הרב מתייחס כאן לשאלה שהועלתה רבות בימיו, וגם לאחר מכן: מהו הקשר בין הדביקות הכללית ביהדות ובעיקריה והחיבה למסורת הכללית הערכית, לבין פרטי ההלכות? יהודים רבים מבינים שהתשתית של המחשבה הכללית הישראלית, של הזהות שלנו, מצויה ביהדות, במורשת, במסורת ואפילו באמונה היהודית, באופן העקרוני והכללי ביותר שלה. אבל כאשר הם מתחילים לקרוא בספרי הלכה, הם רואים שהם מלאים המון פרטים ופרטי פרטים הנראים רחוקים לגמרי מהכוונות הכלליות של התשתית היהודית. מהי החשיבות הגדולה של פרטים קטנים מסוימים בהלכות שבת או כשרות? ברור שישנם דברים עקרוניים, אבל הדקדקנות הדורשת לעשות את הדברים דווקא באופן מסוים, נדמית כמשהו שכבר לא שייך למסורת ולמחשבה הכללית הישראלית. ברור שהמחשבה כוללת את ארץ ישראל, השפה העברית – שפת הקודש, שאיפת הממלכה והעצמאות, האמונה בא-ל אחד המיוחדת לישראל וסדר הזמנים היהודי – החגים, שיש בהם תוכן היסטורי ולאומי מובהק, חזק וחשוב. היא כוללת אפילו את השבת והכשרות באופן כללי, עד שיש דברים שהפכו להיות סמלים שלא אוכלים אותם. גם בימינו, יהודים רבים המגדירים את עצמם מסורתיים, מצהירים שלא יאכלו חזיר או דברים כאלה שהפכו להיות סמלים וסימנים ברורים של הזהות היהודית. אבל הדקדוקים ודקדוקי הדקדוקים של מזלג כזה או מזלג אחר, מה נפל על מה ומי נגע במי, זה כבר מוגזם לדעתם. שבת מנוחה, סעודה ביחד, הדלקת הנרות, קידוש – כן, בהחלט. כל מיני פרטים ופרטי פרטים של איך מתנהגים עם המרק, מה לוקחים בכף ומה לא לוקחים, האם זה כן בורר או לא, האם אפשר לשתות משהו או אי אפשר – לא.
ישנה תחושה שעם כל הרצון הטוב, החיבה הגדולה וההבנה הפנימית שזו התרבות והאמונה שלנו, יש סוג של פרטים ודקדוקים שכבר לא משתלבים בה. הם נדמים כדבר מלאכותי מדי, מין המצאה, שאמנם הומצאה על ידי אנשים נכבדים וחכמים, ואולי פעם, בזמן הגלות, היה בה צורך כדי להדגיש עוד יותר את המיוחדות שלנו, אבל כיום בודאי אין בזה שום צורך. זו טענה שיכולה להופיע ברמה עממית מאד, של רצון למצוא תירוץ לפריקת עול, אבל היא יכולה להופיע גם ברמה של עיון פילוסופי-תרבותי-זהותי, של אדם שבאופן עקרוני לא אכפת לו להקפיד על פרטי ההלכות. הוא תוהה על חשיבותם של הפרטים לא מפני שהוא מתפתה לדברים אחרים ומחפש דרך להיפטר מהעול. אדרבא, הוא כולו מזדהה עם המחשבה הכללית הישראלית ורוצה בפריחתה ובטובתה, אבל הוא פשוט לא רואה את הקשר בינה לבין הפרטים.
כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה דָּבָר שֶׁאֵינֶנּוּ מִתְדַּבֵּק עִם הַמַּחֲשָׁבָה הַכְּלָלִית הַיִּשְׂרְאֵלִית, מִפְּנֵי שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהוּא קָטָן בַּעֲדָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, כלומר, הוא קטנוני מדי. כשאתה מעיר עליו לאדם אחר, הוא אומר שזו קטנוניות; "וכי על זה העולם עומד?! אפשר כך ואפשר כך, זה לא חשוב". וּמֻגְבָּל וּמְצֻמְצָם מֵעֵרֶךְ הַרְחָבָתָהּ הָאִידֵאָלִית, יש איזה מבט אידיאלי כללי: העם לשבטיו היושב במרחבי ארצו, נהנה מעצמאותו, חוגג את חגיו וזוכר את זיכרונותיו – ופתאום נטפלים לאיזה פרטים קטנים המעכירים את האווירה ואת מצב הרוח, הן באופן ממשי-מעשי, והן באופן עיוני-פילוסופי. כאשר אנו עומדים בפני מצב כזה, בפני הצרימה שבאי-ההבנה של הקשר שבין ההרחבה האידאלית לבין ההכרח ההלכתי של הפרטים, אָנוּ צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ כָּאן חִסָּרוֹן מִצִּדֵּנוּ בְּהַמַּחֲשָׁבָה הַכְּלָלִית. אין זאת שהמחשבה הכללית איננה זקוקה לפרטים האלה. החיסרון הוא אצלנו, בכך שאיננו מבינים אותה כראוי. המחשבה הכללית לֹּא הוּאֲרָה יָפֶה בְּכָל אֲבוּקָתָהּ הַגְּדוֹלָה וְאוֹרָהּ הַבָּהִיר, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ שלא הוארה כראוי, אֵינָהּ תּוֹפֶסֶת אֶת הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים וְהָרְחוֹקִים מֵחוּגָהּ הָעֶלְיוֹן. כשמחזיקים באבוקה היא כמובן מאירה, אבל אם היא בגובה נמוך, אז חוג ההארה הוא יחסית לא גדול, וכל מה שמחוצה לו כאילו איננו קשור אל האבוקה. ככל שמצליחים להחזיק את האבוקה גבוה יותר ולהרבות בה אורה, כך החוג שהיא מאירה רחב יותר. כך הוא גם לגבי התורה: מצד אחד, אנשים מלאים בהזדהות עם האידאל של המחשבה הישראלית הכללית, ותופסים שהתרבות היהודית לדורותיה היא-היא המחשבה הזאת. ומצד שני, פרטים רבים באותה התרבות נראים להם מיותרים ואפילו צורמים. אולם ברור לנו שגם הפרטים הם חלק מהתרבות הזאת, בין אם הם כתובים בתורה שבכתב או שבעל פה, ובין שהם נובעים מתקנות חכמים לאורך הדורות. הפרטים כולם נוצרו בתוך המחשבה היהודית, התרבות היהודית, על ידי האופי היהודי ומתוך אותה מגמה כללית. איך יכול להיות, אם כן, שאיננו רואים את הקשר? כיצד יתכן שמה שנוצר בתוככי התרבות הזאת, נראה פתאום כמיותר ולא מובן? סימן הוא שאנחנו לא הארנו כראוי את המחשבה הכללית, ולכן נוצר הפער בין המגמה לפרטים.
לא הבנו, למשל, שגם דרך הלימוד – אם זו דרך הפלפול, הפירוש או הסקת המסקנות, מצטרפת לאידאל של הקיום הרוחני הלאומי. הדביקות המיוחדת בכל פסוק, מילה והוראה של התורה שבעל פה, המאמץ והחתירה להסיק מהם את המסקנות המסתברות הקשורות לחיים, זוהי דרך הצמיחה של התרבות הזאת. אם איננו מבינים כיצד הפרטים קשורים לאידאל, זאת אומרת שלא הבנו את הערך הגדול של דרך הדביקות והלימוד שלנו. היא ייחודית לנו, שכן אנו עיצבנו אותה מתוך האופי המיוחד של האומה. צריך להאיר את זה – לא רק לומר זאת במילים, אלא לעמוד על האופי המיוחד של האומה. ואז ניתן לראות שהפרטים האלה לא נוצרו איכשהו, כאילו צמחו להם לבדם, אלא הם תוצאה של גישה שגם היא מיוחדת וישראלית במובהק. היא מבטאת יחס הן למקרא והן למסורת ולתרבות היהודית שבעל פה, לרצף הדורות. כל אלה הם עקרונות של תפיסה יהדותית את המציאות, את ההיגיון, את נפש האדם ואת מבנה החברה. הפרטים הם רק המילוי והביטוי של העקרונות הללו.
לכן הרב אומר שהפתרון הוא לא זה שנהגו בו הרפורמים מכל הסוגים והגוונים – לחתוך את כל מה שלא מוצא חן בעינינו ושאיננו רואים את הקשר בינו לבין האידיאלים הגדולים; להשאיר את העיקר שאתו אנחנו שלמים, ואת מה שלא מסתבר – לעזוב. אלא כָל מַה שֶּׁנּוֹסִיף אוֹרָה קְדוֹשָׁה וְעֶלְיוֹנָה, יוֹתֵר נִתְעַלֶּה בִּבְהִירוּת הַמַּחֲשָׁבָה, ככל שנוסיף להגות בקשר שיש בין האידאלים הגדולים לבין הפרטים, גם אם לא נצליח להבין אותו בדיוק, לבסוף נבין אותו יותר. גם אם רואים איזה מנהג משונה, שלא יודעים מאיפה הוא הגיע, צריך להגות בקשר הזה: בצד ההיסטורי שלו – לברר מתי הוא נוצר, באילו נסיבות, באילו תנאים, באיזו קהילה, על ידי מי ובאיזו דרך לימוד. בצד העיוני העצמי – כיצד עיקרון מסוים בא לידי ביטוי בפרט הזה, לנסות להבין את ההיגיון המשפטי שעומד מאחוריו, אם מדובר על דבר הלכה, או על כל פנים את ההיגיון המוסרי שלו. לעתים ניתן להאיר אותו באופן נפשי-פסיכולוגי, של גישת האופי היהודי לתחומים ולעניינים מסוימים, כמו סוג מיוחד של צִדְקוּת ושאיפת קדושה, שיש בה גם צד של הסתגפות והינזרות. הקשרים קיימים, אבל על מנת לחשוף אותם צריך להתאמץ, לחקור, לעיין, להניח הנחות ולהתווכח. יש לנקוט בדרך ההבנה.
אם לא נתנתק מן הפרטים שלא מוצאים חן בעינינו או שברפרוף איננו רואים את הקשר ביניהם לבין העקרונות החשובים לנו מאד,[54] אלא אדרבא, נחפש את דרכי החיבור שקיימות ביניהם לבין האידאלים הגדולים – יוֹתֵר נִתְעַלֶּה בִּבְהִירוּת הַמַּחֲשָׁבָה על ידי המחקר הזה. לא רק שנבין טוב יותר פרטים מסוימים, אלא נדע לחשוב טוב יותר. נוכל להבין טוב יותר גם את העקרונות עצמם, את ההרמוניה שביניהם, את בהירות המטרות שלהם, וְיוֹתֵר יִתְגַּדְּלוּ הָאִידֵאָלִים שֶׁלָּנוּ בִּשְׁאִיפָתָם. וממילא גם השאיפות הכלליות שהיו עד עתה יותר אינטואיטיביות, תהיינה בהירות ועליונות עוד יותר מבחינת המוסר, ההגות, הקיום והסדר. וְיוֹתֵר יִכָּנְסוּ לְעֻמָּתָם תַּחַת דִּגְלָם של האידאלים כָּל הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים שֶׁבַּקְּטַנִּים. כלומר, אם נלך בדרך הזאת המאמץ הראשוני ישתלם מאד, כי אחר כך כבר תהיה לנו דרך סלולה יותר להרבה מאד פרטים. גם כאלה שלא חקרנו אודותיהם בצורה מדוקדקת דווקא, בכל זאת יראה ברור כיצד הם משתלבים במהלך הכולל של האידאל של המחשבה הכללית ההיסטורית. וְחַיֵּי עוֹלָם וְחַיֵּי שָׁעָה יִתְחַבְּרוּ בְּיַחַד, לפי דברי חז"ל שמכנים את התורה בכללותה "חיי עולם" (ברכות כא, א), כמו האור שקיים לעולם, ואת המצוות לעומתן "נר", שקיים רק לפי שעה (סוטה כא, א), או את התורה "חיי עולם" והתפילה שהיא על צורך הפרט והשעה חיי "שעה" (שבת י, א). אנחנו רואים שיש חיי שעה, אבל השעות האלה הן הפרטים שמהם בנויים הימים והשבועות, כלומר התפיסה הכוללת של הזמן. הידיעה מהם הפרטים וכיצד הם צריכים להיות מעוצבים כדי שהזמן, כאידאל כללי של קדושה ורצון חיים וקיום, לא ילך ויתבזבז. להבין כיצד הפרטים בונים את המשמעויות הגדולות, זה החיבור בין חיי שעה לחיי עולם.
וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה. לפי דברי חז"ל על כך שבתחילה נאמר "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), ולאחר מכן אחד מהם נקרא "הַמָּאוֹר הַגָּדֹל" ואחד "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן", משמע שפעם גם הלבנה היתה גדולה. לעתיד לבוא, "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו), כמו שאנו אומרים גם בתפילה שלאחר קידוש לבנה. כלומר, כל מה שנאמר על ידי התורה שבכתב (שזה כאוֹר הַחַמָּה), וכל מה שנלמד מתוך זה בתורה שבעל פה, על ידי בני ישראל בכל הדורות (שזה כאוֹר הַלְּבָנָה, כי ישראל נמשלו ללבנה רמ"א או"ח תכו, ב), צריך להתחבר יחד. אל נחשוב שההבנה הישראלית היא דווקא דרך לימוד של התורה שבכתב, בה כתובים האידאלים הגדולים של עם ישראל. האידאלים האלו צריכים גם להתמלא בתוכן ממשי, וזהו אור הלבנה, למרות שהוא נדמה כקטן וחלש יותר.
אוֹר הַלְּבָנָה הוא מעין גשר שבין המצב הראשון, הנעלה, של האור הגדול של גן עדן, לבין המצב האחרון הנעלה, של אחרית הימים. באמצע, שקעה החמה ויש חושך, אבל הוא מואר על ידי אור הלבנה. זה תיקון העולם בתוך החושך, וזו הדרך המיוחדת, הגשר המתוח בין הראשית והאחרית. על ידי האור המיוחד של הלבנה, הופכת חשכת העולם הזה, כל הניסיונות והמאמצים האנושיים, לדבר שיש בו אושר עצום. רק בגשר הזה אפשר לעבור מהראשית לאחרית. בכל דרך אחרת, זו תהום שנופלים לתוכה ולא קמים. זהו דבר ייחודי באופיים של ישראל, שבכל מצבי החושך – בין אם מדובר בחושך של העולם הזה, בחושך של הגלות, או בחושך של הצרות, יראו אור גדול – "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט, א). קו האופי המיוחד הזה, היכולת להאיר את החושך בדרך של לימוד, של הסקת מסקנות, של הסדרת סדרים, זהו קו מיוחד לישראל. אך יש לזכור שהלבנה מאירה רק מאור החמה. היא מאירה בתוך החושך רק על ידי האור הגדול, שהוא היכולת למצוא בתורה ולהקרין ממנה אל המציאות. כל מצבי החיים הקשים שבגלות מוארים מאור החמה: האידאל הלאומי הראשון – תקופת התנ"ך, והאחרון – אחרית הימים: ההרמוניה האנושית, הלאומית והטבעית הגדולה, הכל-כך רצויה ומעוררת את ציפיותינו ושאיפותינו. לולי היתה הדרך מוארת מן העבר ומן העתיד, לא היה בנו כוח לעמוד בה. למעשה, אור הלבנה הוא בדיוק אור החמה; אמנם לא באותה העוצמה, אבל זה אותו האור, כי הלבנה הרי לא מחזירה עוד אור ממקור אחר. כך, אורה של תורה שבעל פה הוא אותו האור של תורה שבכתב. אורם של ישראל זה האור של אדם הראשון, שנועד להביא את העולם לשלמות תיקונו. אבל הדרך צריכה להיות על ידי הבנה יתירה והארה גדולה יותר של קדושה ושל עליונות על ידי הפרטים. כך מוצאים את הקשר וכך מוצאים את החירות.
לומדי התורה באים בטענות לאנשים רבים שאינם נמנים על מקיימי התורה. העובדות שבבסיס הטענות, נכונות כמובן. אבל לטענה אין כל כך מקום כי היא בבחינת "צבת בצבת עשויה" (אבות ה, ו). איך הוא יקיים – אם הוא לא יודע, ואיך הוא ידע – אם הוא לא מקיים, כלומר, הוא לא קרוב ולא מתעניין. אם משאירים לו את הפתרון, הוא פשוט לא יקרה. הפתרון צריך לבוא מבחוץ, כי הלוא "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה, ב). אפשר לבוא אליו בטענות, לצעוק: "מה אתה יושב שם, זה לא טוב!", אבל הוא חושב שטוב לו, גם אם אחרים רואים שלא כך המצב. כאן חוזרת האחריות לשינוי המצב לטובה אל אלה שכן מקיימים ולומדים. אם גם אצלם ישנו פער בין הקיום ללימוד, כלומר, לומדים כי יש מצווה ללמוד תורה, ומקיימים רק מפני שהם קיבלו את העול הזה על עצמם, אבל אם ישאלו אותם, יתברר שבאמת גם הם לא יודעים מה בדיוק הקשר העמוק שבין האידאל והמעשה. וכאשר המצב הוא בדיוק כזה, איך אפשר לבוא בטענה כלפי מי שלא מתנהג כמותם?
אפשר להתרעם בצדק גמור ובכל מלוא חום הרגש על כך שפלוני ואלמוני אינם טובים, והכל נכון. אבל מעצם ההתרעמות לא יוצא דבר, כי הם לא יכולים לשנות את זה בתרחיש סביר. ממילא יוצא, וזה דבר שהרב תמיד אמר וכתב באופנים שונים, שהאחריות הגדולה היא על תלמידי החכמים. כאן הקריאה היא בהחלט למי שמסוגל, או בכל אופן, למי שיש לו תנאים נוחים יותר להתחלה טובה, שיעשה את העבודה הרצויה. ואז, אם ייחשף הקשר ותיחשף ההבנה, יכול להיות שיראו אותם גם אנשים אחרים. אבל לשם כך, הם צריכים להיות גלויים על פני השטח.
