"… ובמדרש לא שלותי כו' ויבוא רוגז. כשהצדיקים יושבין בשלוה ומבקשין לישב בשלוה בעוה"ז כו' קפץ עליו שטנו של יוסף כו'. כי רצון הצדיק להוסיף כבוד השי"ת גם בעוה"ז שכבודו נסתר ונעלם. וזהו בחי' יוסף תוספות שבת. שע"י עבודת ימי השבוע שהאדם מגעגע לקבל שבת ברצון ואהבה עי"ז יש להם כח לעשות שבת בשעה מקודם. וזה עבודה גדולה להביא קדושת השבת תוך ימי המעשה ממש. וז"ש שיושבין בשלוה כמ"ש וישב. והוא בחי' שבת מעין עוה"ב שהאדם מתדבק בשורשו. אבל הם רוצין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. וע"ז יש הסתר יותר. וזה שטנו של יוסף…" (תרל"א).
שפת אמת מביא בתחילה את המדרש הבא:
"א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלווה ומבקשים לישב בשלווה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג. אמר (השטן): לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה? תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו, שביקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף" (בראשית רבה, פ"ד ג')
מיהו צדיק? מסביר השפת אמת זהו אדם שמבקש לחפש להוסיף כבוד ה' בעולם שנסתר בעולם. כלומר, כבודו של הבורא מתבטא בין היתר שברואיו מכירים את בוראם ותכלית המציאות באה לידי מימוש באופן השלם ביותר. בעצם מלאכת הבריאה נוצר הסתר בין הפנימיות לבין החיצוניות, בין הצד הרוחני לבין הלבוש הגשמי ותפקיד הצדיק הוא לחשוף את אחדות ה' בעולם, ולחבר בין שמים וארץ.
השבת היא נקודת הזמן שהתקדשה, ובה החיבור בין הצדדים יכול להיות שלם יותר. מכאן כי הוספת קדושת השבת לימות החול היא זו שממשיכה את החיבור בין שמים וארץ שהתקיים בשבת אל ימי העבודה, וגעגוע האדם אל השבת יכול להעיד על מידת קרבתו אל המציאות השלמה. השבת היא בבחינת מעין עולם הבא, והימנעות ממלאכה תורמת ליצירת החיבור בין האדם לבוראו. כאשר למרות עשיית המלאכה בימות החול האדם מצליח לחשוף את נקודת החיבור אל הבורא – זוהי בחינה של יוסף, שמוסיף את מעין העולם הבא של השבת אל תוך עולם הזה של ימות החול – שלוות הצדיק.
"וישב יעקב" – יעקב אבינו ישב בשלווה, כלומר הגיע למצב בו העולם הזה היה בשבילו כעולם הבא. וכאן "קפץ עליו רוגזו של יוסף", בנקודה בה הקודש והחול דרים בכפיפה אחת מתעוררת יותר ההתנגדות. בשל כך מדייקת התורה "אלה תולדות יעקב – יוסף". יוסף יכול לעמוד בהתנגדויות מעין אלו ולשמש לאות ולמופת לצדיקות היכולה לעמוד באתגרים ולהוסיף את קדושת השבת לימי החול.
שבת שלום
