בדברים אלה הרב מתאר בפנינו את תולדות התרבות האנושית, שהיא בעיקרה השפעה של דעות, מושגים ומידות, מאנשי המעלה – היוצרים הרוחניים הגדולים, אל הציבור והמון העם. בכל חברה אנושית ישנו מיעוט של אנשים מיוחדים, אנשי מעלה, שהם היוצרים, המובילים והמנהיגים. יצירתם, התנהגותם ומידותיהם משפיעים על הכלל ונקבעים באוצר התרבות של אותה החברה. בלשוננו המסורתית, מציאות זו נקראת דְּבֵקוּת בַּצַּדִּיקִים. עצם צירוף המושגים הזה הוא מאוחר, ובעצם בא לנו כמושג רק מתנועת החסידות. ברם, המשמעות קיימת, כמובן, מאז ומתמיד, מפני שתמיד היו חכמים וצדיקים גדולים שהיו להם תלמידים. גם אנשים פשוטים יותר, שאולי לא זכו להיות תלמידים ממש, העריצו את האנשים הגדולים ודבקו בהם בדבקות נפשית רבה.
הרב מציין כאן את הטוב הגדול שיש בדבר. הַדְּבֵקוּת בַּצַּדִּיקִים, שתכליתה: כְּדֵי שֶׁיִּתְעָרֵב כֹּחַ הַמְּצִיאוּת שֶׁבְּנִשְׁמָתָם עִם הַנְּשָׁמָה הַבִּלְתִּי־נִשְׁלֶמֶת. כלומר, בעוד שטוב גדול, חכמה גדולה או עומק מופלא, נראים לאדם הפשוט כדברים בלתי מציאותיים, לכל היותר חלום, חזון או תקווה, אצל הצדיק זו מציאות ממש. הגישור בין מציאות האיש המיוחד, הצדיק, לבין הַנְּשָׁמָה הַבִּלְתִּי־נִשְׁלֶמֶת של האדם הפשוט, שאולי יש בה געגועים וכוסף להיות יותר טובה, אבל היא לא מסוגלת לעשות זאת בעצמה, נעשה כאשר דבקים בצדיק. כלומר, האדם אינו עושה מאמץ לייצר את השלמות מתוכו, שכן הוא אינו יודע כיצד לעשות זאת. במקום זה, הוא מתאמץ ללמוד, לדבוק, להתקרב, אפילו לחקות את הצדיק. אם הוא רואה שהצדיק עושה כך וכך – גם הוא עושה, גם אם הוא לא יודע מדוע ומה התועלת בדיוק. שכן הוא אומר לעצמו שאם אותו הצדיק עושה כך, גם הוא יעשה. הצדיק עוסק בדבר מסוים, בחכמה מסוימת – אז גם הוא. הצדיק מעורב בדעת עם הבריות – אז גם הוא. הצדיק מתבודד במדבריות או ביערות – אז גם הוא. יש בזה כמובן פן חיצוני, שלא מחייב מחשבה ויצירה רוחנית מעמיקה, מקורית ועצמית. אבל דווקא בגלל זה, זו דרך קלה יותר, ולכן יכול להיבנות פה הגשר. המעלה הגדולה של הדבקות בצדיק היא, שהיא מקילה מאד על הרבים להתקרב למעלת הצדיק. נכון שההתקרבות הזאת יותר חיצונית מאשר פנימית, אבל מבחינה מסוימת, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, ט"ז). כאשר אדם מרגיל את עצמו במעשים או לימודים טובים הדבר באמת משפיע עליו, מזקק אותו, מטהר אותו ומעלה אותו בדרגות. הוא לא צריך לסלול את הדרך או להמציא את הכיוון, שכן מישהו אחר כבר עשה זאת, והוא מצידו עושה את המאמץ ללכת בה. על כן, הדבקות הזאת היא אחד הכוחות המקדמים ביותר את החברה האנושית.
אמנם, יחד עם היתרון יש כמובן גם חיסרון. הדבקות היא כוח נכבד מאד במהלך ההתפתחות הנפשית, אֲבָל צָרִיךְ שְׁמִירָה גְּדוֹלָה, מפני שֶׁאִם יִטְעֶה בְּצַדִּיק אֶחָד, וְיִדְבַּק בּוֹ דְּבֵקוּת פְּנִימִית הֲוָיָתִית, כלומר, יאמץ לעצמו לגמרי את דרכיו, מנהגיו, דעותיו וסגנונו של הצדיק – אז יִדְבַּק גַּם־כֵּן בְּחֶסְרוֹנוֹתָיו. שהרי, "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), יש בו גם חסרונות, אלא שמפני מעלתו הגדולה, הם קטנים, מחווירים לעומת העוצמה הגדולה. הוא יוכל להתגבר על חסרונותיו וטובתו תהיה מרובה על רעתו. אבל אצל מישהו אחר, שלא הוא היוצר של התכונות הללו ולא בו עצמו מתרחש התהליך הנפשי הזה, ייתכן שהֵם, אותם החסרונות שיש בצדיק במובלע, יִפְעֲלוּ לִפְעָמִים עַל האדם הַדָּבֵק בצדיק בְּמִדָּה גְּרוּעָה הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁהֵם פּוֹעֲלִים עַל הָאִישׁ הַמְּקוֹרִי. וזאת מכיוון שהוא לא יכול להתגבר על החסרונות האלה בקלות. הוא לא יודע לתת לחסרונות האלה את מקומם הקטן, הראוי, כך שהם לא יעכבו אותו, ומשום כך הוא עלול למצוא את עצמו בצרה גדולה. בתולדות ההתפתחות של התרבות היו אנשים נערצים רבים: מלכים, חכמים, מושלים, מדענים ועוד. כשמתבוננים, ניתן למצוא אצל כל אחד מהם גם חסרונות מסוימים. התרבות, ההמון או החברה שאימצו אותם, עשו זאת פעמים רבות על קרבם ועל פִּרְשַם, עם כל חסרונותיהם. אם מלך או מצביא גדול הרשה לעצמו לפעמים להתנהג בפראות, זה היה נסבל. הטובה שהוא גרם לארצו ולעמו, היתה גדולה הרבה יותר מהנזק שנגרם מהפראות שהרשה לעצמו. אולם הדבק במידותיו לא יכול היה, על פי רוב, להיות מצביא גדול. אבל להיות פרא אדם כמוהו – גם הוא יכול, וזאת בעיה קשה. יכול להיות שחכם גדול שהמציא המצאות חשובות, היה באופן אישי מזעיף פנים יותר מדי כלפי אלה שלא הגיעו למדרגתו. את התכונה הזאת דווקא קל ללמוד. גם אדם שאינו חכם יכול להזעיף פנים ולבזות אחרים. אין שם את הפרופורציה שהיתה אצל החכם, שבגללה על אף חסרונותיו כדאי היה בכל זאת שיתקיים, יתן מה שנתן ויתרום מה שתרם.
גם אצל איש דגול מבחינה מוסרית, יכול להיות יתרון שלפעמים הוא גם חיסרון. למשל, ותרנות ואהבה גדולה גם לבלתי ראויים ולפושעים. אם כולם יאמצו אופי כזה, יהרסו הסדר, המשפט והצדק. צדיק אחד יכול להרשות את זה לעצמו, שכן הוא יודע לקרב ולרחק, יש לו יותר סבלנות ויותר אהבה. הוא גם בעל עוצמה גדולה, המחנכת ומשנה לטובה את מי שהוא אוהב. אבל לא כל אחד, וכל שכן רבים וחברה, יכולים להרשות לעצמם לאמץ את הגינונים האלה. אדם רגיל יכול לאמץ לעצמו את השקפת העולם הזאת ולא להעניש, אבל לפעול את הפעולה החיובית הוא לא יוכל, כי אין לו את אותה העוצמה הנפשית, ואז היתרון הופך להיות חיסרון לא קטן. תכונות רבות יכולות לעורר התפעלות, משיכה נפשית ורצון להיות דומה, כאשר הן מופיעות אצל אדם מסוים, ולהתגלות בממד הלא טוב שלהן אצל אחרים. במקרה כזה, הדבק בצדיק דומה לקריקטורה של אדם חי. יש דמיון, אבל גם הגזמות ופריעת הפרופורציות הנכונות, ואז דבר יפה הופך להיות מגוחך.
לכן הדבקות באיש מסוים או בדרך מסוימת אחת היא בעייתית. אמנם יש בה כדי לקדם את החברה ואת הציבור וזה אכן קורה, אבל יש בה גם כדי לעוות. לעומת זאת, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבֵקִים בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה, איננו דבקים אפילו באיש גדול כמו משה רבנו. אף שהיה אדם נפלא מאד, נביא, מלך ו"עֶבֶד ד'" (דברים לד, ה) אשר בכל ביתו נאמן – לא בו הדבקות, ולא בשום איש אחר. ישנם אנשים נפלאים, נערצים ונכבדים, אך ההערכה וההערצה כלפיהם היא רק לפי עוצמת דבקותם שלהם בנשמת האומה ובתורה. מה שקובע עבורנו זו נשמת האומה כגילוי מיוחד של הרצון האלוהי בכנסת ישראל, והתורה כגילוי מיוחד של הרצון האלוהי המשלים את הגילוי הראשון של יצירת כנסת ישראל. הדבר בא לידי ביטוי גם בהלכה שנביא לא יכול לשנות אפילו אות אחת בתורה – אפילו נביא נפלא כמו ישעיהו, ירמיהו או שמואל. הקב"ה מדבר איתו! הוא איש אמונו של ריבון העולם, הוא מנהיג את העם בפועל! האם אי אפשר לומר שאחרי שעברו חמש מאות או אלף שנה ממתן תורה, אפשר כבר לשנות משהו? התשובה היא שאי אפשר לשנות שום דבר. הנביא לא יכול לחדש הלכה בנבואה, לא להוסיף אותיות ולא להוסיף מילים. אם הוא אומר הלכה, זו רק הוראת שעה, אבל הוא לא יכול לחדש הלכה לדורות, אם לא באופן שמבוסס על דרכי הלימוד של התורה שבכתב ושבעל פה. יש כאן הכרעה ברורה מאד, בין האישיות – גדולה, נפלאה, מושכת ומשפיעה ככל שתהיה, לבין התוכן עצמו. כבר על ראשון האבות נאמר שלא הוא העיקר, אלא שממנו תצא האומה שתשמור "דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). הוא היה איש נפלא מאד, "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א), אבל גדולתנו אינה שאנחנו בני אברהם, אלא גדולתו היא שהוא יהיה אבי האומה הזאת. הדביקות בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה, במה שהיא מגלה כאומה, על ידי אישיה הגדולים, על ידי המאורעות השונים, העמידה במבחנים וגם הכישלון בהם. כל הדברים האלה יחד, לא רק איש אחד, דרך אחת, מושג אחד או עניין אחד.
הדבקות בנשמת האומה היא להיות חלק מן הכלל. "כיוון שהוציא עצמו מן הכלל – כפר בעיקר" (הגדה של פסח). רק מציאות האומה היא שהביאה לידי המאורעות הגדולים של יציאת מצרים וקבלת התורה. רק היא הביאה לכך שנוצרו כל האישים הגדולים שהובילו את עם ישראל והגיעו להישגים נשגבים. אנחנו מתייחסים אליהם בכבוד ובהערצה עצומה ולומדים מהם הרבה מאד, אבל בלי לשכוח שכל אחד מהם הוא אישיות בפני עצמה, וממילא בעלת חסרונות. חז"ל מצאו חטאים גם אצל משה רבנו. לפעמים זה אפילו צורם, וכמעט נדמה שישנה תחרות – זה אומר בזה חטא וזה אומר בזה חטא. בתורה כתוב שחָטא חטא אחד, וכעת מרוב פירושים יש לו כבר שורה שלמה של חטאים, עד שיש מי שאומר שגם הוא חושב על פירוש אחר, אבל אינו רוצה לכתוב אותו כדי לא להרבות בחטאיו של משה (עי' פירוש שד"ל על התורה, במדבר כ, יב). ואם משה כך – מי לא? מי מבין המלכים, הנביאים ובעלי רוח הקודש לא חטא? אנחנו מתייחסים לכל אחד מהם כאישיות גדולה מאד, אבל זוכרים שהוא עדיין רק איש – אדם שכל כולו נמדד ונערך לפי הנאמנות והדבקות שלו בתורה ובאומה. לכן, כל איש ישראל – בין אם הוא גדול מאד באישיותו ובין אם הוא אדם רגיל, דבק קודם כל בנשמת האומה וביצירה הרוחנית העצומה, שבאה לעולם מפני קיומה.
אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל. האושר נובע מכך שכל אחד מאיתנו יודע לסגל לעצמו מבט רחב וגדול על השאלה מה היא הדרך הנכונה. יש לפניו עומק ורוחב היסטוריים, שורה של אישים דגולים ונפלאים ומאורעות המוניים ויחידאיים ללמוד מהם. כל אחד, כאשר הוא דבק במכלול הזה, צריך להתאמץ לברור ולהתאים לעצמו מתוכו את הדברים המתאימים לו והנוגעים בליבו בייחוד. ולכן חז"ל יכולים לומר שבן ישראל שבא ללמוד תורה, יחפש לו את הרב הדומה למלאך ד' צבאו-ת (חגיגה טו, ב). לכאורה, אם יש אמת אחת צריך להיות רב אחד, דרך אחת, וזהו. ולא היא – ישנן כמה דרכים וכמה אפשרויות, ולא צריכה להיות ביניהן סתירה. כל עוד האפשרויות נמצאות כולן בתוך המכלול הגדול, צריך לחפש את הרב הדומה למלאך ד' צבאו-ת. זהו שבח גדול וביטוי נפלא, אבל צריך לזכור שזה אינו רק שבח לתפארת המליצה, אלא יש לו גם משמעות מדויקת. כאשר האדם פוגש רב שהוא כמו מלאך – שליח של הקב"ה אליו ללמד תורה, הוא יודע שהגיע למקום הנכון. אם שליח דופק בדלת ומביא חבילה שלא הזמינו, מודים לו בנימוס, אך מסבירים לשליח שטעה בכתובת. הוא צריך להביא לכל אחד מה שהוא צריך. זהו רב הדומה למלאך ד' צבאות. אם לא, זה לא שהוא רב לא טוב ולא שהחבילה שבידו היא לא טובה, אבל זו לא החבילה שלך. מבחינה זו, זה גם העיקרון החשוב בלימוד: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ" (עבודה זרה יט, א). חפץ הלב הוא ההתאמה. היא יכולה, כמובן, להשתנות עם הגיל, הנסיבות והתנאים, שכן במהלך החיים אדם משתנה, מתפתח ומתבגר. אבל באופן עקרוני, אנחנו חותרים להתאמה. אנחנו יכולים לעשות את זה בשקט ובשלווה נפשית, מפני שכל הדרכים האלה הן בתוך המכלול הגדול של נשמת האומה ותורת ד' הניתנת לאומה בכללותה. יש בה הדגשות שונות ופנים שונות – "שבעים פנים לתורה" (רמב"ן בראשית ח, ד; זהר בראשית מז, ב). שבעים זהו מספר של ריבוי גדול, הבא לסמל את קיומן של דרכים רבות ושונות. בתוך המכלול הזה, יכול האדם לבחור לעצמו את הדרך ואת הפן המתאים לו, ובלבד שיזהר מלהיות "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" (אבות ג, יא). צריך לדעת שישנם גם כללים כיצד להתחבר למכלול הגדול הזה. יש הלכה שנפסקת וכולנו מחויבים אליה. אנחנו יכולים להעדיף סברא כזו או אחרת, דרך הבנה כזו או אחרת, אבל יש גם דברים המחייבים אותנו באופן מעשי, ההופכים אותנו באופן מודע ומסודר לציבור אחד.
אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבֵקִים בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה, שֶׁהִיא טוֹב מֻחְלָט, בלי חסרונות. הפסוק "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז) נאמר על כנסת ישראל. ישנם פרטים רבים שיש בהם מומים, ואפילו פרטים כאלה שמרוב מומים כמעט ולא רואים בהם את הטוב. אך כשמדובר על הכלל, על המכלול, אין חסרונות. עצם יצירת האומה, דרכה ההיסטורית, חזונה ותפקידה של גאולת העולם ותיקונו, זה טוב מוחלט ובזה אפשר לדבוק ללא חשש שיתפתח מזה חיסרון מיוחד. ועַל יָדָהּ, על ידי הדבקות בטוב המוחלט, הם שואבים אוֹר ד' הַטּוֹב. כל אחד לפי כישרונו, אישיותו וכליו, מוצא לעצמו את הדרך, הנתיב, הרב ובית המדרש שבו הוא שואב את הטוב והאור הזה.
