סעיף זה עוסק בתבנית הקשר שבין הכלל והיחיד בעם ישראל: אוֹר תּוֹרָה וְנֵר מִצְוָה. ישנו אוֹר כמושג, כמהות, וישנו האור שבנֵר, שהוא מעין האור הגדול, המהותי, אבל קטן ומצומצם יותר מבחינה כמותית. לא ניתן לתאר את קיומו של הנר ללא מושג האור הכללי. מצד שני, ברור שכל נר נוסף שדולק, מגביר את ההתגלות של מושג האור במציאות. כך, התורה בכללותה היא האור, ופרטיה – המצוות, הם הנרות. זה גם טיבו של הקשר המהותי בין הכלל והיחיד בישראל, כאשר הכלל הוא האור, והיחידים הם הנרות. אומות אחרות, לעומת זאת, נותנות ליחידיהן רַק אֶת הַצַּד הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַמַּהוּת. באמירה זו יש לכאורה סתירה פנימית, שהרי המהות מבטאת את פנימיות הדבר. אלא שגם במהות ישנה חיצוניות, וישנו גרעין פנימי. בן של אומה כלשהי מדבר בשפתה, ישנם קווים באופיו שמתאימים דווקא לה, והוא משתלב יותר טוב בתרבות שנוצרה בה. אין אלו דברים מקריים וסתמיים; הם עקרוניים, ולכן יש לכל יחיד קשר ורגשות אהבה ופטריוטיות חזקים למולדתו ולאומתו. אבל כל אלו עדיין מהווים את הַצַּד הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַמַּהוּת. את גרעין המהות העצמית, שואב כל יחיד מבני האומות מן המהות הכלל אנושית שהיא מעל הקיום הלאומי.
הדבר יתבאר היטב מתוך ניתוח התהליכים ההיסטוריים, בהם אומות מפסיקות את קיומן ובמקומן נוצרות אומות חדשות. כשאומה מפסיקה את קיומה ומפנה את מקומה בזירה ההיסטורית, אין פירוש הדבר שכל בני אותה אומה הושמדו כליל. למעשה, לא רק שהם נשארים, אלא הם אלה שהופכים להיות מייסדי האומות החדשות. כלומר, יש משהו יותר עקרוני ומהותי באופי האנושי שאיננו קשור בקיומה של האומה דווקא, שנותר ביחידים גם לאחר שהיא עצמה מפסיקה להתקיים. לבני אותה אומה יש צביון לאומי – אופי וצורת התנהגות משותפים, סוג של העדפות או התאמות אסתטיות, ודרכי מחשבה מסוימות. צביון זה הינו חשוב ומשמעותי עד מאד ולכן הוא מתמיד זמן רב, אבל סופו להזדקן, להשתנות ולהפוך למשהו אחר. האומות המוכּרות כיום קיימות כאלף עד אלף וחמש מאות שנה. מלבד האומה הישראלית, אין אומות עתיקות יותר (למרות מה שנדמה לבני התרבות המערבית, גם עמי המזרח הרחוק עברו כמה וכמה תהליכים של התפרקות והיווצרות מחדש). הערכים והמחשבות אודות העולם, הטבע, האדם, הנפש, האלוהים, הטוב והרע, כל אלה אינם קשורים לצביון הלאומי, אך דווקא הם מהווים את עיקר העיקרים העצמי שבנפש כל אדם. לכן אומה, תרבותהּ, שפתהּ וצביונהּ יכולים לחלוף מן העולם, ועדיין העיקר ישאר. בדרך כלל זה לא קורה בתהליך שלֵו, אלא בתהליכים טראומטיים, כגון מלחמה או כיבוש שבהם חלק מבני האומה נשמדים. אבל לא כולם ולפעמים אפילו לא רובם נהרגים, ואלה שנשארו מסוגלים להצטרף לאופי וצביון לאומי אחר, לתרום את חלקם, ליצור אומות חדשות, ולאמץ מאפיינים חדשים לצַּד הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַמַּהוּת. לענייננו לא כל כך חשוב מה היה התהליך של התפרקות והיווצרות כל אומה. העיקר הוא להבין שבכל מקרה היחידים לא מתחלפים, שכן הם שואבים את עיקר מהותם ממה שמעל ומעבר לאופי ולצביון הלאומי.
לֹא כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, שם דווקא היסוד הראשי של הקיום הלאומי והתרבות הלאומית, הוא הקשר עם אלוהים. דווקא הדברים שמבחינת האומות האחרות הם אוניברסליים – הערכים, המחשבות והרעיונות על הנפש, הטבע, העולם, האלוהים והאדם, הם יסודה של התרבות העברית של האומה הישראלית. התודעה שלנו – תרבותנו, כוללת בתוכה את בריאת העולם, האדם, נפשו ומוּסרוֹ. היא כוללת את אבות האומה ואת המהפכה הרעיונית והדתית שהם חוללו, וגם חוויה לאומית כוללת של יציאה מעבדות לחירות. זו חוויה שהיא לא רק מהפכה סוציאלית, שכן החירות היא רק הקדמה לקבלת התורה ולהשלמת הצורה הלאומית על פי דבר הא-ל, וזאת לא על ידי יחידים בלבד, כי אם על ידי הציבור כולו. מאז ואילך, היא כוללת לא רק רעיונות, אלא גם משפט חברתי, יסודות הצדק המשפטי, החברתי והכלכלי, וגם את הנבואה וחזון אחרית הימים, כלומר, תודעה היסטורית ברורה ומודעת.
בתרבות הלאומית הישראלית ישנם מלוא המשמעויות והערכים שהאדם היחיד מסוגל להזדקק להם אי פעם. לא רק שישנה התייחסות להרבה נושאים שכלל אינם נידונים במקומות אחרים, אלא ההתייחסות הינה ברמה הגבוהה ביותר, של חוויות לאומיות-ציבוריות מובהקות. למעשה, זו האומה היחידה שכוללת בתודעתה התגלות ישירה של הא-ל. שום ציבור אנושי אינו טוען בכלל (שלא לדבר על יכולת להוכיח את טענתו), שמוטבע בתודעתו שאירוע כזה של נבואה שיש בה תכנים שכליים ברורים כעשרת הדברות התרחש אי פעם בתולדותיו (עי' ספר הכוזרי א, ח; הרב זאב סולטנוביץ', בינה לעתים א, י). כלומר, זאת הרמה הגבוהה ביותר, פסגת השאיפות והיכולת האנושית של קרבת האלוהים והתגלות דברו. ולמעשה, כל החיים שלאחר מכן, הם הפנמת דבר הא-ל לתוך מערכות החיים הפרטיות והציבוריות. כשם שהתורה כוללת את כל המצוות שבתוכה, אוֹר תּוֹרָה וְנֵר מִצְוָה, כך גם המהות הלאומית הישראלית כוללת בתוכה את כל סוגי היחידים שבכל הדורות לדרגותיהם, כישרונותיהם ושאיפותיהם. כעין מה שנאמר בברית בערבות מואב, "אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ד' אֱלוֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יד). הקשר בין הכלל לבין היחידים המרכיבים אותו בפועל בכל רגע נתון, שונה באומה הישראלית לעומת הַקִּבּוּצִים הַלְּאֻמִּיִּים האחרים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְהַקִּבּוּץ חֲטִיבָה אֱלוֹהִית, שֶׁמְּגַמָּה אֱלוֹהִית עַצְמִית שְׁרוּיָה בְּתוֹכוֹ.
בישראל, הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַיְחִידִים נִשְׁאֶבֶת מִמְּקוֹר חֵי הָעוֹלָמִים – האלוהות. בעולם הזה אין לנו, כיחידים, מגע ישיר עם האלוהות, אבל העניין האלוהי מתגלה בְּאוֹצַר הַכְּלָל של ישראל. כמו כן, הַכְּלָל נוֹתֵן נְשָׁמָה לַיְחִידִים. מבחינה זאת, נשמת היחיד בישראל היא לא רק צביון וקווי אופי מסוימים, שהם הַצַּד הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַמַּהוּת, כמו לבוש, שפה, דיבור ואולי העדפה של טעמים, אלא תכונות הנפש העצמיות הפנימיות. אין היחיד יכול להינתק מהכלל, אפילו אם הוא עושה את המאמץ הזה באופן מודע. הוא לא יכול להיות לפתע כמו פרט באומה אחרת, שאם הסתיים תפקידה, הוא יכול להשתלב באומה חדשה.
אחת החוויות הטרגיות ביותר, היא זו של יהודים שניסו בתקופות שונות וביותר בזמן החדש, להינתק מהאומה הישראלית. הם עשו את כל המאמצים להשתלב בתרבות אחרת – הוציאו עצמם מן הקהילה, קיבלו על עצמם דת אחרת ודיברו בשפה אחרת. אבל ככל שהם הצליחו להשיג יותר הישגים, כך מהותם היהודית בלטה מתוכם יותר ויותר כמרצע היוצא מן השק. וככל שהמהות הזאת בלטה יותר, הם עוררו על עצמם, ובאופן עקיף גם על בני עמם שלא רצו להצטרף אליהם, חֵמה וזעם מצד העמים. זה קרה לא מפני שהם לא הצליחו לדבר בשפה אחרת. הם הצליחו מאד, למעשה, הם הצליחו כל כך עד שהיה ברור לבני האומות המקוריים, שרק מישהו אחר מסוגל להגיע לרמה כזו של הצלחה. לכן, אפילו בהיותם משוררים, מדענים או אנשי מדינה, אפילו שדיברו את שפות העמים והיו חברים במסגרות הדתיות שלהם, הגויים לא יכולים היו להתעלם מיהדותם. בשנת 1933 שרפו הנאצים לא את ספרי התלמוד, אלא את ספריהם של מרקס,[28] פרויד,[29] ד'יזראלי[30] והיינה.[31] המוזיקה של פליקס מנדלסון[32] – נכדו של משה מנדלסון,[33] ובנו של מומר, היא זו שהוכרזה על ידי המלחין הנאצי וגנר[34] כמוזיקה יהודית, ולכן לא רצו לנגן אותה. אי אפשר להוציא מן הנפש את העיקר שלה – המיוחדות שבתפיסה, השאיפות, המהפכנות והרצון לחדש את פני העולם. הייחוד הזה יכול להתלבש בלבושים נוצריים או חילוניים ובשפה אחרת, אבל לבסוף הוא תמיד יצא מתוך הלבוש הזה ויבלוט. אפשר לעשות את הפעולה וההכרזה, אפשר להתאמץ ולחיות אחרת, אבל בפועל, אִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת לְהִנָּתֵק מֵהָאֻמָּה, צָרִיךְ הוּא אותו יחיד, לְנַתֵּק אֶת נִשְׁמָתוֹ מִמְּקוֹר חִיּוּתָהּ, וזה בלתי אפשרי. אפשר להינתק מחברה או ממנהג, אבל אי אפשר לנתק את הנשמה ממקור חיותה.
וּגְדוֹלָה הִיא מִשּׁוּם כָּךְ הַהִזְדַּקְּקוּת, שֶׁכָּל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל נִזְקָק לְהַכְּלָל, וְהוּא מוֹסֵר תָּמִיד אֶת נַפְשׁוֹ מִבְּלִי לִהְיוֹת נִקְרָע מֵהָאֻמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמָה וְתִקּוּנָהּ הָעַצְמִי דּוֹרֵשׁ כֵּן מִמֶּנּוּ. כאן הרב מדבר על אלה שמודעים לקשר הזה ומבינים אותו. הם מוכנים לכל סוג של מסירות לקיום האומה, מפני שבקיומה ובחייה הם רואים את הקיום היותר עיקרי, גם של עצמם, אפילו בשעה שהם מוסרים את חייהם הפרטיים. אלה האנשים המודעים, ומבחינה זאת המתוקנים, שאינם מנסים להכניס את עצמם לסתירה מיניה וביה שבניסיון להיות אחרים מבלי האפשרות להיפטר מהיהודיות הנפשית הנשמתית. להם יש רצון להתקין את היחס ואת הקשר הזה שבין הכלל ובין היחיד באופן נכון. לשם כך, קיימות המצוות. התורה, שהיא הכלל, מוסרת בידי כל יחיד ויחיד לפי פרטי חייו ומצבו האישי את המצוות, שכביכול באות אל כל אחד לפי מה שהוא. ישנו, כמובן, חיוב כללי, אבל החיוב הכללי תמיד מתפרט לפי כל יחיד ויחיד: אָמְנָם צִנּוֹרוֹת הַהֲזָנָה הַנִּשְׁמָתִית וַהֲגָנַת הַחַיִּים שֶׁלָּהּ הוֹלְכִים בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי הַמִּצְווֹת, דְּבַר ד', זֶהוּ הַפֶּלֶג המעיין הַכְּלָלִי הַמִּתְגַּלֵּם בְּאֹרַח הַחַיִּים, הָרָשׁוּם בְּתָכְנִיתוֹ. כלומר, מן הפלג הזה יוצא האפיק שהולך ומזין את כל הסביבה, וכל טיפה וטיפה מן המים האלה, היא גם טיפה בפני עצמה שמזינה צמח מסוים, אבל גם חלק אורגני של הפלג. צִנּוֹרוֹת הַהֲזָנָה הרוחניים של בני האומה הישראלית הם המצוות. כל אחד מקבל את מנת המזון הרוחני הנשמתי שלו על ידי המצוות המתאימות למצבו, לאישיותו ולשעה שבה הוא קיים. מבחינה זאת, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא בא פרשה ט). היא באה לידך, כלומר עכשיו אתה יכול לקיים אותה, זו מנת המזון הרוחני שלך כרגע.
מֵרֹאשׁ צוּרִים, מֵחַיֵּי הָאָבוֹת. הרב מפנה אותנו לדברי בלעם, שבתור בן לאומה אחרת, העריך את ישראל: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג), ודרשו – "צֻרִים אלו האבות, גְּבָעוֹת אלו האמהות" (תנחומא בלק יט), שֶׁהִתְפַּשְּׁטוּ בִּבְלִיטָה בְּכוֹנְנִיּוּתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה. כלומר, מן השורשים הראשוניים של התגבשות האומה במשפחות הגרעיניות הראשוניות שלה, נִתְגַּלֵּם, כלומר, התממש הָרוּחַ הַגָּדוֹל – הרצון שֶׁאוֹר ד' שָׁרוּי בּוֹ, המתבטא בקווי האופי הנשמתיים של האבות. על כן "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, ה), ו"כל המרחם על הבריות – בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות – בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב, ב). כלומר, מידות אלה הן עיקר האדם, ולכן אם מישהו פגום בהן הוא לא סתם צריך לתקן את עצמו, אלא יש ספק האם הוא בכלל מזרעו של אברהם אבינו. ממידות אלה של האבות נִתְגַּלֵּם הָרוּחַ הַגָּדוֹל, שֶׁאוֹר ד' שָׁרוּי בּוֹ, בְּמַעֲשִׂים גַּשְׁמִיִּים – המצוות, הַמִּתְהַלְּכִים עִם הַחַיִּים. בחיים יש זמנים שונים, מקומות שונים, מצבים שונים ואנשים שונים. בכל מצב, חלות המצוות באופן מיוחד. הָרוּחַ הַגָּדוֹל מתפרט למַעֲשִׂים גַּשְׁמִיִּים המתאימים למצבי הַחַיִּים השונים.
וְהָאוֹצָר הַחַי. הרב משתמש כאן בדימוי למבנה המקווה – יש אוצר של ארבעים סאה טהורים, וממנו המים נושקים למים האחרים ומצרפים אותם למקווה. גם כאן, האוצר, הנשמה הכללית, משיקה לחיי כל יחיד ויחיד מישראל. והאוצר הזה נוֹשֵׂא הוּא בְּקִרְבּוֹ אֶת כָּל לְשַׁד הַחַיִּים שֶׁל יְצִירָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה, שֶׁל הִתְגַּבְּרוּתָהּ שֶׁל נִשְׁמַת הַכְּלָל, המים הטהורים, מפני שהם מים חיים, מתגברים והופכים את כל מה שנושק להם לטהור. בְּסִיּוּעוֹ שֶׁל הַיָּחִיד הַמַּגְבִּיר אֶת כֹּחוֹ, וְהִתְעַלּוּתָהּ שֶׁל נִשְׁמַת הַכְּלָל עַל־יְדֵי הוֹסָפַת הָאוֹרָה, שֶׁהַפְּרָט מוֹסִיף בָּהּ, עַל־יְדֵי אוֹתוֹ הַחוֹתָם שֶׁהוּא מַטְבִּיעַ בָּהּ מִשֶּׁלּוֹ בְּמִצְווֹתָיו הוּא. נשמת הכלל מחייה אותו, והוא, במעשיו המכוּונים, המודעים, מוסיף משלו לאוצר הכלל. בתחילה האוצר הוא המטהר ומחייה, ולאחר מכן כל טיפה נוספת היא תוספת לאוצר, לסך כל החיים והטהרה. כך, נשמת כל יחיד יונקת מאוצר הכלל, ולאחר מכן נשמת הכלל מתברכת מאוֹתוֹ הַחוֹתָם שֶׁהוּא מַטְבִּיעַ בָּהּ מִשֶּׁלּוֹ בְּמִצְווֹתָיו הוּא. לא כל המעשים זהים, אלא כל יחיד ויחיד לפי אופיו ולפי מצבו, מטביע את החותם הפרטי שלו. כאשר מצטרפים כל המעשים יחדיו, נוצר אוצר שמופיע גוונים-גוונים. זהו, כמובן, היופי הגדול שבו.
וְהַפְּעֻלָּה פְּעֻלָּה חַיָּה הִיא, פְּעֻלָּה מְחַיָּה וּמוֹסִיפָה אוֹן וָחַיִל. כלומר, זו אינה פעולה מכנית, מפני שהאדם אינו פועל כמו מכונה. הוא יצור מורכב, ולכן לכל פעולה יש השפעות הרבה מעבר למה שנראה לעין במבט שטחי. לדוגמא, כאשר אדם מחייך לזולתו, זו אינה פעולה מכנית בלבד של הזזת שרירים, אלא יש בה המון משמעות וחיוניות. כמו גם להיפך: הזעפת פנים או אמירת מילה פוגעת הם לא רק אוויר שעבר בפה ובין השיניים, אלא גם דבר מעליב. זה נקרא פְּעֻלָּה חַיָּה – מחייה, פועלת ברבדים רבים עד עומק הנשמה. כך הוא גם לגבי פעולתה של המצווה. ניתן לתאר אותה בפרטים טכניים של מעשים מסוימים, אך הדבר אינו מתמצה בכך. אמת שכדי לחייך צריך להזיז שרירים, אבל זוהי פעולה בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה. כך, מצווה היא הרבה יותר מאשר רק התיאור הפשטני והחיצוני של הטכניקה המצוותית-הלכתית, ולכן היא מְחַיָּה וּמוֹסִיפָה אוֹן וָחַיִל, גם לאדם עצמו וגם לאוצר הכלל.
וְהָרָזִים הַטְּמִירִים שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, הַמָּלֵא נֵצַח וָהוֹד, הַמָּלֵא נְשָׁמוֹת עֲצוּמוֹת, הַמְמֻלָּא אוֹר וְחַיִּים, גְּדֻלָּה וּקְדֻשָּׁה וְתִפְאֶרֶת, הוֹלְכִים הֵם וְנַעֲשִׂים עִם הַמִּצְווֹת, הוֹלְכִים הֵם וְיוֹצְרִים אֶת יְצִירָתָם. אם נשתמש באותו משל, החיוך הולך ומגלה רָזִים טְּמִירִים: הוא מאיר כוחות נפש, מחשבות ורעיונות בנפש הזולת שחייכו אליו. החיוך הולך ומאיר את יומו ואת חייו, זה מלמד אותו משהו על האדם שחייך ואולי על בני אדם בכלל. זה יכול לעורר בו רצונות מסוימים חדשים, או חפץ חיים יותר גדול באופן כללי. במציאות יש סודות עליונים, רָזִים טְּמִירִים. הם מצויים, אבל רחוק ועמוק, ועל ידי הפעולה הם הולכים ונעשים, יוצאים ממחבואם, מתעוררים לחיים, ואז הם בעצמם כבר יוצרים ומכים גלים בַּחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַיָּחִיד וּבְחַיֵּי הַכְּלָל, וּמְפַלְּשִׁים לָהֶם נְתִיבוֹת רוֹמֵמוֹת בְּחַיֵּי עוֹלָם, בְּיִחוּשָׂהּ שֶׁל הָאֻמָּה בַּעֲלַת הַכֹּבֶד הָרוּחָנִי הַגָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְהַקֹּדֶשׁ מִתְעַלֶּה וְהַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית מִתְמַלְּאָה אוֹרָה. אותה הצורה, אותם הפנים, יכולים להאיר ויכולים להיות עגומים וחשוכים. על ידי הפעולה הנכונה – עשיית המצווה על ידי היחיד מתוך כוונה ומודעות לקשר עם אוצר הכלל, קלסתר הפנים שלו מאיר – "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א). גלי האורה הולכים ומתפשטים על האדם ועל האומה, הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית מִתְמַלְּאָה אוֹרָה, וְהָעוֹלָמוֹת שִׂמְחַת עוֹלָם, מֵאוֹר תּוֹרָה וְנֵר מִצְוָה. שכן, כמו שהסברנו לעיל, יחס האור והנר הוא גם היחס בין הכלל והפרט. וְהָעוֹלָמוֹת מתמלאים שִׂמְחַת עוֹלָם, כי גם עולם שלם הוא כפרט לעומת הכלל הגדול של הרצון האלוהי הבורא, המאציל, שממנו העולמות כולם מקבלים את ממשותם ואת משמעות קיומם. למן הדרגה הממשית התחתונה ביותר של היחיד, הפרט העושה את המצווה, הולך האור וחוזר לכל דרגותיו כמי שמילא את תפקידו, ומאיר בעולם.
[28]. קרל היינריך מרקס, ה'תקע"ח-ה'תרמ"ג (1818-1883). יהודי יליד גרמניה, מגדולי ההוגים בעידן המודרני. אבי הסוציאליזם.
