ראשית כל, יש לשים לב שמדובר כאן על אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל. לכל אדם בעולם ישנה תורה של בני נח, שהיא הדרך שלו להתקרב לקב"ה. גם שם יש לתורת ישראל שניתנה בסיני מקום חשוב ונכבד, אבל לא עד כדי כך. אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, הקשור בעצם גופו ונפשו לאומה הישראלית, אין לו מבוא אחר לרוחניות, לקדושה ולדעת אלוהים, אלא על ידי כנסת ישראל.
אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רוֹצֶה לִזְכּוֹת לְאוֹר חַיִּים בֶּאֱמֶת. בעצם החיים הוא כבר זכה בכך שנולד, אבל יש חיים שהם חַיִּים בֶּאֱמֶת, ויש חיים שהם חיים בשקר – הנדמה והזמני שבחיים. לרגע נדמה שיש משהו, אבל זה לא באמת שם. כך הוא הדבר, למשל, בתופעת ה'פאטה מורגנה' – מקסם שוא. אדם שהולך במדבר סובל מן החום והשמש הקופחת, והנה, לפתע הוא מבחין שבמרחק מסוים ישנו אגם מים זכים; כעת מתעוררת בו שמחה גדולה, הוא יבוא לאגם מים צלולים, יוכל לשתות לרוויה, לרחוץ ולצנן את גופו. אבל כשהוא קצת מתקרב, הוא מגלה שזה עדיין רק חול וחול. מדובר היה רק על מה שנדמה, אף שעורר שמחה אמתית, אפילו פרץ של אנרגיה – ללכת מהר יותר ולהגיע, אבל זו טעות אופטית. כל שקר הוא מהסוג הזה. גם כשנדמה לנו שתפסנו או טעמנו משהו, זה עדיין יכול להיות שקר, מפני שלאחר זמן קצר הוא חולף ואיננו, ונשארים רק הזיכרון ושברי התקווה. יש חיים שהם חַיִּים בֶּאֱמֶת, ואפשר לִזְכּוֹת בהם, כלומר להתקרב לדברים שיש בהם ערך ממשי ולא רק חולף וזמני, זו דרגה חשובה, אליה מגיע מי שיודע שיש הבדל בין שקר לאמת בחיים, ולא מתרוצץ משקר לשקר.
וכאן, ישנה גם מדרגה שלישית: לִזְכּוֹת לְאוֹר חַיִּים בֶּאֱמֶת. יש לפעמים חַיִּים בֶּאֱמֶת, בהם האדם יודע, בין אם מפני שמישהו אמר לו, או שיש לו איזו מסורת על כך, שפעולה מסוימת היא החיים באמת. למשל, שקיום המצוות הוא מימוש דבר אלוהים, וזה חיים באמת. לכן הוא משקיע את האנרגיה שלו במצוות. אבל לא תמיד ישנה הארה, לא תמיד הוא מרגיש מואר, אלא רק שהוא עמל, מתאמץ ועובד קשה. הוא מתגבר על הקשיים, הוא יודע שזה דבר נכון ואמתי, אבל אוֹר עדיין אין לו. הדבר דומה לפועל העמל בפעולת בניין: כאשר יבנה, יהיה הבניין יפה מאד ומפואר, אבל מי שסוחב את הלבנים ומניח אותן, אינו יודע כיצד זה יראה. הוא רק יודע שיש מהנדס שנותן לו הוראות והוא מתאמץ למלאן. הוא מקבל אמנם את שכרו, אבל אין לו את התחושה של מי שיודע מה הוא עושה, הוא איננו מואר. ההארה באה מן הדבר הכללי, הגדול והשלם. המואר הוא זה שיודע מה הוא עושה, זה שרואה איך בכל שורה, כל פינה, כל ידית של דלת וכל חלון, הולך ונבנה משהו נפלא.
אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רוֹצֶה לִזְכּוֹת לְאוֹר חַיִּים בֶּאֱמֶת, צָרִיךְ הוּא שֶׁיַּסְכִּים לִהְיוֹת שׁוֹתֵל עַצְמוֹ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כלומר, לא יראה את עצמו רק כאדם שמצווה על ידי הקב"ה לעשות כך וכך מצוות ולהימנע מלעשות כך וכך מעשים אסורים. יש אנשים שחיים במן משעול כזה. מבחינתם, התורה היא תורה פרטית, 'הקב"ה אמר לעשות כך וכך – ומי שיציית יקבל את שכרו'. הם לא תופסים את המשמעות של מתן התורה לכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, אשר מקבלת את התורה לפני כל איש פרטי. היא הישות ההיסטורית הגדולה שבונה את כל הדורות, ולא רק מניחה, כמו כל אחד מאיתנו (במידה שהוא מצליח), את הלבנה שלו. היא קיבלה את התורה לבניין עולם. כמובן ששכרו של כל אחד לא יקופח חלילה, ומה שהוא עושה זה דבר אמתי, אבל תפיסת ההארה הגדולה לא תמיד מתלווה לעבודת ד' כזו. רק מי ששׁוֹתֵל עַצְמוֹ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, שמבין שדבר ד' אליו בא מן הכלל, יזכה לְאוֹר חַיִּים בֶּאֱמֶת.
ההסכמה לִהְיוֹת שׁוֹתֵל עַצְמוֹ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל אינה דבר פשוט, מפני שבאופן טבעי האדם תופס ביתר קלות את פרטיותו האישית. הוא יכול להסתפק בכך שאת נפשו הוא הציל, ואין עוד מה לדרוש ממנו. הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות, היה בסדר. השאלות מה מצבם של ישראל, ועד כמה השכינה מתגלה בעולם – אינן מעניינות אותו. מצד אחד, יש בתפיסה הזאת משהו נכון. סוף סוף, לא מוטל על האדם הפרטי לעשות יותר ממה שהוא מסוגל, ואם עשה את המוטל עליו – כבר יצא ידי חובתו, ומה זה משנה לו מה עשו האחרים? אלא שיש בכך עניין גדול, והרמב"ם מגדיר את זה כדרכו: "הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן – אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תשובה פרק ג הלכה יא). והרי הוא מניח תפילין, שומר שבת ועושה כל מה שהוא צריך – אלא שאם מה שנוגע לצערם ושמחתם לא מעניין אותו, אם בעיניו זה רק עניין של אחרים שצריכים לדאוג לעצמם, זוהי כפירה. התורה ניתנה לכנסת ישראל, ורק על ידי כך היא נתונה לכל יחיד ויחיד. אם הוא לא תופס את העיקר הגדול הזה, את שורש ההגעה של התורה אליו, ולא רק שהוא לא תופס את זה כמושג, אלא שהוא לא מרגיש את זה, ולכן אינו שמח בשמחתם או מצטער בצערם, כלומר הוא לא מרגיש שזה ממש נוגע לבשרו ונפשו, אז הוא הוציא את עצמו מן הכלל.
זהו חטאו של הבן הרשע מן ההגדה: "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר", ועונשו ידוע גם הוא: "אילו היה שם לא היה נגאל". לא כתוב שם על דברים רעים אחרים שעשה. אולי לא עשה בכלל דברים רעים אחרים ואולי הוא בכלל צדיק. אבל "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל" זו כפירה, ניתוק מן ההארה שבתורה והפיכתה לקרדום להצלת נפשו. עיקר עניינה של התורה הוא בניין העולם, שהוא ההופעה האלוהית בכל מלוא המציאות, ואילו עבור הבן הרשע העיקר זה הוא עצמו. הוא לא רוצה ללכת לגיהינום, לא רוצה ייסורים, רוצה מקום טוב בגן עדן, אז הוא מוכן להתאמץ בשביל זה. כמו שאפשר לעבוד בשביל לאכול יותר טוב או ללבוש בגדים יותר טובים, אפשר לעבוד גם בשביל מקום בגן עדן. אבל מה שנוגע לכולם, לא מעניין אותו. אדם כזה הוציא עצמו מן הכלל, ולפיכך לא היה נגאל.
ולהיפך – מי שרוצה דווקא את ההארה של הגדוּלה, של החיבור אל כלל המציאות והַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְהָעוֹלָמִיִּים, לדעת את עיקר העיקרים, את הנהגת ד' בעולם, להשתלב בזה ולהיות פועל עם א-ל, צָרִיךְ הוּא שֶׁיַּסְכִּים לִהְיוֹת שׁוֹתֵל עַצְמוֹ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּכָל לִבּוֹ בְּכָל חוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַגַּשְׁמִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, שֶׁיָּשִׂים אֶת מְגַמַּת חַיָּיו לִקְנוֹת לוֹ לְפִי הַיְכֹלֶת שֶׁבְּיָדוֹ אֶת הַמִּדּוֹת הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת. יש צורך לברר, לזכך ולהעצים כראוי גם את המידות והנטיות המוסריות. יש מִּדּוֹת יִּשְׂרְאֵלִיּוֹת: "שלושה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, א), "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב, ב), וכמובן, השאיפה העמוקה לתיקון העולם. וכן יש צורך לקנות את הַיְדִיעוֹת הַמְיֻחָדוֹת לְיִשְׂרָאֵל: מה זה ישראל, מי הם, מי הם אבות האומה, מהי האומה, מה היעוד שלה, מה היה בעברה, איפה היא נכשלה, איפה הצליחה, מה נקרא כישלון ומה נקרא הצלחה, כיצד היא בונה את חייה – מן החיים הכלליים של המלכות והמקדש ועד לחיים הפרטיים ביותר של איש, אשה, ילד, שכונה ומשפחה. שֶׁרֹאשׁ לְכֻלָּן, לכל הידיעות האלה, הִיא הַתּוֹרָה. לדעת מהי כנסת ישראל, מהי הישראליות, אפשר רק מתוך התורה. הן מפני שהתורה מספרת על השורשים, על האבות, על הבנים ועל המאורעות, הן מפני שהתורה ממקדת ומייחדת את הקשר הבלתי פוסק, הגלוי והנסתר, בין ד' לעמו ועולמו, והן מפני שהתורה מורה ומלמדת כיצד לבטא את הקשר הזה ואת השורשים האלה במעשים, במחשבות ובמידות, בכל יום, בכל שעה ובכל מצב. כל זה ישנו בתורה בְּכָל רָחְבָּהּ בְּכָל סְעִיפֶיהָ, בצד הסיפורי, המוסרי וההלכתי, ברמז ובסוד.
וְעִמָּהּ, עם התורה, כָּל מַה שֶּׁמְּיֻחָס לְחָכְמַת יִשְׂרָאֵל. חָכְמַת יִשְׂרָאֵל הוא גם ביטוי שיש לו כמובן משמעות היסטורית – היה זה שמה של תנועה לחקר ההיסטוריה והספרות היהודית שקמה בשליש הראשון של המאה התשע-עשרה. אבל חָכְמַת יִשְׂרָאֵל זה לא רק כינוי לתנועה, אלא כל מה שהחכמה בישראל פעלה, עשתה ועושה. כלומר, כל מה שבני ישראל הדגולים – החכמים, הסופרים, הפייטנים, המשוררים, המנהיגים, המלכים והכהנים, ביטאו בפועל בכישרונם: השירה, הספרות, ההגות והמעשים הטובים. והדבר חייב להיות עִמָּהּ, עם התורה, שכן בלעדיה חסר העיקר – החיוניות. חכמת ישראל המנותקת מתורה היא סיפור זיכרונות, מחקר סגנונות וכיוצא בזה. אלו דברים שיכולים להיות נעימים, נחמדים, מרחיבי אופקים שממלאים את הזמן בשעות הפנאי, אבל אינם נוגעים בעיקר החיים. הכל כבר היה, נכתב ונעשה. סגולתה של התורה היא שהיא מדברת גם בלשון הווה ועתיד, לכל יחיד כחלק מהכלל. עיקרו של הכלל אינו בעבר אלא בעתיד, והיחידים הם ההווה של הכלל. לכן, זו נקודת החיים, נקודת האחיזה בחיוניות, ואז כל מה שבחָכְמַת יִשְׂרָאֵל הופך להיות הבנה, אמצעי או רגש שמוסיף, מגוון, מעשיר ומעמיק את ההווה הזה, את המיידיות הזאת, וממשיך לבנות את העתיד, את אותו האופק הגדול של שאיפת השלמות.
כאשר אדם יחיד מסכים לכך מבחינה נפשית, עובר סוג מסוים של מהפיכה, יוצא מתוך קליפת פרטיותו ושׁוֹתֵל עַצְמוֹ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, הוא הופך להיות אבר חיוני גם בכנסת ישראל עצמה. הוא לא רק מושפע, מבין, קולט, לוקח ונהנה מפעולת הדורות הקודמים, אלא ממשיך לבנות, להוסיף וליצור. חייו הם כבר חיי הכלל אשר ממשיך לחיות, והוא מוסיף לו חיוניות. יש פה היפוך: בתחילה, בהסכמתו, כשהוא שׁוֹתֵל עַצְמוֹ, הוא מקבל את החיוניות מהקרקע. אבל לאחר מכן, בהיותו שתול על פלגי מים, בהיותו מושרש היטב, הוא כבר מוסיף ענפים, פירות וזרעים, מחייה ומוציא לפועל את מה שעד אז היה קיים רק בכוח. על ידי כך הוא לא רק לוקח, אלא גם מוסיף חיוניות לכנסת ישראל. לכן הרב אומר במחצית השנייה של משפט זה, וּמִתּוֹךְ עֲלִיָּתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כלומר, על ידי סוג כזה של חיים וקיום, הוא גורם גם לעלייה של כנסת ישראל עצמה.
וּמִתּוֹךְ עֲלִיָּתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל יָבוֹא הוא לַעֲלִיָּה כְּלָלִית שֶׁל מְקוֹר הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְהָעוֹלָמִיִּים. אפשר לומר שכנסת ישראל היא באמת אומה חשובה, עתיקת יומין, ויש בה עוד הרבה איכויות; אבל באופן אישי, יש לי אופק רחב יותר. אותי מעניינת האנושות כולה, כל העולם, אני לא יכול להתגדר בתחומה של אומה אחת, אפילו היא נכבדה ועתיקה, אפילו באומה הזאת. כאן הרב אומר שזה לא אפשרי. אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל יוכל להגיע לַעֲלִיָּה כְּלָלִית שֶׁל מְקוֹר הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְהָעוֹלָמִיִּים רק בדרך של הזדהות עם כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כדוגמא מובהקת לכך, ניתן להתבונן באָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, מנהיג ממוצא יהודי בשם לייב ברונשטיין, הידוע יותר בכינוי שלקח לעצמו כשם עט – לאון טרוצקי.[52] הוא היה איש מבריק בכישרונותיו, נואם בחסד עליון, מארגן נפלא ותיאורטיקן מבריק. הוא זה שעמד בראש המהפכה הסובייטית ובנה את הצבא האדום, אך למרות זאת, נכשל בניסיונו להיות מנהיג המהפכה. בשנת 1926 גורש מן המפלגה הקומוניסטית, ובשנת 1929 גורש על ידי סטלין[53] מתחומי ברית המועצות לטורקיה, מטורקיה לאירופה, ומשם לדרום אמריקה. בשנות השלושים יצאה משלחת מהמחנה הפועלי-סוציאליסטי-שמאלי בארץ ישראל, לבקר אצל טרוצקי באמריקה ולהציע לו לבוא לארץ ישראל. בגודל כישרונו, הוא הרי בודאי יצליח להנהיג מיד את המחנה הפועלי. הוא קיבל אותם (כמו שקיבל הרבה אנשים מן העולם כולו), וכשהציעו לו את הצעתם, צחק בלעג על כך שהם מציעים לו – לאון טרוצקי המנהיג העולמי, להגיע לפינה חשוכה ונידחת כדי להיות מנהיג של איזו מפלגה קטנה בארץ ישראל, כאשר כל הישוב שבה מונה כמה אלפים, ואילו מאמריו נקראים על ידי מיליונים. כך באמת היה. הוא הטיל את חיתתו (התיאורטית-מהפכנית) על שליטי מדינות. בצרפת לא רצו אותו יותר, כי חששו שיעורר תסיסה שתוביל למהפכה, וכך גם בארה"ב, עד שנאלץ ללכת למקסיקו, שם כנראה השלטונות לא הבינו אותו, ולכן הניחו לו להישאר. כך נפרדה ממנו המשלחת בפחי נפש, ולא הצליחה 'לגייר' אותו מחדש. הוא אמנם היה מודע לכך שהוא יהודי, אבל זה לא עשה עליו רושם גדול. הוא רצה להיות מנהיג עולמי, ולכן נשאר במקסיקו, אף שלא היתה אז מעצמה עולמית, וגם לא היום או אי פעם.
סופו היה שבשנת 1940 סוכן של סטלין נכנס לחדרו, נעץ בגולגלתו דוקרן קרח והרג אותו, במסגרת מבצע שגם מי שפיקד עליו היה יהודי. ייתכן שאם היה מסכים להגיע לארץ, לפחות חייו היו ניצלים. זו דוגמא לאדם מישראל שניחן בכישרונות אדירים, שבאמת כולם הם תוצאה של הישראליות שלו, של אבותיו מן הדורות הקודמים. הוא לא קיבל את הכישרונות האלה מהאיכרים הרוסים והאוקראינים שהיו מסביבו, וגם לא מהאינדיאנים המקסיקניים שחי אצלם אחר כך. אבל הוא לא היה מוכן להסתפק בזירה של ארץ קטנה, אלא רצה וחשב שיש בכוחו לגאול את כל האנושות. גם השאיפה הגדולה הזאת היא כישרון יהודי מובהק. אחרים לא מעיזים לדבר כך. זו היתה אחת מנקודות הויכוח בין טרוצקי לסטלין: מהפכה בארץ אחת, או מהפכה עולמית. טרוצקי האמין במהפכה עולמית, הוא האמין שיש בכוחו לנצח, בכל דרך – כיבוש והתקפה גלויה, ארגון מחתרות ומפלגות, כתיבת מאמרים ונשיאת נאומים. סטלין, שלא היה יהודי, הסתפק בארץ אחת.
השאיפה הגדולה לגאולה כוללת ואוניברסלית שאין לה גבולות, היא שאיפה נכבדה ביותר. צריך להעריך אותה, אבל היא לא תוכל לצאת לפועל אלא בדרך של "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). שום דבר שהוא דמוי אמת או דמוי גאולה, שאין מקורו בקודש היודע לאזן בין החסד והגבורה, האומץ והיראה, היודע לתת מקום ליחיד ולחברה, לעבר, להווה ולעתיד – לא יצליח. אם אין גבולות, איזון והדרכה אלוהית בעולם, השאפתנות הגדולה והכישרונות הגדולים גורמים בעיקר נזק. על זה אמרו חז"ל "שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: שלשה עזין הן: ישראל באומות…" (ביצה כה, ב). מתוך העזות, השאפתנות, המהפכנות וגודל הכישרון (כי גם כדי להרוס צריך כישרון, כידוע), הם עלולים להחריב את העולם אם לא תהיה להם ההדרכה הנכונה. עֲלִיָּה כְּלָלִית של היחיד אל מְקוֹר הַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְהָעוֹלָמִיִּים, יכולה להיות רק מתוך עלייתה של כנסת ישראל, מתוך הידיעה וההרגשה הברורה כיצד הוא נטוע בקודש, שׁוֹתֵל עַצְמוֹ בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל.
