ידי יהודים בכל העולם. הם היו נושאי הבשורה החדשה של עולם ללא מחיצות וללא אפליה. מרקס[71] רצה עולם בלי מחיצות לאומיות ומדיניות, וזמנהוף[72] המציא שפה חדשה – 'אספרנטו', שכל בני האדם יוכלו לדבר בה. למה צריך לשונות שונים, ומדוע לקיים שפות שונות שמפרידות בין בני אדם? טוב יותר להיות במצב של "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א), מפעל אחד. היו כאלה שדיברו בשם המדע המאחד, אחרים בשם האומנות המאחדת, המוסר המאחד או החברה המאחדת. המון דגלים של איחוד כלל אנושי הונפו על ידי היהודים, שראו בכך בשורה של עולם מתוקן, כפי שנראה להם אותו עולם של אחרית הימים, של שלום עולמים. מבחינתם, לא היה זה רק שלום פוליטי בין מדינות. היתה לכך נגיעה ליסודות האהבה האנושית, וממילא המאבק באותם היסודות החברתיים והנפשיים שיוצרים את הניגודים: את השפות השונות והלאומים השונים צריך להסיר מסדר היום, לבטל אותם ולהפריכם כמין הזייה חולנית.
עבור אנשים אלה, התנועה הלאומית היהודית היתה אסון ממש – הרי זהו הדבר הנורא והמפריד ביותר, זה שיותר מכל דבר אחר יוצר שנאות, התנגשויות, מלחמות ומאבקים. לא זו בלבד שהעולם עוד לא מתוקן – עכשיו גם היהודים יהפכו להיות כאחד העמים?! הרי הם יאבדו את כל היתרון העצום שצברו כאשר הם עצמם סבלו מכל הדברים האלה, וישכחו את כל התודעה של הפיכת העולם למקום טוב יותר, מאוחד, כולל. דעות אלו, שחזו גורל מר לאלה שפנו לדרך הלאומיות, נשמעו מכל מיני עברים. חלקן בשם היהדות, חלקן ללא קשר ליהדות וחלקן בשם חלק מן היהדות או מסורת יהודית כלשהי. והרב, כאן כמו במקומות אחרים בהם הוא מתמודד עם טענות, מבין את טענתם לעומק, ואינו מזלזל בה. הוא מודע לכך שעוצמת האהבה הפרטית, הקבוצתית, השבטית והלאומית, יכולה להוות מכשול ומחיצה כלפי כל השאר. אכן, הדברים הם מעשים שבכל יום: אדם מקנא לקבוצה שלו, לקרוביו, לילדיו, לאחיו, לעצמו. אפילו סוג של הזדהות קבוצתית מטומטמת לגמרי מצד עצמה, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט, יכולה לייצר רגשות של שנאה עמוקה כלפי האחר, עד כדי רצח, וזה ודאי לא דבר של מה בכך. וכל כך למה? מפני שאני אוהב (או אוהד) את הצד השני.
הרב ידע שמציאות כזאת אפשרית, ולכן הבין שההתייחסות לבירור מושג אהבת ישראל צריכה להיות מאד מעמיקה, והיא חשובה ונחוצה ביותר, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית. יש להבין מהו המושג מצד עצמו, ולעמול על ישומו. בלי ההבנה המושגית, יכול להיות סוג של צביעות, אמירה כמו "טוב, בלית ברירה כמובן צריך להסתדר עם אחרים. עלינו להיראות יפה ולהגיד שאנחנו אוהבים את כולם, אף שבאמת, לכל הפחות לא אכפת לנו מהם". לכן הכרח הוא לברר את המושג בעצמיותו, ואחר כך לראות, לבדוק ולבחון כיצד ובאיזה אופן המושג הזה מתיישם בפועל. יש לכך השלכות גם בחיי היחיד המקיים מצווה מתוך התכוונות לתיקון ולאחדות העולם, לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה במציאות, לביטול המחיצות הכביכול-יסודיות שבין העולם החומרי שיש בו חלקים נפרדים וריבוי, לבין עולם האחדות השלמה שמעליו. כל זה נעשה בשם אהבת ישראל, ויש צורך, אם כן, להעמיק במשמעותה של האהבה הזאת.
אגואיזם פשוט ובריא הוא לא פסול. אדרבא, נאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) "כָּמוֹךָ" – כי אם אתה לא אוהב את עצמך, גם לא סביר שתוכל לאהוב את הרֵע, שכן אין לך קנה מידה לאהבה. יש אגואיזם בריא, סביר, שאינו פסול, אבל האדם לא מסתכם בזה. ישנם יסודות עמוקים וראשוניים יותר, שנוגעים לעצם קיומו של האדם, לשאלה כיצד ועל ידי מה הוא התהווה. זו המשימה הכלל אנושית ועולמית של תיקון נפילת האדם וגירושו מגן עדן, עד להגעה למצב של האהבה הטהורה הראשונית של האדם לעולם, לאלוהים, לעצמו ולאשתו.
ההתמודדות עם הבעיה שמציבה הלאומיות, לא נעשית על ידי התנכרות והקלשה של היסודות הלאומיים או של משמעות המושג יהודי, במין אמירה ש"אני לא רק יהודי, אני גם פולני, וגם וגם…". ההתמודדות עם הבעיה היא דווקא על ידי העמקה ביסוד היהדותי ביותר שבאדם, זה שהוא הסיבה לעצם קיומו. ומן היסוד הזה, על ידי ההעמקה והעיון צריכה להתפתח תפיסת עולם שלימה, שיש בה תשתית מושגית-תיאורטית ויישומית-מעשית, שתתן מענה לשאלה כיצד אנחנו מקדמים את המשימה הגדולה הזאת, ומבטאים את כל עוצמת הקשר והאהבה לכל האדם כולו. זה לא דבר פשוט בכלל, כי הרי קל לדבר על האדם כולו באופן כללי, אבל האנשים הם גם קונקרטיים: פרצופים, תרבויות, עמים ומנהגים. לעתים, את חלקם קשה יותר לאהוב, וקשה יותר להתייחס אליהם. מציאת מענה לשאלות מה מרחקים ומה מקרבים, איך ובאיזו עוצמה, זו עבודה קשה מאד, אבל כך גם כל עבודה: למשל, מביאים אדם ואומרים לו "זה לחם. מייצרים אותו מחיטה". הרי הוא יענה "אלו בסך הכל שיבולים בשדה! איך זה קשור למה שאני רואה בחלון הראווה של המאפייה?" התשובה היא, כמובן, שצריך לעשות עבודה גדולה, להבין איך ומתי אוספים וקוצרים, מייבשים וטוחנים, ואחר כך צריכים לערבב את זה עם עוד דברים. ישנו תהליך שהתוצר הסופי שלו הוא הלחם, אבל הוא צריך להיווצר מן הנקודה הראשונה. המוטיבציה לייצר בכלל תהליך כזה, היא היסוד הראשון של האהבה, של הרצון. כאשר הדבר נעשה מנקודה כזאת, העמל לייצר תהליך, מערכת, הוא עמל כדאי ורצוי למי שעמל, שכן הוא יודע מה הוא עושה ושאינו יגע לריק.
כאן נחשף בפנינו עוד פן במורכבות העצומה של החיים הלאומיים היהודיים בפועל, עם כל תסבוכת הרגשות, הנטיות, המאוויים והמכשולים. הרב מודע לה, והוא מתייחס אליה לא בדחייה בקש מחד, ולא בכניעה ללא-תנאי מאידך, אלא בחתירה למציאת נקודת היסוד, הרֵאשִית, ולאחר מכן גם ליצירת המערכת המושגית והמעשית להתמודדות הנכונה עמה.
