הגמרא במסכת שבת (פו, ב) דנה האם התורה ניתנה ב-ו' או ב-ז' בסיוון. בתוך הדברים אומרים חז"ל דבר יסודי ועקרוני: ""ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא 'זכור את יום השבת לקדשו' וכתיב התם 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום". היום ננסה להבין מה המשמעות שהתורה ניתנה דווקא בשבת.
כדי להבין את הקשר בין התורה לשבת צריך להבין תחילה את עניינה של השבת. אם נשאל את האנשים ברחוב מה העיקר ומה מביא לברכה ושגשוג: היצירה והעבודה או המנוחה. כמדומה שרוב האנשים ישיבו שאמנם המנוחה היא צורך אבל היא רק אמצעי ליצירה והעבודה, ולכן הדבר המרכזי הוא היצירה והעבודה.
אך אם נתבונן בתורה נגלה שהיום החשוב והמבורך ביותר הוא השבת- יום המנוחה. כפי שאנו אומרים בתפילת ליל שבת: "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים כאמור: 'ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו…". ועולה השאלה, איך ייתכן שיום המנוחה הוא היום שמביא את הברכה הגדולה ביותר של העולם? התשובה לכך היא שהעולם מתברך ומתקדם בשתי אפשרויות: ההתקדמות האחת היא ליצור דברים חדשים. ההתקדמות האחרת היא ההתקדמות הרוחנית, ההתקדמות בתוך נפש האדם- מה נוצר באדם בשבוע שעבר עליו, מה התכנים שנטמעו בו. השבת היא לא מנוחה, במובן של הפסקה ועצירה סתמית בכדי לצבור כוח לעוד עבודה, השבת היא מנוחה שנועדה לעצור ולהתבונן, להפנים ולבנות את הערכים הפנימיים של חיינו – ובסופו של דבר זו הברכה והקדושה הגדולה ביותר.
אין טעם לבניין חיצוני שלא עומדים מאחוריו ערכים פנימיים, אין ערך להמון פעולות ומעשיים, ללא ההבחנה של מה שנוצר בנפש כתוצאה מכול מה שהתרחש. וזהו עניינה של השבת.
התורה שעניינה לבנות את התוכן הערכי, המוסרי והרוחני בעולם, ניתנת בשבלת. חז"ל מגלים לנו שהתורה קדמה לעולם, שהקב"ה הסתכל בתורה ובנה את העולם בהתאמה אליה. דברי חז"ל אלו עוזרים לנו לחשוף מהו האמצעי ומהי המטרה. המטרה היא ליצור בתוכנו, בנפש פנימה עולם שמחובר לערכים האלוקיים, לחשוף את הנשמה האלוקית שבקרבנו. והיצירה הגשמית היא האמצעי. אנו שואפים ליום שכולו שבת – לעולם שכולו ערכים, כולו יצירה פנימית. 'מעין עולם הבא יום שבת מנוחה', יום שבת מאפשר לנו יצירה אדירה פנימית.
אם נחזור לדברי הגמרא: "ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא: 'זכור את יום השבת לקדשו', וכתיב התם: 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה', מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום" – נוכל להבין את עניינם של התורה ועניינה של השבת. בדברי הגמרא הללו יש לימוד יסודי על מהות התורה והשבת, וכן הוראה מעשית ויסודית של צביון ותוכן השבת. בכאב רב אנו רואים אנשים טובים, שמבלים (תרתי משמע) את השבת במנוחה גשמית, באכילת יתר וקריאת עיתונים, אך לא זה עניינה של השבת. המאכל והמשתה, המנוחה והשינה, הם אמצעי להביא את האדם למצב אופטימלי בו יוכל לעצור ולחשוב על הדברים המהותיים והמשמעותיים ביותר.
ואסיים בדבריו של מו"ר הרב אליעזר מלמד:
"מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים: 'לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה", עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך", עוד אמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה…".
יהי רצון שנזכה להפוך את השבתות למגדלאור הרוחני של כל חיינו, ולקבל את התורה לתוכנו ולהביא את אורה לחיינו. שבת שלום!
