"ב"ה במדרש שמעי בת וראי והטי אזנך כו' בירה דולקת כו'. דקשה מאי הטי אזנך אחר שנאמר שמעי. ומוכח שיש ב' בחי' שמיעה כמ"ש שמוע תשמעו כי בתחילה הקב"ה משמיע לאדם מעט הארה כשמייגע עצמו לבוא אל האמת. אח"כ צריכין להשגיח בעין השכל על זה ההרגש ולהבין כי הוא עיקר הכל ולהניח כל הרגשות אחרים וזהו שמעי וראי והטי אזנך. פי' כל כח השמיעה שלא יהי' נשמע לו שום דבר אחר כלל ועי"ז יזכה לשמוע האמת. כי מה שהקב"ה משמיע בתחלה הוא רק כדי ללמוד הכנעה שיבין האדם שיש דבר לשמוע למעלה מהשגתו ויבוא לבטל עצמו ויזכה לשמיעה…" (תרל"ה)
השפת אמת מביא בתחילה את דברי המדרש הבא:
"ר' יצחק פתח (תהלים מה, יא): "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךָ" אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת (בית גדול מוארת) אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם…".
ישנן שתי שאלות על המדרש:
- מדוע נאמר בפסוק בתחילה 'שמעי', ואח"כ כפילות 'והטי אזנך'? הרי היינו הך!
- מדוע היה צריך אברהם שיתגלה אליו הקב"ה?
בין שמיעה לשמיעה
אחד מיסודות היהדות היא הבחירה החופשית. לאדם ניתנה האפשרות לבחור את יחסו כלפי הבורא, כפי שדורשים חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". מתן הבחירה מורכבת היא. מן העבר האחד, היא מהווה חיסרון בכך שהאדם יכול לאמץ את תפיסת הכפירה, או אפילו להאמין אך להימשך אחר תאוותיו. מן העבר השני, דווקא היכולת להתמודד ולצלוח את האתגרים היא מאפשרת לאדם לזכך את עצמו ולהתעלות. יראת שמיים שהייתה מובנת באדם, הייתה פוגמת באיכות המעשים, כי לא דומה מעשה שנעשה מתוך בירור אמיתי, לבין עשייה מתוך אינסטינקט טבעי. לכן, בכדי להגיע לאמונה בסיסית, על האדם לחקור, לברר ולהתאמץ. אכן, יכולה להיות "אמונה טבעית" כנטייה להאמין באופן טבעי, אך היא תהיה תמימה ופשוטה אל מול אמונה שהתבררה.
בהקשר הזה אומר השפת אמת כי לאחר התאמצות ראשונה של בירור, "הקב"ה משמיע לאדם מעט הארה כשמייגע עצמו לבוא אל האמת" – וזוהי השמיעה הראשונה. אולם, "מה שהקב"ה משמיע בתחלה הוא רק כדי ללמוד הכנעה שיבין האדם שיש דבר לשמוע למעלה מהשגתו ויבוא לבטל עצמו ויזכה לשמיעה" – השמיעה השנייה.
כלומר, לאדם ישנה יכולת להגיע לבירור יסודות האמונה ע"י התאמצות וסייעתא דשמיא. אולם, הידיעה שהוא ישיג מהווה את הבסיס לשלב הבא, לאמונה גבוהה יותר שתגיע במידה והוא יבין כי יש עוד מעבר לזה. וכעת, הוא צריך לאחוז במידה הענווה ולהתבטל בהכנעה כלפי רבש"ע, והאמונה הגבוהה בוא תבוא.
הבסיס לדבריו היא כי אמונה בהגדרתה היא לא אוסף של ידיעות, אלא השתייכות פנימית לתוכן פנימי. אם אני יודע דבר מסוים, אני לא מאמין בו. "האמונה" בשימוש היום-יומי שונה מהאמונה בה אנו אוחזים כעת. כיום, המילים "אני מאמין" מבטאים משמעות של: "אני מקווה", "אני מייחל". ואילו אמונה בבורא היא וודאות כ"כ גדולה הנמשלת לאדם ש"יודע ומרגיש" שהוא חי. האדם לא צריך להיזכר בתנועות גופו ולדעת את מדדי בריאותו בכדי להבין שהוא חי. אף אחד לא יכול לומר עלינו שאנו לא חיים – אם אנו חווים את החיים במילואם. לא הידיעה משנה אלא החיים עצמם! אותו דבר באמונה. בשלב הראשון צריך לברר שכלית את הידיעות, ולאחריה העמל הוא ביטול כלפי הבורא על מנת שנחווה את האמונה באופן ממשי כחיים.
אברהם אבינו, היה הראשון שבירר והאמין בה', ועל-ידי מעשיו הנחיל לבניו את האמונה שרכש על ידי עמל. גם אנו זקוקים להתאמצות לחשוף את האמונה, שהרי הבחירה חופשית עומדת ביסודה. אולם, כממשיכי זרעו של אברהם אנו נמצאים בשלב המתקדם כבר מעת לידתנו.
שבת שלום
