כל אדם נולד עם נטיות מוחשיות-גשמיות חזקות. אי אפשר להתעלם מכך שהרשמים הפשוטים והחזקים שלנו, הם דווקא מן הדברים החומריים – אלה שאנחנו רואים, שומעים וחשים. אם לא נעשה עבודה רוחנית, אינטלקטואלית ומוסרית כלשהי, ידמה לנו שהמציאות מורכבת מהם בלבד, ומה שאנחנו לא חשים – איננו קיים. זוהי תפיסה פשוטה וטבעית שכל אדם נולד איתה, ולא תוצאה ממעשים רעים או קלקול. אך עם ההתבגרות, אנחנו מקבלים על עצמנו עבודה מחשבתית-מוסרית של זיכוך ועידון של הנטייה החומרית. ככל שהצד הרוחני הפנימי גובר בנו, כך נכנסת לתוך המציאות הנפשית שלנו שבתחילה היא רק מוחשית, גם מציאות שהיא מעבר למוחש. אנחנו לומדים שבעולם יש עוד אנשים ודברים שאנחנו לא יכולים לראות או לשמוע. אמנם אנחנו לא צריכים לפחד מהם או לצפות מהם לאיזו השפעה מיידית, אבל אנחנו לא יכולים שלא להתחשב במציאותם. וכך לגבי תופעות שקיימות במקביל לנו, גם אם אין להן השפעה ישירה נראית לעין. אנחנו מפתחים יותר את תפיסת הזמן: מה שהיה, מה שקיים ומה שיהיה. היכולת האנושית לחשב מה עלול להתהוות ממעשה מסוים או מאי-מעשה, זו תפיסה שמכניסה את העתיד לתוך ההווה, ובכך עושה את העתיד למציאות. בדומה לכך, היכולת להבין את מה שאירע כבר, להתבונן בו שוב ולהפיק ממנו לקח, הופכת את העבר שנדמה כלא רלוונטי למרכיב פעיל בתודעה, בפעולה ובמציאות שלנו. כל התהליך הזה מתרחש עם ההתבגרות, הן באופן טבעי – עם הניסיון הנרכש, והן באופן של פעולה מודעת – על ידי עבודה מחשבתית, רגשית ומוסרית. ממילא, מובן שגם אם לא קלקלנו דבר ולא עשינו שום חטא, עדיין אנחנו צריכים לעבודת הזיכוך של התפיסה שלנו. עלינו להרחיב ולהעמיק אותה על ידי איזון בין הרשמים החושיים לבין ההבנה, ההרגשה והשאיפה המוסרית.
הָאָדָם, כל אדם, צָרִיךְ לְזַכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ אפילו אם עדיין לא עשה משהו המוגדר ככיעור. על אחת כמה וכמה שעליו לְהִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר, כלומר, להיות מודע לכך שישנם דברים שיכולים להשפיע עליו לרעה עוד יותר, לחסום בפניו את ההבנה, ההרגשה העדינה, ההתחשבות והשאיפות. אם על ידי פעולותינו נעצים דווקא את הצד המוחשי-הגשמי שבאישיותנו ולא נעשה פעולות מאזנות לצד הרוחני, יכול להיות שנכער, כלומר, נקלקל את הטבע הבסיסי שלנו ונעוות את הצורה הראשונית שלו. היא בכל מקרה צריכה זיכוך, ואם נעשה פעולות לא נכונות – נקלקל אותה עוד יותר. לכן, מעבר לפעולת הזיכוך הבסיסית, צריך גם לדעת לְהִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר, וגם זו עבודה נפשית לא קלה: איך לא להתפתות ולהימשך אחר הנטיות החזקות, שכן כל מימוש של נטייה חזקה מעצים אותה. אם אנחנו מממשים את הנטייה הגשמית בלבד, אנחנו גורמים להעצמה של הנטייה הזאת, ומשאירים בכך פחות מקום ואנרגיה לתיקון ולזיכוך. מנגד, גם את שאיפת הטוב שבנו אנחנו יכולים להעצים על ידי המימוש שלה בעשיית מעשה טוב וצודק. דרכו של האדם צריכה להיות דרך מאוזנת בהתאם ליכולתו הרוחנית, וככל שהיא גבוהה יותר, הוא יכול להרחיב את המגע הגשמי שלו עם המציאות. וזאת, מפני שאז המגע הזה לא יכער או יקלקל אותו, ואדרבא יוכל לשמש בשבילו דרך להגיע לרמה טובה יותר של הבנה, רגישות וכדומה.
הרב לא רק אומר פה כלל הנכון בפני עצמו, אלא קושר אותו לעניין נוסף. כאשר האדם מצד אחד יודע ומרגיש שיש איזה דבר, ומצד שני לא משיג אותו כראוי, נגרמת לו תחושה רעה. הָאָדָם צָרִיךְ לְזַכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ וּלְהִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻשַּׂג הַכְּלָל מְצֻיָּר יָפֶה בְּנַפְשׁוֹ, מפני שלא קל להשיג את מושג הכלל. מצד אחד, אנחנו חשים בתחושה טבעית שאנחנו שייכים למשהו כללי מאתנו. אנחנו חלק מהמין האנושי, מהטבע, מאומה מסוימת, מחברה, ממשפחה, ממסורת, מתרבות ומשפה. זו תחושה פשוטה, אבל אין די בכך. האדם רוצה להפוך אותה למושג, כלומר להשיג אותה בכלים של הבנה והגדרה יותר טובה. הוא מחפש תשובות לשאלות עד כמה הוא משתלב בתוך הכלל, ועד כמה הוא נשאר בעצמיותו הפרטית; מתי עצמיותו שואבת מן הכלל, ומתי הכלל יכול לשאוב אותה אליו; מהן הזכויות והחובות שלו ביחס לכלל, לא רק במובן המשפטי אלא גם במובן המוסרי, וכן במובן האינטלקטואלי – הבנה שכלית שזהו הדבר הנכון לעשות. הבעיה היא שללא הבנה טובה של מושג הכלל, קשה מאד למצוא תשובות לשאלות הללו. מפני הקושי הזה, פעמים רבות אנשים עוזבים לחלוטין את הניסיון להבין את מושג הכלל. הם לא רוצים לגעת בו ומסתפקים באמירה שיש לפנינו אוסף של בני אדם, כל אחד עם הצרכים שלו, מפני שאת זה הם מבינים ובזה הם יכולים לטפל. הם לא יודעים את מהותו של הכלל והאופן שבו הוא מתקשר אל הפרטים, ועל כן הם משאירים זאת לסוג של אינטואיציה או רגש.
לאדם יש שאיפה להבין את המציאות. מה מפריע לו, מדוע יש לו קושי כל כך להבין את מושג הכלל, שהוא חלק מן המציאות? הרב מסביר שהתשובה היא מפני הגבוליות והמוחשיות שאדם נולד איתה. מבחינה מוחשית הוא יכול לדעת היטב מה הגבול של גופו או של רכושו. מבחינת הגוף, הוא יכול להגדיר היטב ובקלות מה נקרא מגע מיטיב או פוגע, וכן מבחינת הרכוש, שהוא מעין המשך לגוף. כל החוק הפלילי עוסק בהגדרות של פגיעה בגוף או ברכוש. ולעומת זאת, גם ההנאות הן פשוטות, ומתמצות באיזה אופן של נגיעה בגוף או ברכוש, הגורמת להנאה ולעונג. אך ישנה גם נגיעה אחרת, פחות מוחשית וגשמית. הקשר בין האדם לכלל איננו גופני. אפילו הקשר החזק ביותר עם ההורים, הוא לא גופני ממש. אפשר לומר שהילד נקרא 'בשר מבשרו' או 'יוצא חלציו' של אביו, לבטא את זה בקרבה גנטית, אבל זה עדיין שימוש בהגדרות גופניות. ככל שישנה התרחקות ביולוגית בין האנשים, היכולת להגדיר את הקשר ביניהם במושגים גשמיים פוחתת והולכת. איזה קשר יש לאדם עם כל מה שהיה קיים לפני אלפי שנים? אנחנו חשים היטב את הגבולות הגופניים והפעולות הגופניות והגשמיות, והם במידה רבה חוסמים בפנינו את כל המגעים הרוחניים, אלה שבוקעים את המרחב, הזמן ושאר הממדים הגשמיים של המציאות. הגוף שלנו הופך להיות כעין קיר, מחיצה, בינינו לבין המושגים המופשטים הרוחניים האלה.
הָאָדָם צָרִיךְ לְזַכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ. כשאנחנו מזככים את עצמנו אנחנו מאזנים את תפיסת המציאות שלנו, כך שהיא לא תהיה רק תפיסת המציאות הגשמית, אלא גם זו הרוחנית, הכוללת מושגים, הבנות ומידות מוסריות – בכך אנחנו נפתחים. אנחנו מנמיכים את המחיצה, מזככים ומעדנים אותה, עד שהיא כבר לא אטומה כל כך, ניתן לראות משהו בעדה. וככל שאנחנו מזככים אותה, כך הקשרים והמגעים שלנו עם הדורות הקודמים, עם הדורות הבאים ועם הציבור שמקביל לנו בזמן אבל רחוק מאתנו במרחב או במעמד, נעשים חזקים וברורים יותר. ככל שנהיה מסוגלים לא לערב את המושגים הגשמיים, כך שלא רק הם יהיו לנו לקנה מידה ודגם התייחסות כשאנחנו מדברים על קשר, מגע וקרבה, נוכל לצייר יפה יותר את מושג הכלל. כשנשתחרר מן המחיצות הקשות האלה, מן האטימות והכובד שבהן, כשתפיסת המציאות שלנו תהיה יותר מאוזנת, רחבה ועמוקה, מושג הכלל לא יישאר תחושה עמומה, אלא יעלה במחשבתנו כמושג ביתר בהירות.
וְאָז תִּהְיֶה לוֹ – לאדם המזוכך, הַיְכֹלֶת לְהִתְדַּבֵּק בִּכְלָלוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. זו המדרגה הגבוהה, שהיא מעבר גם למושגים היסטוריים ותרבותיים, שהם מעין מדרגת ביניים. אמנם לא קל לתפוס גם אותם ולא כל אדם מסוגל לחשוב במושגים ההיסטוריים, הרוחניים והערכיים הגדולים, אבל זה קל לנו יותר, מפני שעדיין יש להם ביטוי מוחשי, אפילו אם רק בספרים, מאורעות או אישים מסוימים. לעומתם, כְּלָלוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, המדרגה שהתחלנו ממנה פרקים אלה של הספר – תַּמְצִית הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, היא הנקודה הקודמת לעולם (תנחומא נשא יט), שהספרות, הערכים והמעשים, כל הדברים המתפרשים בציר הזמן המרחב, הם רק ביטויים שלה. זו התמצית העמוקה ביותר של חיבור עם הרצון האלוהי הנעלה, הכוללת בתוכה את כל מה שכבר קיים וגם את העתיד הרחוק והמאושר של ימות המשיח, ועוד הרבה מעבר לזה.
הַיְכֹלֶת לְהִתְדַּבֵּק בִּכְלָלוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. משמעותה של הדביקות הזאת, הינה הגעה למצב נפשי בו מצבה של כנסת ישראל הוא המצב הנפשי של היחיד, עד ששמחתו ואבלו קשורים בקשר הדוק לאלו של כנסת ישראל. הוא שמח בשמחתה ואבל באבלה. שמחתה של כנסת ישראל נובעת ממידת הביטוי שלה במציאות, כולל זו המוחשית – הפרטית והציבורית. ככל שהביטוי גדול יותר, שלם יותר ומשפיע יותר, כך גדלה השמחה. ממילא, האבל הוא בדיוק להיפך. הוא גדל ככל שישנה הסתתרות של הביטוי, והתרחקות מן ההשפעה וההתממשות שלו במציאות.
בהוראה ההלכתית, יש יסודות של מצבים נפשיים כאלה גם לגבי אנשים שדביקות בכנסת ישראל אינה מצבם הנפשי התדיר. שמחתם הפרטית, מתקשרת בתקנות ההלכה לשמחתה של כנסת ישראל: בניית חורבה מחורבות ירושלים בזיווגם, ולאחר מכן בריתו של אברהם אבינו בבשרו של היחיד וכו'. כמעט כל ציון של שמחת היחיד, מתקשר על פי התפיסה היהודית לשמחתה של כנסת ישראל. כמו כן, אבלו של האדם הפרטי מתקשר גם הוא אל האבל הכללי של האומה: ישנן נוסחאות שונות של ניחום אבלים, ורבות מהן קושרות במפורש את אבלו הפרטי של האדם עם האבל של כנסת ישראל: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", או "בבניין ירושלים תנוחמו". אפילו הנוסחה הכללית יותר – 'מן השמיים תנוחמו', עדיין אומרת שצריך להפנות את העיניים לשמיים ולא להתכנס בפרטיות. בכל הנוסחים כמעט, אנחנו מוּנְחִים אל הקשר הזה. גם אם האדם אינו מוכן מצד עצמו להבנה עמוקה ומושגית, הוא מקבל שבאיזה אופן מעורפל ישנו קשר בינו לבין הכלל.
האדם שזיכך את עצמו, שהרחיק עצמו מן הכיעור, שידע להרחיב ולהעמיק את תפיסת המציאות שלו, יכול להגיע לדרגה בה תחושתו הפנימית תהיה תחושת הדביקות בִּכְלָלוּת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, בעצם מציאותה ובכל פרטי קיומה והשפעתה במציאות הממשית, גם זו הגשמית. זהו איזון מלא בין תחושת המציאות הרוחנית לבין זו הגשמית שלא צריכה להתבטל, אלא להזדכך. זיכוכה הוא ההארה שלה, כלומר, לראות בה את הקשרים, השורשים והענפים המחוברים אל המציאות העמוקה ממנה. מציאות כזו היא מאוזנת ומתוקנת. לכן גם מציאותה של כנסת ישראל אינה רק של איזו נקודה מעל ומעבר לחיים, לטבע ולמציאות. כל ביטוייה הממשיים: לאומיים, היסטוריים, אישיים, תרבותיים ורוחניים, כולם קשורים זה לזה. אלא שהם קשורים גם בידיעה שלא רק זאת המציאות, אלא היא השתקפות של המציאות היותר עליונה. כשנפש היחיד מזוככת, הדביקות הזאת נעשית אפשרית, והיא יוצרת את הקשר הנכון לכנסת ישראל וגם הבנה טובה יותר של מושג הכלל. ומושג זה אכן ניתן להשגה אפילו באופן הגיוני-משפטי של חובות, זכויות וכדומה, וגם באופן נפשי-הרגשתי-מוסרי.
