האם מותר להתפלל על חולה שימות – סקירה הלכתית

האם מותר להתפלל על חולה שימות – סקירה הלכתית

מקורות הסוגיה

מקרא

בספר מלכים א' יט, ד, מסופר שאליהו הנביא ביקש מה' שייקח את נפשו לאחר שאיזבל רדפה אותו להורגו:

"וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. וַיֹּאמֶר: רַב, עַתָּה ה' – קַח נַפְשִׁי, כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי".

גם בספר יונה ד, ח, מסופר שיונה ביקש מה' שייקח את נפשו, בעקבות הסבל הרב שסבל מחום השמש:

"וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף. וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר: טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי".

בבלי

כתובות

במסכת כתובות קד, א, מובא המעשה הידוע על אמתו של רבי, שכשראתה שרבי סובל מחולי מעיו, התפללה ש"יכופו עליונים את תחתונים", ולמעשה שימות רבי:

"ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, ואמרי: כל מאן דאמר נח נפשיה דר', ידקר בחרב. סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, אמרה: עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים!

כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא, וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא], אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי".

תענית

במסכת תענית כג, א, מובא סיפורו המפורסם של חוני המעגל, שישן שבעים שנה, וכשהקיץ ביקש ללכת לבית המדרש, וכשראה שלא מזהים אותו ומכבדים אותו כפי הראוי, חלשה דעתו, ביקש רחמים (שימות), ומת:

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא?…

אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? – אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה. חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא".

נדרים

בגמרא בנדרים מ, א, מובא ש"כל שאין מבקר חולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות". דברי הגמ' סתומים, אך להלן יובאו דברי הר"ן שמפרש אותה באופן שעולה ממנה כי לעיתים יש מקום להתפלל על החולה שימות:

"כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה – גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה – גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שימות, שימות ס"ד? אלא, כל שאין מבקר חולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות".

בבא מציעא

במסכת בבא מציעא פד, א, מובא הסיפור המפורסם על רבי יוחנן שנטרפה דעתו בשל מותו של ריש לקיש, ובעקבות זאת בקשו חכמים רחמים שימות – ומת:

"נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה?… הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא? היכא את בר לקישא? והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה – ונח נפשיה".

ירושלמי

בירושלמי מסכת שבת יט, ב, מובאת גרסה שגרס רבי אבין למעשה ברב אדא בר אהבה, לפיה נולד לו בן שהיה פצוע דכא, וכדי למנוע את סבלו של הילד, שלא יוכל להינשא כל חייו, התענה עליו שימות – ומת. ולגרסת חכמי קיסרין הוא נעשה כרות שפכה, ורב אדא בר אהבה התענה שימות – ומת:

"ר' אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר בי מימסמיס ביה – מית. ר' אבין אמר: נעשה פצוע דכא, ונתענה עליו ומת. רבנן דקיסרין מרין: כרות שפכה נעשה, ונתענה ומת".

קרבן העדה

וכן באר קרבן העדה שם:

"ונתענה. רב אדא עליו כדי שימות, כיון שפסול לבא בקהל".

פני משה

וכן באר פני משה שם:

"ר' אבין אמר. שלא מת ע"י כך, אלא שנעשה כרות שפכה[1], שחתך בגיד מהעטרה ולמעלה. ונתענה עליו שימות, לפי שאינו ראוי לבא בקהל".

שאילתות

השאילתות בשאילתא צג, כותב ש"כד אזיל ומשאיל" המבקר את החולה, "וחזיא צעריה -בעי עליה רחמי דלימות"[2]:

"ולא כך היה מעשה בתלמידו של ר' עקיבא, שחלה ונטה למות, ונכנס ר' עקיבא ובקרו. כיון שראת פונדקו, אמרת: חשוב כולי האי? לאלתר אחימת ליה חמין וטרחת ביה. וכי הדר ואתא ר' עקיבא, חזייה דאיתפח. מיד נכנס ר' עקיבא ודרש: כל שאינו מבקר החולה – כאילו נוטל נשמתו. דכד אזיל ומשאיל וחזיא צעריה -בעי עליה רחמי דלימות. מאי טעמא? כבר השתא מיפתח ומכסיפנא".

העמק שאלה

ובהעמק שאלה שם ט, באר שהתפילה למותו היא משום ש"יותר טוב למהר מותו משיצטער".

ובכך הסביר את הגמרא במסכת ראש השנה על רב פפא, שכשראה את רב הונא בריה דרב יהושע חולה, אמר: "צביתו ליה זוודתא", ו"למאי אמר הכי רב פפא? אלא רמז להם שיבקשו על מיתתו, דשוב לא יחיה. ויותר טוב למהר מותו משיצטער":

"דכד אזיל ומשאיל וחזי בצעריה, בעי עליה רחמי. וכי לא משאיל ביה – בעי רחמי עליה דלימות. מאי טעמא? מתפח ומכסיפנא מיניה, ותו לא בעי רחמי עליה. כן הוא הנוסח בכתב יד. ופירוש, דהוא מתבייש ממנו על שלא נכנס אליו בהשתדלות להחיותו, שהחזיקו למיואש, והרי הוא חי.

וכדאיתא בראש השנה דף י"ז, דרב הונא בר"י חלש, על רב פפא לשיולי ביה, חזייה דחליש ליה עלמא. אמר ליה: צביתו ליה זוודתא! לסוף אתפח, הוי מיכסף רב פפא למחזייה. והא דאמר רב פפא: צביתו ליה זוודתא, כסבור למהר מיתתו, כי כבר נתייאש ממנו. דבאמת אסור להתעסק בצרכי המת עד שלא ימות… ולמאי אמר הכי רב פפא? אלא רמז להם שיבקשו על מיתתו, דשוב לא יחיה. ויותר טוב למהר מותו משיצטער. ומשום הכי אכסיף מיניה לבסוף.

והכי נמי, כל מי שאינו מבקרו ומשתדל ביה, כמיואש ממנו, מיכסיף לנפשיה אם ישוב לעלומיו, ומשום הכי מבקש שימות, והרי הוא נוטל נשמתו".

הסוברים שמותר להתפלל על חולה סופני שימות

שיטת הר"ן ("פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות")

הר"ן על מסכת נדרים מ, א, לומר מסיפור שפחתו של רבי הנ"ל ש"פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה".

"אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות – נראה בעיני דהכי קאמר: פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה. כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד), דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין, וקא מצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים! כלומר, דלימות רבי. ומשום הכי קאמר דהמבקר חולה – מועילו בתפלתו אפי' לחיות, מפני שהיא תפלה יותר מועלת. ומי שאינו מבקרו, אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות, אלא אפי' היכא דאיכא ליה הנאה במיתה, אפי' אותה זוטרתי – אינו מהנהו".

פענח רזא ("מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמו… הכל מבקשים עליו רחמים שימות")

בספר פענח רזא על התורה (לרבי יצחק בן יהודה הלוי), בהעלותך יב, יב, פירש את הפסוק: 'אל נא תהי כמת': "שלא תהיה כולד היוצא מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמו, והכל מבקשים עליו רחמים שימות":

"דבר אחר: אל נא תהי כמת, שלא תהיה כולד היוצא מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמו, והכל מבקשים עליו רחמים שימות".

תפארת ישראל (מביא את הר"ן להלכה, ומסייג שזה רק כשכאבי החולי צפויים להתגבר)

בספר תפארת ישראל (בועז) על מסכת יומא ח, ג, כתב ש"קיימא לן בכל חולה", ש"מותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא", ומקורו בר"ן הנ"ל.

והקשה ה'תפארת ישראל': אם מותר היה לשפחת רבי להתפלל למותו, למה שיהיה אסור למהר את מותו של מי שנפלה עליו מפולת ב'שב ואל תעשה'? ומדוע לפקח את הגל? ותירץ שלגבי פיקוח האבנים, "טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים". לעומת זאת, "במעשה דרבי, אדרבה, אם לא התפלל – היו היסורין מתגברין והולכין":

"ועי' עוד (אהלות ספ"ז) דבאי אפשר שינצל הולד ע"י מיתת אמו – מותר להמית הולד כדי להציל האם, ולא חיישינן לחיי שעה של ולד. אמנם קשה לי: אם כן, האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות, כדי שלא יצטער ביסוריו? [ככתובות ק"ד], והכי קיימא לן בכל חולה, דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר"ן נדרים ד"מ ע"א], ואמאי לא חיישינן לחיי שעה! ואין לומר דהתם במצטער טובא – צער גדול חמור ממיתה, כחנניה מישאל ועזריה, דאלמלא נגדוהו – פלחו לצלמא [ככתובות ל"ב ב'] – ליתא, דהרי הכא נמי, מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי, ואפילו הכי שרי! וקשה, מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חיי, שרי, מכל שכן הכא, דהו"ל להיות 'שב ואל תעשה' לבלי לסלק ולפקח מעליו, כדי שימות מהר!

נראה לי דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים – וודאי הקיל יסוריו, אף שממשיכם טפי, אפ"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה, אם לא התפלל – היו היסורין מתגברין והולכין".

תפארת יעקב

ובאר ה'תפארת יעקב' (לרב יעקב צבי שפירא) על התפארת ישראל שם שכאשר החולה "מצטער טובא, ואנן סהדי דניחא ליה דלימות", אזי "כשם שהוא בעצמו, מותר לו להתפלל ליקח את נפשו ממנו, כדמצינו גבי אליהו ויונה, אם כן גם לחברו מותר לבקש עליו":

"שם: ואמאי לא חיישינן. אלמא לא, כיון דמצטער טובא, ואנן סהדי דניחא ליה דלימות. וכשם שהוא בעצמו, מותר לו להתפלל ליקח את נפשו ממנו, כדמצינו גבי אליהו ויונה, אם כן גם לחברו מותר לבקש עליו. ועי' בבא מציעא פ"ד ע"א בסופו".

מדרש תלפיות ("לפעמים שמצוה להתפלל על החולה שימות")

בספר מדרש תלפיות (לרב אליהו האתמרי) אות ח' ענף חולה (עמ' 200), כתב ש"לפעמים שמצוה להתפלל על החולה שימות, דהיינו כשהחולי מתגבר עליו, שאי אפשר לו לחיות ומצטער הרבה בחוליו ואינו מת":

"מסכת נדרים פ"ד דף כ' ע"ב. כתב רש"י[3] ז"ל דלפעמים שמצוה להתפלל על החולה שימות, דהיינו כשהחולי מתגבר עליו, שאי אפשר לו לחיות ומצטער הרבה בחוליו ואינו מת, אז טובה הוא לחולה שיתפללו עליו שימות, כמו שמצינו באמתיה דרבי במסכת כתובות וכו'".

בית יעקב (הביא את הר"ן ללא הסתייגות)

בשו"ת בית יעקב (לרבי יעקב מצויזמיר) יד (במהדורה החדשה עמ' סט ד"ה: 'והוא'), בהקשר של 'לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה', הזכיר את דברי הר"ן בנדרים כדבר פשוט:

"והוא דאיתא בנדרים: כל שאינו מבקר את החולה… וכתב הר"ן שם… אלא לפעמים מצוה להתפלל על החולה שימות, כגון שהכביד עליו החולי… ע"ש באריכות בדברי הר"ן.

ואם כן, נסתלק תמיהת בעל ט"ז על התוס', כמ"ש שרוצה שלא ימות… משום דהיכא דהכביד עליו החולי אינו רוצה שלא ימות, וגם הבריות רוצים שימות…".

פחד יצחק (תפילה על גוסס ש"מאריך זמן מיתתו" שייגאל מייסוריו)

בספר פחד יצחק (לרב יצחק למפרונטי) ערך 'גוסס' 9, הזכיר תפילה על "הגוסס המאריך זמן מיתתו", שרוזמת על מותו: "יהי רצון מלפניך שתוציא ממסגר אסיר נפש פלוני או פלונית, ותוציאהו מייסורין", "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה":

"…ועל הגוסס המאריך זמן מיתתו נכון להתפלל כן: אנא ה' בכח רחמיך הרבים וברוב חסדיך הגדולים, יהי רצון מלפניך שתוציא ממסגר אסיר נפש פלוני או פלונית, ותוציאהו מייסורין ב"ב[4] והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. ויתירו כל הקללות".

שבט יהודה ("לפעמים מבקשין רחמים שימות מהר ולא יצטער)

בספר שבט יהודה יו"ד שלט, ג, ד"ה 'כתב', הזכיר הרב יהודה עייאש כבדרך אגב ש"לפעמים מבקשין רחמים שימות מהר ולא יצטער", והביא לראיה את הסיפור בשפחתו של רבי:

"כתב עוד הדרכי משה דלעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה כגון לחטוב עצים שם או משים מלח על לשונו שלא ימות מהרה ודאי אסור ע"כ. והטעם הוא משום שגורם לו צער ביציאת הנפש, ואדרבה, לפעמים מבקשין רחמים שימות מהר ולא יצטער, וכדאשכחן באמתיה דרבינו הקדוש, דאמרה: עליונים מבקשין את רבי וכו', יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, מטעם דחזיתיה דהוא מצטער טובא, כדאיתא בכתובות פרק הנושא".

ערך כסף ("מותר גמור" להתפלל על חולה סופני המסובל בייסורים שימות)

בספר ערך כסף (לרב חיים שמואל גאטיניו מסלוניקי) ערך 'חולה', נשאל על "תלמיד חכם זקן" שבמשך שנים היה "מוטל על ערש דוי" ו"סובל יסורין קשים ומרים", ו"אפילו הרופאים כבר נתייאשו ממנו, דאין רפואה למכתו", האם מותר להתפלל עליו שימות (כפי שהוא עצמו נהג).

והשיב ש"מותר גמור הוא להתפלל עליו שימות כדי לעשות לו נחת רוח ושם ינוח". והוכיח זאת מהמעשה בב"מ שחכמים התפללו על רבי יוחנן שימות, "הרי מוכח מהש"ס הלזו דמותר גמור להתפלל עליו שימות".

"ושוב מצאתי הדבר מפורש בהר"ן", "וכן ראיתי להרב מדרש תלפיות":

"מעשה בת"ח זקן שהלכנו לבקרו שמזה שנים, שהוא מוטל על ערש דוי סובל יסורין קשים ומרים, ומרוב צערו היה מתפלל להקב"ה שימית אותו, ובחר מות מחיים כדי לנוס מצרתו, ואפי' הרופאים כבר נתייאשו ממנו דאין תרופה למכתו; האם יש לנו רשות מספיק להתפלל עליו שימות, כיון דאין מקום תקוה לחיות עפ"י הרופאים, ואין לו עוד לחיות שיחיה בדרך טבע, אם כן אדרבא – זהו נחת רוח לו. יורינו המורה ושכמ"ה.

תשובה: לפקע"ד יראה דמותר גמור הוא להתפלל עליו שימות, כדי לעשות לו נחת רוח ושם ינוח.  וראיה לדבר ממ"ש במציעא פ' הפועלים דף פ"ד סוף ע"א… הרי מוכח מהש"ס הלזו דמותר גמור להתפלל עליו שימות, ושוב מצאתי הדבר מפורש בהר"ן ז"ל בפ"ד דנדרים בדף מ' ע"א, וז"ל… יעו"ש.

וכן ראיתי להרב מדרש תלפיות באות החי"ת ענף חולה שכתב כן בשם רש"י ז"ל וז"ל, במס' נדרים בפ"ד כתב רש"י ז"ל דפעמים שמצוה להתפלל על החולה שימות יע"ש, וט"ס נפל בדברי הרב, וצ"ל: הר"ן ז"ל. וכן כתב הרב רצוף אהבה דף ס"א בשם הרא"ש ז"ל ובס' זהב שבא דף ק' ע"א. ויעויין בס' חקקי לב ח"א למהר"ח פאלאג'י ז"ל שעמד ע"ז בסי' נ' ע"ש".

לשון חכמים (עשה 'תיקון' עם מניין, שאחריו הזקנה שהתייסרה נפטרה)

בספר לשון חכמים ח"ב מה, "הרב המגיה" הזכיר תיקון שהוא עשה בהוראת הבא"ח כחלק ממניין, "בעבור אשה אחת זקנה שהיתה גוססת ומצטערת יותר מעשרה ימים", וכתב ש"קודם שיצאנו ממפתן החצר נפטרת האשה הנזכרת במנוחה". והבינו מכך הפוסקים שהתיקון שעשו היה לזרז את מותה, כדי שלא תסבול (וכפי שעולה, למשל, מדברי הרב עובדיה יוסף בסמוך):

"זה התיקון נתן רבינו הק' ז"ל בעבור אשה אחת זקנה שהיתה גוססת ומצטערת יותר מעשרה ימים, ר"ל, וגם אני הצעיר הייתי בכלל העשרה, וזכורני כי קודם שיצאנו ממפתן החצר נפטרת האשה הנזכרת במנוחה".

הרב עובדיה יוסף (גם הוא עשה תיקון כזה לחולה במצב 'צמח', ומיד לאחר מכן הוא נפטר)

בספר חזון עובדיה אבלות ח"א, דיני הגוסס ויציאת נשמה ו, הביא את דברי ה'לשון חכמים' הנ"ל, והעיד ש"גם אני, בעניי, עשיתי תיקון זה לאיש שהיה מוטל כאבן דומם במשך שנים רבות כמו 'צמח', ותיכף אחר התיקון הנזכר נפטר במנוחה":

"וראיתי להגאון ר' יוסף חיים בספרו לשון חכמים ח"ב (סי' מה), שכתב תיקון לאשה שהיתה גוססת ומצטערת מאד יותר מעשרה ימים, וכתב הרב המגיה, שהרב ציוה שיקחו עשרה בני אדם (והרב המגיה היה מכללם), וילמדו התיקון ההוא סביב למטת החולה. והעיד הרב המגיה שעם סיום התיקון, קודם שיצאו ממפתן הבית – נפטרה האשה למנוחתה. ע"ש.

וגם אני, בעניי, עשיתי תיקון זה לאיש שהיה מוטל כאבן דומם במשך שנים רבות כמו 'צמח', ותיכף אחר התיקון הנזכר נפטר במנוחה".

ערוך השולחן (מביא את הר"ן להלכה ללא סייג)

גם ערוך השולחן יורה דעה שלה, ג, מביא את דברי הר"ן להלכה, אך לא מוסיף את ההסתייגות של ה'תפארת ישראל':

"… וכל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, שמתפלל עליו שיחיה. וכל שאינו מבקר – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, דלפעמים יש לבקש רחמים שימות, כגון שיש לו יסורים הרבה בחליו ואי אפשר לו שיחיה, כמעשה דרבי פ' הנושא [ר"ן שם]".

יפה ללב (מי ששרוי בצער גדול בגלל חוליו רשאי להתפלל שימות [ואין זה נחשב 'מאבד עצמו לדעת'], וכ"ש שאחרים רשאים להתפלל עליו)

בשו"ת יפה ללב (לרב רחמים נסים יצחק פלאג'י) ג, יו"ד שמה, ו, 'ומספקא', דן בשאלה האם מי ש"מצטער הרבה מאיזה חולי כבד או צרה דעניותא דרדיף אבתריה שלא יוכל לסבול", האם מותר לו להתפלל "שימות, כדי לנוח מצרתו, כי טוב מותו מחייו"? האם "מקרי זה מאבד עצמו לדעת ואסור", או ש"כיון שאינו ממית עצמו בידים – מותר"?

וכתב להוכיח שמותר להתפלל כך מחוני המעגל, שמסופר במסכת תענית שהתפלל למותו, ו"ממנו יש ללמוד שמותר לאדם המצטער להתפלל שימות כדי שתנוח נפשו". והוכיח כן גם מהנביאים אליהו ויונה, שביקשו את נפשם למות. והזכיר גם את תשובתו סבו ה'חקקי לב'. אחר כך מביא ראיות ממקורות נוספים (דוד המלך באומרו לגד הנביא: 'נפלה נא ביד ה'…' וזקני העיר לוז וכו').

למסקנה, כותב ה'יפה ללב': "מי שהוא מצטער הרבה, לא מבעיא אחרים שמתפללים עליו שימות, אלא אפילו הוא עצמו, השרוי בצער, הותר לו להתפלל שימות":

"ומספקא לי מילתא, לגבי מצטער הרבה מאיזה חולי כבד או צרה דעניותא דרדיף אבתריה שלא יוכל לסבול, אם יתפלל שימות כדי לנוח מצרתו, כי טוב מותו מחייו, אי מקרי זה מאבד עצמו לדעת ואסור, או דלמא כיון שאינו ממית עצמו בידים – מותר, ואין בו מיחוש משום מאבד עצמו לדעת?

ואפשר להביא ראיה דמותר, מההיא דאמרינן בפרק ג' דתענית דף כ"ג ע"א: אר"י: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: איכא דניים ע' שנין בחלמא?… אלר להו: אנא ניהו! לא הימנוהו ולא עבדו ליה יקרא כדבעי ליה. חלש דעתיה, בעא רחמי ומית. יעו"ש. וקצת קשה על בעל ספר שלשלת הקבלה דף י"ח ע"א, דמייתי ליה משם מדרש סתם, שכתב וז"ל: ואומר במדרש שחוני ישן ע' שנים, וכשניעור והלך למדרש ולא עשו לו כבוד בזקנותו כראוי, שאל בתפלתו למול, ונשמעת קולו וימות. ע"ש.

הרי מבואר, שבשביל שהיה מצטער ילד את מתושאל שביקש רחמים ומת. ואם כן, ממנו יש ללמוד שמותר לאדם המצטער להתפלל שימות כדי שתנוח נפשו. ואם איתא שהיה ענין זה שלא כדין, לא היה התלמוד מביאו, ולא היה מגיד הכתוב במלכים א' י"ט, גבי אליהו כצעריה: וישא את נפשו למות, ויאמר וגו': קח את נפשי וכו'. וכן ביונה ד': ויהי כזרוח השמש וגו', ותך השמש על ראש יונה ויתעלף. וישא את נפשו למות וגו'. וכדרך שכתב הגאון אממו"ר בספר חקקי לב ח"א סי"ן ד"ן ע"ד, יע"ש.

ועוד ראיה, ממה שכתוב בפרק ט דסוטה דף מ"ו ע"ב: ויבן עיר, ויקרא שמה 'לוז', הוא שמה עד היום הזה. תניא: היא לוז וכו', ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתין. וחכם אחד בתנא דבי אליהו… דמתבאר שאדם שקץ בחייו מותר לבקש אופן למות, ומה לו ברגליו ומה לו בפיו? ואין איסור בדבר. וכן למדנו מדוד המלך עליו השלום, דבהיסבב עליו צרות רבות, כאשר בא גד החוזה ואמר לו שיבחר או ז' שני רעב או ג' חודשים שיהא נרדף מאויביו או ג' ימים דבר, כ"מ: ויאמר דוד אל גד: נפלה נא ביד ה' וגו'. ואמרו ז"ל: למה היה דוד דומה באותה שעה? אמר רשב"י: לחולה שנטה למות, לפיכך אמר: צר לי מאד כו', שדקדק מו"ה יד שלמה דף פ"א ע"ג דמה זו לשון אומרת שהיה דומה לחולה שנטה למות, ופירש ז"ל על פי מה שכתוב בנדרים דף מ ע"א: כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, ופירש הר"ן ז"ל דהכי קאמר: פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בפרק 'הנושא' דף ק"ד דכיון דחזה אמתיה דרבי דעל כמה זימני בבית הכסא, וקא מצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי כו', ובהכי אתי שפיר. והוא, דבב' דברים – ברעב וברדיפת האויבים – היה דוד ניצול מהם, כי המלך יש לו יכולת להחיות את נפשו ברוב הון יקר מן הרעב ומן החרב, והעם אשר אתו יפלו והוא חיו יחיה. אבל בדבר, כיון שניתן רשות למשחית – אינו מבחין וכו', ואם כן, יקשה על דוד, דלמה בחר בדבר מות מחיים? דאפשר שימות, ולא בב' אחרות? ועוד, שהתפלל על זה, כדכתיב: נפלה נא ביד ה', ואין 'נא' אלא לשון בקשה. לזה אמר: למה היה דוד דומה? כאותה שעה שבחר והתפלל למות, אמר רשב"י: לחולה שנטה למות, דכיון שנטה למות, ומצטער, מתפללים עליו שימות, כמו שכתב הר"ן ז"ל.

את"ד שמבואר יוצא, דמי שהוא מצטער הרבה, לא מבעיא אחרים שמתפללים עליו שימות, אלא אפילו הוא עצמו, השרוי בצער, הותר לו להתפלל שימות. אלא דמדשנינו סוף פרק ראשון דאבות: ועל כרחך את החי, ופירש הר"ב ז"ל: יש אדם מדוכה ביסורים ורוצה למו, ואינו יכול. ע"כ. מסתמות נראה דאינו יכול להתפלל על מות, אף דתקיף ליה עלמא. ועי' מה שכתב מו"ח שבט מוסר פ"ה דף ט"ו ע"ב ואילך. והרב מלל לאברהם דרוש ה' דף י"ט ע"ב והלאה".

הנצי"ב (מי שחולה בחולי מסוכן, "ראוי לבקש שימות, כדי שלא יצטער מיסוריו")

מרומי שדה נדרים מ, א, ד"ה: 'שם. אין דל', כתב ב"חולי מסוכן" "ראוי לבקש שימות, כדי שלא יצטער מיסוריו", כפי שכתב הר"ן:

"פירוש, שיש שני מיני חולי: חולי מסוכן כהא דחזקיה, וראוי לבקש שימות, כדי שלא יצטער מיסוריו, וכמו שכתב הר"ן בד"ה: אין. ויש חולי כהא דאמנון, שהוא באופן אחר, ועי' מש"כ בהע"ש שם".

הרב יקותיאל יהודה גרינוולד

בספר כל בו על הל' אבלות (לרב יקותיאל יהודה גרינוולד) ח"א א, ט, הביא את דברי הר"ן הלכה:

"אם הרופא רואה שאין תרופה, וסובל מכאובים נוראים, האם מותר ליתן לו סם כדי שימות מיד? בשו"ע יור"ד סימן של"ט מצינו שאסור לעשות פעולות לקרב מיתתו.

אכן, בכתובות ק"ד מצינו ברבינו הקדוש שכיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים", היינו שבקשה רחמים שימות. אולם החכמים בבית רבי לא הסכימו לדבריה, ובקשו רחמים שיחיה. אבל הר"ן בנדרים מ' ד"ה: 'אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות', כתב וזה לשונו… עד כאן לשונו, משמע דלהתפלל מותר, אבל חלילה לעשות איזה פעולה במעשה. ומפורש בבבא מציעא דף פ"ד אצל ריש לקיש: בעו רבנן רחמי עליה – ונח נפשיה".

ובהערה 14 שם הביא את דברי ה'חקקי לב' (המובא להלן) ש"הביא דברי הר"ן שהבאתי"[5]:

"עיין בספר חקקי לב ח"א יור"ד נ', שנשאל מאיש חשוב שאשתו סובלת יסורים נוראים והרופאים אומרים אין תקוה, ומבקשת מבעלה להתפלל שתמות כי קשה כח הסבל. והביא דברי הר"ן שהבאתי, ומסיים דכל זה טרם הגסיסה, אבל אם הוא גוסס אין להתפלל, כמו שכתב בספר חסידים סימן רל"ד שאין לצעוק עליו בשעת יציאת נשמה".

אהל יששכר (מותר להתפלל על החולה שימות, אך ביחס "לבעלה ולשאר קרוביה מהסס אני קצת")

בשו"ת אהל יששכר (לרב יששכר דוב גולדשטיין) פג, הביא הרב יששכר דוב את שאלת הצי"א, ששלח לו את תשובתו בנוגע לתפילה על החולה שימות, וביקש את התייחסותו.

ה'אהל יששכר' דן בדבריו של הצי"א, ולבסוף הסיק ש"אין בדברים אלו כדי לדחות דברי הר"ן", ולכן "צדקו דברי הר"ן להלכה ולמעשה". אך סייג ש"לבעלה ולשאר קרוביה מהסס אני קצת", משום שלגביהם "לא מצינו מפורש היתר בזה":

"שוכט"ס לכבוד הגאון הגדול המפורסם בחיבוריו היקרים המאירים לארץ ולדרים, כקש"ת מהור"ר אליעזר יהודא וואלדענבערג שליט"א, רב בירושלים עה"ק, ומח"ס שו"ת ציץ אליעזר, חיים עד העולם… (האריך לדון בדברי הצי"א בתשובתו הנ"ל)

וכבר כתבתי שאין בדברים אלו כדי לדחות דברי הר"ן, ובפרט למי שלא ראה אותם. ולכן לענ"ד צדקו דברי הר"ן להלכה ולמעשה, אף שלא הובאו דבריו בשו"ע. ורק לבעלה ולשאר קרוביה מהסס אני קצת, לא מפני דברי החקקי לב, אלא מפני שלא מצינו מפורש היתר בזה בש"ס, ויש לעיין עוד בזה אי"ה. אבל לאחרים – אין ספק שדברי הר"ן צודקים".

נצר מטעי (מצווה להתפלל על מותו של "חולה המצטער הרבה בחוליו")

בשו"ת נצר מטעי (לרב נתן צבי פרידמן) ל, ז, כתב כחלק ממאמר העוסק בהמתת חסד, שמדברי הר"ן בנדרים אנו לומדים "שמצוה להתפלל עליו שימות, לקרב מיתתו של החולה המצטער הרבה בחליו". ואין זה נחשב למקרב את המיתה, שזה דבר אסור, משום ש"אינו עושה שם דבר לקרב מיתתו של החולה, רק על ידי התפילה, והרי הדבר תלוי בדעת עליון אשר בידו נפש כל חי". ולכן "אף על פי שהתפלל עליו שימות, שלפי דעתו טוב לו המות מחיים, אמנם ההכרעה היא בידי הקדוש ברוך הוא האם לקבל תפילתו":

"והעיר לי רב גדול אחד הי"ו, מדברי הר"ן (נדרים דף מ) על דברי הגמרא: כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה זכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות… וביאר הר"ן… הרי בפירוש, שמצוה להתפלל עליו שימות, לקרב מיתתו של החולה המצטער הרבה בחליו!

אמנם לאמיתו של דבר אין משם שום סתירה לדברינו. דאינו עושה שם דבר לקרב מיתתו של החולה, רק על ידי התפילה, והרי הדבר תלוי בדעת עליון אשר בידו נפש כל חי. ומבואר ברש"י (תענית יד ע"ב ד"ה רשאי ליפול על פניו), כי אין אנו בטוחים שהתפילה מתקבלת, וכן מבואר בזוהר הקדוש, הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, מכל מקום לפעמים עביד ליה רעותיה ולפעמים לא עביד ליה רעותיה. הרי שאף על פי שהתפלל עליו שימות, שלפי דעתו טוב לו המות מחיים, אמנם ההכרעה היא בידי הקדוש ברוך הוא האם לקבל תפילתו, והחותך חיים לכל חי ירפא מזורו למרות התפילות שלו".

שערים המצוינים בהלכה

בספר שערים המצוינים בהלכה (קצד, ב) כתב הרב שלמה זלמן ברוין בקיצור ש"מותר להתפלל" על חולה "שסובל יסורים גדולים" – "שימות מהרה", מכוח דברי הר"ן בנדרים ואמתיה דרבי:

"… ולהתפלל עליו שימות מהרה, שסובל יסורים גדולים, כתב הר"ן (נדרים מ.) דמותר להתפלל, כדאמר בגמרא (כתובות קד.) דאמתיה דרבי התפלל על רבי שימות שהיה מצטער הרבה ביסוריו".

הרב אוירבך (מותר, ואף מצווה, לבקש על מותו של חולה שסובל רבות)

מנחת שלמה

בשו"ת מנחת שלמה א, צא, כד, הרב אוירבך כבדרך אגב שכאשר "החולה מצטער הרבה" – "מצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות", וכשיטת הר"ן. הרי שלא רק שמותר או נכון לעשות כן, אלא אף מצווה:

"ועוד יותר מזה נלענ"ד, שאפילו אם החולה מצטער הרבה, באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו"ש הר"ן בנדרים דף מ' ע"א והובא גם בפוסקים, מ"מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד' שהחולה ימות, גם כן חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים".

שלחן שלמה

בספר שלחן שלמה רפואה א, עמ' עד, כתב ש"יש שהאדם רשאי לבקש מאת ד' שימות, ויש שמותר גם לבקש על אחרים" (שם אמנם לא כתב שזו מצווה):

"הארכת חיים של אדם ע"י קטיעת רגליו, אם רשאי להתנגד

כשיש אפשרות לעשות פעולה מסויימת להאריך חיי אדם, אך ימשיך אח"כ לסבול כל חייו מיסורים וכאבים חזקים, חושבני שיש רשות להתנגד ולהשאר בשב ואל תעשה – והרי יש שהאדם רשאי לבקש מאת ד' שימות, ויש שמותר גם לבקש על אחרים, וכידוע מהר"ן בנדרים מ' ע"א, ואמתיה דרבי שאמרה: יה"ר שיכופו העליונים…".

יביע אומר (מביא את הר"ן וחקקי לב להלכה [אך לא מציין את התסייגויותיו של החקק"ל])

בשו"ת יביע אומר ב, יו"ד כד, ז, בתשובה שעסקה בעניין אדם שהתאבד, הביא הרב עובדיה כבדרך אגב את דברי הר"ן שמותר להתפלל על חולה שימות, וכתב ש"כן פסק הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב", הגם שהרב פלאג'י סייג זאת, כאמור:

"… ואם תאמר: והלא אסור לגרום לקרב מיתתו, מדרבי חנינא בן תרדיון, שלא רצה לפתוח פיו! ויש לומר, כי ר' שילא ביקש שימות, כמו רבה בר נחמני (ב"מ פו). עכ"ל. ונראה דרוצה לומר שאם אינו עושה מעשה בידים, רק באמירה בפה, שמבקש רחמים למות, וכמו שאמר רבה בר נחמני: תינח נפשיה דההוא גברא וכו',[6] שפיר דמי.

וכדאשכחן נמי בנדרים (מ): כל מי שאינו מבקר את החולה – אינו מתפלל עליו לא שיחיה ולא שימות. ופי' הר"ן, שצריכים לבקש על החולה שימות כשמצטער בחליו הרבה, וא"א לו שיחיה. וכאמתא דרבי, דאמרה (כתובות קד): יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי. ע"ש. וע"ע בקהלת רבה (פרשה ב פסוק ט"ז), ובמ"ש המפרשים שם. ע"ש. וכן פסק הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (סי' נ). וע"ש…".

 

הרב שלמה גורן (מותר להתפלל על מותו של חולה סופני שסובל מאוד)

גם הרב שלמה גורן כתב מאמר בעניין המתת חסד (תורת הרפואה עמ' 49), וברקע הדיון כתב ש"מצינו בתלמוד בשלשה מקרים שמותר, או מצוה, להתפלל על מיתתו של חולה אנוש כדי להצילו מיסורים קשים". המקרה הראשון שהזכיר הוא תפילת שפחתו של רבי, וסיכם: "מכאן למדו הפוסקים, שבמקרים שהחולה מתיסר ביסורים קשים, מוטב להתפלל על מיתתו כמיתת חסד".

המקרה השני הוא דברי הר"ן במסכת נדרים, ומסכם: "נמצינו למדים שבכל הנוגע להמתת חסד בידי שמים ולא בידי אדם, רואה ההלכה בחיוב עריכת תפילה למיתתו המהירה של החולה, כדי לגאול אותו מן היסורים".

המקרה השלישי הוא בסיפור של רבי יוחנן, שחכמים התפללו למותו, ומסכם: "גם משם הוכחה שמותר ואולי גם מצוה, להתפלל על המתת חסד של חולה כדי להציל אותו מיסורים קשים בלתי נסבלים או מפגיעה בחייו המכובדים, כגון שנטרפה דעתו".

לסיכום העניין כותב הרב גורן: "נמצינו למדים מכל שלשת המקורות התלמודיים שהזכרנו, שדעה מוסכמת היא בהלכה, שמתפללין על מיתתו של בעל יסורים בידי שמים, כדי לשחררו ממצוקתו":

"לפני שנכנס לעובי הקורה של הבעיה ההלכתית, הדתית, המוסרית והרפואית, הכרוכה בהמתת חסד בידיים, או ע"י גרמא (בצורה לא ישירה), עלינו לקבוע כי בכל הנוגע להפעלת כוחות עליונים, מצינו בתלמוד בשלשה מקרים שמותר, או מצוה, להתפלל על מיתתו של חולה אנוש כדי להצילו מיסורים קשים. מדובר על גדולי ישראל שהחישו את מותם באמצעות תפילה.

המקרה הראשון הוא במסכת כתובות (קד, א) במחלתו של רבינו הקדוש, הוא ר' יהודה הנשיא, שמת ממחלת מעיים קשה. מסופר שם שביום פטירתו של ר' יהודה הנשיא גזרו חכמים תענית שיתפללו לרפואתו. עלתה שפחתו של ר' יהודה הנשיא, שהיתה מלומדת בתורה, על גג בית הנשיא, ובתחילה אמרה: "עליונים מבקשים את רבינו הקדוש והתחתונים מבקשים אותו, יהי רצון שינצחו התחתונים את העליונים". כיון שראתה איך רבינו הקדוש מתיסר במחלתו, וכמה פעמים הוא נאלץ להסיר התפילין מעל ראשו ולחזור ולהניחן, בגלל מחלת בני מעיו, חזרה בה והתפללה: "יהי רצון שינצחו העליונים את התחתונים". ומכיון שלא פסקו החכמים מלהתפלל על רפואתו של ר' יהודה הנשיא אפילו רגע קט, לא נשמעה תפילתה המנוגדת. לכן השליכה השפחה מן הגג כד מים שהתפוצץ ברעש גדול, זה גרם להפסקת התפילה של חכמי ישראל לרגע ואז פעלה תפילתה של השפחה שינצחו העליונים את התחתונים, ונחה נפשו של ר' יהודה הנשיא. מכאן למדו הפוסקים, שבמקרים שהחולה מתיסר ביסורים קשים, מוטב להתפלל על מיתתו כמיתת חסד.

המקרה השני להלכה פסוקה זו, שמצוה להתפלל על מיתת חסד לחולה הסובל מיסורים, הוא במסכת נדרים (מ, א) הדן בנושא מצות ביקור חולים. שם נאמר: "כל שאין מבקר חולה, אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות". וכתב על זה שם הפרשן הגדול הר"ן (רבינו נסים גירונדי מהמאה ה-14): "נראה בעיני שזוהי כוונת התלמוד, פעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה, כמו שמסופר במסכת כתובות אצל רבינו הקדוש". כלומר הר"ן סובר שצדקה השפחה שהתפללה על מיתתו של ר' יהודה הנשיא, ולא החכמים שהתפללו עליו שיחיה. לכן התלמוד, המדבר על עוונו של זה שאינו מבקר את החולה, משתמש בבטוי שהוא כאילו אינו "זוכה" לכן להתפלל עבור קצור חייו של חולה אנוש, שתוחלת חייו קצרה ביותר. נמצינו למדים שבכל הנוגע להמתת חסד בידי שמים ולא בידי אדם, רואה ההלכה בחיוב עריכת תפילה למיתתו המהירה של החולה, כדי לגאול אותו מן היסורים.

המקרה השלישי, בו אנו מוצאים תפילה למיתתו של חולה, הוא במסכת בבא מציעא (פד, א), בפטירתו של ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל ועודך התלמוד ירושלמי (מהמאה השניה). פטירתו של חבירו ותלמידו הטוב ר' שמעון בן לקיש ציערה אותו מאוד, עד כדי כך, שהשתבשה דעתו של ר' יוחנן מרוב צער, וכדי להצילו מצערו, התפללו חכמי ישראל על מיתתו ונפטר. גם משם הוכחה שמותר ואולי גם מצוה, להתפלל על המתת חסד של חולה כדי להציל אותו מיסורים קשים בלתי נסבלים או מפגיעה בחייו המכובדים, כגון שנטרפה דעתו.

נמצינו למדים מכל שלשת המקורות התלמודיים שהזכרנו, שדעה מוסכמת היא בהלכה, שמתפללין על מיתתו של בעל יסורים בידי שמים, כדי לשחררו ממצוקתו. אולם אין ללמוד מזה עדיין שמותר לגרום בידי אדם למיתתו של חולה אנוש, המתיסר ביסוריו ומבקש שיחישו את מיתתו".

הרב זלמן נחמיה גולדברג (מותר לחולה לבקש שימות ומותר לאחרים לבקש עליו, אך אסור לו לבקש מאחרים שיתפללו שימות)

בשו"ת בנין אריאל או"ח, עמ' 61, כתב הגרז"נ גולדברג ש"מותר לחולה להתפלל על עצמו שימות אם סובל יסורים קשים ומרים", וכן "אחרים שרואים את סיבלו וצערו מותר להם להתפלל עליו שימות". אולם "אסור לו לבקש מאחרים להתפלל עליו שימות":

"שאלה: האם מותר לחולה להתפלל שימות כיון שסובל יסורים קשים, והאם אחרים יכולים להתפלל עליו שימות?

תשובה: מותר לחולה להתפלל על עצמו שימות אם סובל יסורים קשים ומרים, אבל אסור לו לעשות מעשה בידים, אבל אסור לו לבקש מאחרים להתפלל עליו שימות. אבל אחרים שרואים את סיבלו וצערו מותר להם להתפלל עליו שימות."

משנה הלכות (מותר ומצווה להתפלל למותו של חולה סופני שסובל מאוד)

בשו"ת משנה הלכות ז, רפז,[7] דן לגבי האם יש חובה להאריך את חייו של ילד שמוגדר כ'צמח' ולטענת השואל צפוי להאריך חיים על ידי פעולות מלאכותיות של הנשמה עוד כשנה.

בתוך דבריו כותב ה'משנה הלכות' שיש ללמוד מהר"ן בנדרים ש"אפילו להתפלל עליו שימות – נמי בכלל מצוה, וכל שכן שלא להאריך לו צערו ויסורין".

בהמשך הקשה הרב קליין את קושיית הצי"א: למה בשו"ע ונו"כ לא הוזכרו דברי הר"ן להלכה? ומציע תירוץ, ומסיים: " על כל פנים, מדברי הר"ן מבואר כמ"ש", ומשמע שזו מסקנתו להלכה בעניין זה:

"ועל דבר שאלתו עוד בתינוק שנלקה במח הנקרא (הידראסיפיליס בלע"ז), שאין המוח עובד כלל, והוא לפי דעת הרופאים רק בגדר 'צמח', אם יש חיוב לטפל ולהחזיק בחיים ילד זה. שאפשר להחזיק בחיים ילד כזה לערך שנה ע"י מכונות הנשימה שמפעילה הריאות לנשום, ובלי זה ימות הולד, אם יש חיוב לפעול ע"י מכונה זו. ולמעשה, הילד יהיה כל הזמן בלי הרגש ותנועה כלל כל הזמן שיחזיקוהו ע"י מכונה זו…

ומכל מקום, לעשות פעולות לגרום להאריך כה"ג דודאי לא יחיה, והוא בכלל גוסס ח"ו, אין להאריך בכך חיותו. ואדרבה, גדולה מזו מצינו להר"ן נדרים מ' ע"א, אהא דאמר רב דימי… ופי' הר"ן ז"ל… ע"ש.

הנה מבואר מדברי הר"ן ז"ל, דכי האי גוונא, אפילו להתפלל עליו שימות – נמי בכלל מצוה, וכל שכן שלא להאריך לו צערו ויסורין.

ובעיקר דברי הר"ן, לכאורה קשה: למה לא הביאו דין זה בש"ע סימן של"ה בהל' בקור חולים? ואולי ממה שאמרו שם בסמוך, דלא לסעוד אינוש בקצירי לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא, ואמרו בתלת שעי בתרייתא לא – משום דתקיף ליה חליו ויתיאש מן הרחמים, ולא אמרו שח"ו יתפלל שימות, וא"כ בזה ליכא מצוה, ואדרבה – אולי איסור, ויש לעיין. על כל פנים, מדברי הר"ן מבואר כמ"ש. ומיהו ח"ו להרוג או לקרב מיתת אדם אפילו בעל יסורים גדול מצד רחמים עליו, הרי הוא רוצח, ואף ע"פ בקשתו… (בהמשך התשובה דן האם מותר לקרב את מותו של הילד)".

מסקנתו ההלכתית של הרב קליין מפורשת יותר בחלק ט, שצח, שם נשאל האם "מותר להאריך חיי גוסס על ידי יסורים" או לא. ובתוך דבריו כתב ש"היכא דאי אפשר עוד להצילו וכבר נתיאשו הימנו, והוא ביסורים גדולים, ולדעת הרופאים אין לו עוד תרופה למכתו…  מ"מ מותר ומצוה להתפלל עליו שימות במהרה". וחזר על הדברים בהמשך, ש"מי שמצטער הרבה בחליו, וא"א לו לחיות – מצוה להתפלל עליו שימות ואל יצטער". והביא לראיה את דברי הר"ן, את חכמים שביקשו על ר' יוחנן שימות, ואת המעשה בחוני המעגל הנ"ל.

"אי מותר להאריך חיי גוסס ע"י יסורים

… אחדשכ"ת, בדברי תורה אשר תמה על מו"ר רשכבה"ג, שר התורה מוהר"מ פיינשטיין שליט"א, שאסור לרופאים לעשות מעשה להאריך חיי שעה של אדם אם יהיה ביסורים, כיון שאינו לרפאותו אם החיי שעה שיחיה עוד יהי' ביסורים – אסור…

ומיהו לעצם קושיתו הי' נלפענ"ד דהנה יש בנדון דידן ג' דינים, א) פשוט דכל היכא דיכול להציל ולא הציל חייב משום לא תעמוד על דם רעך, ב) היכא דאי אפשר עוד להצילו וכבר נתיאשו הימנו, והוא ביסורים גדולים, ולדעת הרופאים אין לו עוד תרופה למכתו…  מ"מ מותר ומצוה להתפלל עליו שימות במהרה, וכל שכן שלא לעשות פעולות להאריך חיותו ויסוריו, והוא ממה שכתב הר"ן נדרים מ' ע"א… עכ"ל. מבואר דמי שמצטער הרבה בחליו, וא"א לו לחיות – מצוה להתפלל עליו שימות ואל יצטער. וגדולה מזו מצינו בגמ' ב"מ פ"ד ע"א, בעובדא דר"י דענשיה לר"ל… ובעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה, ע"ש. והוא פלא.

ובאמת מצינו גם בחוני המעגל, שאמר: או חברותא או מיתותא, וביקש רחמים. וצריך עיון בכל זה. אבל מה שנוגע לדידן, עכ"פ מבואר דבכה"ג שמצטער, מצוה להתפלל עליו – באם שאי אפשר לו לחיות עוד – שה' יוציאו מצערו. אם כן, כל שכן שאין לגרום לו צער שאינו צריך ואינו מוכרח לו…".

עוד בשו"ת משנה הלכות טז, לז, נשאל לגבי הפלת ולד שנולד עם שני ראשים, ובין השאר הביא את הירושלמי הנ"ל לגבי בנו של רב אדא בר אהבה, שלפי גרסת רבי אבין היה פצוע דכא, ואביו התפלל למותו. ותמה ה'משנה הלכות' מדוע הוא בן מוות? ותירץ שכשם שלא מתפללים על ממזר שיחיה, כיוון שאינו בר הולדה, כך לגבי פצוע דכא, "כיון דאינו בר הולדה – הרי הוא חשוב כמת".

 

"… ולא אוכל לעבור מלהעיר מה שראיתי בירושלמי שבת הביאו ר"ח בפי' בש"ס דילן (דף קל"ה ע"ב), וז"ל במעשה דרב אדא בר אהבה, שנולד לו בן מהול, וכתב הר"ח ז"ל: ומעשה דראב"א ברור הוא, והזכירוהו בתלמוד א"י בלשון הזה: רב אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר, כי ממסמס ביה – מית. רבי אבין אמר: פצוע דכה נעשה, ונתענה עליו ומת. והנה, הא דרבי אבין, שפצוע דכא נעשה והתענה עליו ר"א אביו שימות, הוא פלא! אמאי בר מות הוא? אם לא שנדייק מכאן כעין הא דכתיב בממזר, שלא יתפללו עליו: 'קיֵים את הילד הזה' אלא ימות, שלא יוליד. והכי נמי, כיון דאינו בר הולדה – הרי הוא חשוב כמת, וכעין ד' חשובין כמתים, וצ"ע.

ובהתבונני בדברי הירושלמי, חזיתי לקדוש אחד מדבר בספר פענח רזא פ' בהעלותך, על הפסוק 'אל נא תהי כמת', שלא תהיה כולד היוצא מחוסר אבר ובעל מום מרחם אמו, והכל מבקשים עליו רחמים שימות.

והנה נראה דבר חדש, דולד שנולד מחוסר אבר ובעל מום מותר להתפלל עליו שימות! ואדרבה, חשבוֹ בלשון 'מבקש עליו רחמים שימות', כלומר שזה ענין של רחמים שימות. ולפי זה, מובן נמי הא דרב אדא בר אהבה, והוא פלא! על כל פנים, מצינו שני מאורי אור שמותר להתפלל על בעלי מומים כי האי גוונא שימותו, ובמקום אחר הארכתי על ממזר אי מותר להתפלל עליו שימות.

ובש"ע יו"ד מבואר שאין להתפלל עליו שיחי' בברית מילה התפילה של קיים את הילד הזה אבל להתפלל שימות לא מצינו מפורש לפענ"ד וצ"ע, והגם שנלמוד מדברים אלו דבר חדש לכאורה דמותר להתפלל על בע"מ ומחוסר אבר שנולד שימות ואפי' אביו עד שהתענה עליו שימות, ומ"מ פשוט שמי נוגע בו ומת חייב עליו מיתה אם לא שהוא מחוסר אבר שנעשה עי"ז טרפה דאז פטור על הריגתו בידי אדם כדין כל הורג את הטריפה שפטור בידי אדם (עיין סנהדרין ע"ח ע"א ורמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ז) וחייב בדיני שמים.

הרב שמחה הכהן קוק (מביא את הר"ן בפשטות)

בכתב העת תורה שבעל פה גיליון יח (תשל"ו) כתב הרב שמחה הכהן קוק מאמר על "הריגת אדם מתייסר", ובשולי מאמרו (סעיף ה' במסקנות) הביא את דברי הר"ן והסיק: "ומשמע שבגוסס מותר להתפלל על פטירתו המהירה".

ובאר הרב קוק את סברת ההיתר: "שכן זאת הרי פעולת התפילה, שנותן הנשמה בקרבנו הוא שיחליט ליטלה או לא ליטלה, ודבר זה מותר הוא":

"ה. בקשר לשאלה אם מותר להתפלל על חולה שימות, כותב הר"ן (נדרים מ א, ד"ה אין מבקש וכו'): פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה". ומביא ראיה מאמתיה דבי רבי (כתובות קד א). ומשמע שבגוסס מותר להתפלל על פטירתו המהירה.

וסברת ההיתר היא כלשון רבי חנינא בן תרדיון "יטלנה מי שנתנה", שכן זאת הרי פעולת התפילה, שנותן הנשמה בקרבנו הוא שיחליט ליטלה או לא ליטלה, ודבר זה מותר הוא. והמחיה חיים יחיינו לעד".

ובהערה שם הקשה מדוע הוכיח הר"ן את דבריו דווקא משפחתו של רבי, ששם ניתן לכאורה לדחות שחכמים לא סברו כמוה, ולא הוכיח מחכמים שביקשו על מותו של רבי יוחנן. ותירץ ש"ראיית הר"ן היא להתפלל על הסתלקות האדם מפאת צערא דגופא, ואילו סיבת תפילותיהם של רבנן על רבי יוחגן היתה מפאת צער התלמוד תורה":

"ובאמת על ראיית הר"ן הזו יש לכאורה להקשות: מדוע היה צורך להוכיח שמותר להתפלל על החולה שימות מאמתיה דבי רבי, שניתן אולי לדחות ולומר כי אע"פ שהיא התפללה, הרי רבנן לא התפללו! ולהיפך, הם התפללו על אריכות חייו!

ולכאורה ניתן היה להוכיח דין זה מתפילת חכמים על ר' יוחנן שיפטר מהעולם, כשראו צערו על הסתלקותו של ריש לקיש. אלא שראיית הר"ן היא להתפלל על הסתלקות האדם מפאת צערא דגופא, ואילו סיבת תפילותיהם של רבנן על רבי יוחגן היתה מפאת צער התלמוד תורה. ולכן כנראה הוכיח הר"ן מאמתיה דבי רבי".

הרב משה וינברגר (מביא את הר"ן להלכה)

בספר עמק הלכה (אסיא) א, במאמרו של הרב משה וינברגר בנושא "יסורים קשים כשיקול בהחלטה רפואית", הזכיר כבדרך אגב את דברי הר"ן בנדרים ופרשנות הנצי"ב בשאילתות, ושכן עולה מכמה גמרות:

"… אך עדיין יש לעיין, דבגמ' מובא שאמתא דבי רבי התפללה עליו שימות, ואם יש מצוה להצילו, איך מותר להתפלל שימות? ובגמ' שם לא משמע שהיה גוסס.

הר"ן כתב שפעמים צריך להתפלל על חולה שימות, וכ"כ בשאילתות לפי באור הנצי"ב שם. וכן מצינו בגמ' ב"מ, ובעוד מקומות, שרבנן התפללו שחולה ימות. ולכאורה אם יש מצות הצלה, איך מותר להתפלל שימות?… (ומבאר שלפעמים כשיש ייסורים שקשים ממיתה אין מצוות הצלה)".

באהלה של תורה (מביא את הר"ן להלכה)

בשו"ת באהלה של תורה א, נו, סוף סעיף ד, הביא את דברי הר"ן הנ"ל ולמד מהם שמותר להתפלל על החולה שימות, ולמד מכך ש"אין מצוה בהארכת חיים של סבל וייסורים, שהרי לא יתכן שיהיה מותר להתפלל על חולה שימות, בניגוד לרצון ה' המתבטא בהלכה" ומסכם ש"מותר להתפלל לה' שחיים כאלה יקוצרו":

"ויש להביא ראיה לכך ממסכת כתובות (ק"ד ע"א), ששפחתו של רבי ביקשה שיפסיקו להתפלל עליו. וכן כתב הר"ן (נדרים מ' ע"א ד"ה אין), שמותר להתפלל על חולה בעל ייסורים שימות.

ומכאן שאין מצוה בהארכת חיים של סבל וייסורים, שהרי לא יתכן שיהיה מותר להתפלל על חולה שימות, בניגוד לרצון ה' המתבטא בהלכה. אלא ע"כ אין מצוה להאריך חיים של סבל וייסורים קשים, אדרבה, מותר להתפלל לה' שחיים כאלה יקוצרו".

הסוברים כ'חקקי לב'[8]

חקקי לב (אם החולה סובל מאוד ממחלה סופנית, מי שאינו נוגע בדבר יכול להתפלל למותו, אך הנוגעים בדבר יהיו בגדר 'שב ואל תעשה')

בשו"ת חקקי לב א, יו"ד נ, נשאל הרב חיים פלאג'י על אדם ירא שמיים ש"יש לו אשה יראת ה'" ש"למעלה מעשרים שנה שהיא נגועה ומדוכית ביסורין שנתקווצו אבריה, ידיה ורגליה, והיא כלואה בבית בירכתי ביתה". ולמרות שבעלה קיבל את ייסוריה "בסבר פנים יפות", והיה "מראה לה חיבה ואהבה יחידה, כדי שלא תצטער על זאת", עם כל זה, "האשה הנזכרת, מרוב צערתה, היתה מתפללת לה' שימיתנה, כי טוב מותה מחייה, כדי לנוח מצרתה".

לאחר ש"אפילו הרופאים כבר התייאשו ממנה", וגברו ייסוריה מאוד, "עתה היא מבקשת שיתפללו עליה שתמות, ובפרט מתחננת לבעלה ובניה, שהמה יבקשו רחמים על ככה".

ושאל השואל: 1. "אם יש חשש איסור לבקש רחמים עליה שתמות כדי שתנוח נפשה, או לא?". 2. "ואם תמצי לומר דליכא איסור, אם בעלה ובניה חסים על חייה, שאינן רוצים לראות במיתתה, האם יוכלו לבקש רחמים שלא תמות, ולא ישגיחו לה", או שמא מוטב שיעשו את רצונה?

הרב פלאג'י פתח את תשובתו בכך ש"פשיטא ודאי דמי שמבקש רחמים ח"ו על אחר שימות בר מינן, איסור גמור הוא, אפילו יהיה אויבו ומבקש רעתו".[9]

אמנם כל זה אם חברו לא מעוניין שיתפללו למותו. אך "כשהיא, אדרבה, מתרצית בזה, שאינה יכולה לסבול צערה דגופה, בכי האי גוונא אפשר לומר דמותר". ואחר שהביא את המעשה באמתיה דרבי, כתב שאפשר ללמוד ממנה ש"מותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשיה". ודחה את האפשרות לומר שחכמים לא הסכימו למעשה של שפחת רבי, כי אז התלמוד היה צריך להבהיר שהיא נהגה שלא כהוגן. "ומדשתיק תלמודא, ואדרבא, נראה שהסכימו לדעתה, אם כן הדין יוצא דבנידון דידן, שהיא, האשה עצמה, שהיא חולה ויש לה יסורין קשים ומרים, ומבקשת מאחרים שיתפללו עליה שימות, בודאי דמותר גמור, והוא ברור". בהמשך מביא את הר"ן הנ"ל בנדרים כחיזוק לדבריו.

אולם לאחר מכן כתב שלמרות שמותר להתפלל על חולה שימות, כאשר הוא סובל מייסורים קשים ומחלתו סופנית, "נראה דאפילו הכי לגבי בעלה ובניה וקרוביה – לא יעשו שום בקשה ותפלה שימות, אם לא יעשו תפלה ובקשה עליה כדי שיחיה, אלא יהיו ב'שב ואל תעשה'". וזאת משום שיש לחשוש "שיאמרו ויחושו ח"ו אחד מני אלף לחששא רחוקה שיבקשו לקרב מיתתה, כדי לקבל מתנה ומטירחא דידה, והוה ליה כענין נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה, שמא ח"ו יהיה מקום לחוש שרוצה במיתתה להנאתו".

ואין ללמוד מאמתיה דרבי, שהותר לה להתפלל על כך אף שגם לה היתה נגיעה בדבר, משום ש"בודאי בפה מלא יש לומר דאין אנחנו כאמתיה דרבי".

אולם כיוון שהיא מצטערת מאוד בייסוריה, גם להתפלל עליה שתחיה לא נכון, אלא קרוביה יהיו בגדר 'שב ואל תעשה'. אך "אחרים, שהם זרים, ואין להם שום חשש מכל החששות האמורות אם יהיו מתפללים עליה כדי שימות ותנוח נפשה – הרשות בידם" (ובשולי הדברים ציין שבמצב שהחולה גוסס אין להתפלל למותו, על פי דברי ספר חסידים):

"שאלה: ר' ירא שמים ות"ח, ויש לו אשה יראת ה', ובעוונותינו הרבים חלתה האשה הנזכרת חולי ארוך זמן רב, למעלה מעשרים שנה שהיא נגועה ומדוכית ביסורין שנתקווצו אבריה, ידיה ורגליה, והיא כלואה בבית בירכתי ביתה. והאשה הזאת סובלת היסורין הללו במכאובים רבים עליה, וגם בעלה הנזכר קבלם בסבר פנים יפות יסורי אשתו, ולא עצבה אותה מימיה אפילו רגע אחד באשתו הנזכרת, ואדרבה, מראה לה חיבה ואהבה יחידה, כדי שלא תצטער על זאת.

ועם כל זאת, האשה הנזכרת, מרוב צערתה, היתה מתפללת לה' שימיתנה, כי טוב מותה מחייה, כדי לנוח מצרתה, ובעלה ובניה העי"א היו מפייסים אותה, ותמיד כל הימים היו מביאים לה רופאים רבים ותרופות רבות, אולי תעלה ארוכה למחלתה, ושוכרין לה משרתת כדי לשרת אותה, כדי שלא תצטער בשום דבר.

ויהי היום, שלא די לה לאשה הזאת היסורין תדיריים קשים ומרין שהיה לה מקודם, עוד הוסיפו צרה יסורין רבים גדולים ורעים כאלה בתחלואים רבים, אחרי היותה מדוכית ומנוגעת, ואפילו הרופאים כבר התייאשו ממנה, ובפרט מהחולאים שהיתה גם כן חולי מעיים כמו עשרים יום קודם פטירתה, כמו שכתוב במסכת שמחות שזה מיתתן של צדיקים, חוץ משאר מכות ופצעים ונגעים ותחלואים.

ועתה היא מבקשת שיתפללו עליה שתמות, ובפרט מתחננת לבעלה ובניה, שהמה יבקשו רחמים על ככה. ובעלה ובניה, הגם כי נלאו מחמת היסורין שלה, עם כל זה, מרוב חיבה ואהבה היותה צדקת וחסידה, אינן שומעין לה, ואדרבה, הם מבקשים ת"ח שילמדו בעדה לרפואתה, ומרבים בצדקות ופדיון וכפרות ושמן למאור לרפואתה.

יורנו המורה לצדקה, אם יש חשש איסור לבקש רחמים עליה שתמות כדי שתנוח נפשה, או לא?

ואם תמצי לומר דליכא איסור, אם בעלה ובניה חסים על חייה, שאינן רוצים לראות במיתתה, האם יוכלו לבקש רחמים שלא תמות, ולא ישגיחו לה, או דילמא כיון דאין תקוה לחיות על פי הרופאים, ואין עוד תקוה שתהיה בדרך טבע, אם כן אדרבה, זהו נחת רוח לה. יורנו המורה ושכרו כפול מן השמים.

תשובה: הנה פשיטא ודאי דמי שמבקש רחמים ח"ו על אחר שימות בר מינן, איסור גמור הוא, אפילו יהיה אויבו ומבקש רעתו, דאם התורה ציותה 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו". דאם אבידת ממונו הקפידה התורה, כל שכן על אבידת גופו. וח"ו לא נחשדו ישראל על כך. ועוד, יש איסור אחר, משום דלא גרע זה ממקלל את חבירו, שאפילו אינו מזכיר בשם ה' – אסור. כל שכן אם מקללו בשם ה', דחייב מלקות… (מאריך לבאר שאסור לאדם לקוות שאשתו תמות)

ברם, כל זה נראה דהיינו כשיהיה מחמת שנאה ובלתי דעתה ורצונה, אבל כשהיא, אדרבה, מתרצית בזה, שאינה יכולה לסבול צערה דגופה, בכי האי גוונא אפשר לומר דמותר…. הנה מבואר מסוגיא זו, דאמתיה דרבי, אחר שראה לרבינו הקדוש שהיה מצטער, ביקש רחמים שימות. ומצינו בגמ'… שמלבד שלימדו דין מאמתיה דרבי דשמתיה לההוא גברא, זאת ועוד, החשיבו אותה כת"ח, שהיא מלאה בחכמה וביראה, יעו"ש.

ואם כן, אף אנן נמי, יש לנו ללמוד ממנה (*) שמותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשיה. ואם איתה שהיה ענין זה שלא כדין, לא היה התלמוד מביאו, ואם היה מביאו משום מעשה שהיה כך היה, ולאו שפיר עבדא, צריך היה התלמוד לאומרו זה בפירוש דלאו שפיר עבדא אמתא דרבי. ואי משום מעשה שמביא מרבנן, שהיו מרבים ברחמים, ולא השגיחו בזה בצערו של רבי, אפשר לומר דרבנן לא חזו כל כך זה הצער של רבי כמו שהיה רואה שפחתו. ואם כן היו רואים, ולאו אדעתייהו, דאי אפשר שרבנן לא הוו מסכימים בדעתו של אמתיה דרבי, הכי היה להם לרבנן באותה שעה לגעור בה. ומה גם דאינהו גזור: כל האומר 'מת רבי – ידקר בחרב', כל שכן המבקש רחמים עליו כדי שימות בודאי דאם לא סבירא להו הכי, לא הוה שתיק תלמודא מלומר לפחות שמה שעתה אמתיה דרבי דבר זה היה שלא כהוגן. ומדשתיק תלמודא, ואדרבא, נראה שהסכימו לדעתה, אם כן הדין יוצא דבנידון דידן, שהיא, האשה עצמה, שהיא חולה ויש לה יסורין קשים ומרים, ומבקשת מאחרים שיתפללו עליה שימות, בודאי דמותר גמור, והוא ברור.

ושוב ראיתי להר"ן ז"ל בפירושו לנדרים דף מ' ע"א… יעוין שם.

ואחר עבור כמה ימים בא לידי ספר גור אריה יאודה להגאון מהרה"י ליב תאומים, וראיתי לו בחלק יורה דעה… שכתב, וז"ל: בדין חולה המתייאשים אותו, ויש לו יסורין קשים, אי מותר להתפלל שימות, עכ"ל. ובקשתי בפנים איה מקומו, ולא מצאתי שום רמז בזה, כי חסר העיקר מן הספר, להיות שחסר בספר וזה בפנים שם[10]… וחסרו בפנים סימנים הללו… ובכן לא ידעתי מה היה כתוב בסימן נו"ן הנזכר בענין זה, אם כיונתי לדעתו ולראיותיו להתיר, או חלוק עליו בזה לאסור.

על כל פנים, נראה לעניות דעתי דכגון דא דנדון דידן, לעשות (*) דבר שאם היא מצטערת הרבה מאד מהיסורין קשים ומרים, ושכל הרופאים אמרו בלאו הכי שאין עוד תקוה(?) לחיות, ונתייאשו ממנה, נראה דאפילו הכי לגבי בעלה ובניה וקרוביה – לא יעשו שום בקשה ותפלה שימות, אם לא יעשו תפלה ובקשה עליה כדי שיחיה, אלא יהיו ב'שב ואל תעשה', דאם יבקשו רחמים עליה שתמות, איכא משום שיאמרו ויחושו ח"ו אחד מני אלף לחששא רחוקה שיבקשו לקרב מיתתה כדי לקבל מתנה ומטירחא דידה, והוה ליה כענין נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה, שמא ח"ו יהיה מקום לחוש שרוצה במיתתה להנאתו, אף שהוא ת"ח כשר וירא שמים, וקרא כתיב: אני ה' – חוקר לב, בוחן כליות, וכמו שכתוב באבות דרבי נתן, מכל מקום הישר והטוב בעיני א-להים הוא לבל יעשו תפלה ובקשה בעדה כדי שימות.

ומה גם כי אינו טורח(?) דרך ארץ ורחמנות על שאר בשרו, הגם כי הוא עושה לרחם עליה, הרי איכא צד לאידך גיסא, ומאמתיה דרבי יש לחלק ולישב שאם אמרו: אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר, בודאי בפה מלא יש לומר דאין אנחנו כאמתיה דרבי. וגם להתפלל עליה שיחיה, הא נמי קשה, שסובלת יסורין קשים ומרים, ומצטערת הרבה מאד, אלא שב ואל תעשה עדיף כל לגבי בעלה וקרוביה.

ואולם אחרים, שהם זרים, ואין להם שום חשש מכל החששות האמורות אם יהיו מתפללים עליה כדי שימות ותנוח נפשה – הרשות בידם, והכל לפ"ש(?). ובוחן לבות וכליות א-להים צדיק, וכבר אמרו רז"ל: כל דבר המסור ללב נאמר: ויראת מא-להיך. וכל זה לא מיירי אלא כשאין החולה גוסס, אמנם אם הוא גוסס, אזי אין מקום להתפלל עליו, כמו שכתב בספר החסידים סימן רל"ד, שאין לצעוק עליו בשעת יציאת נשמה, וזו לשונו… עכ"ל. הרי לך להדיא, מדברי הספר החסידים ז"ל, דבהיותו גוסס אין מקום להתפלל…

זהו מה שנראה לעניות דעתי לכתוב בענין זה, לפום ריהטא, כי כשל כח הסבל, ואל שדי יאמר לצרותינו די, ויצלינו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א".

 

הרב חיים דוד הלוי (מכריע כהכרעת ה'חקקי לב')

מים חיים

בשו"ת מים חיים ג, לו, נשאל "מתי אפשר להפסיק להתפלל על חולה". ותחילה חידד הרחד"ה ש"נדמה לי ששאלתך היא כנראה שהחולה מתיסר ביסורים קשים, וגם נואשו הרופאים מלרפאו".

בהמשך הביא הרחד"ה את דברי ערוה"ש הנ"ל, וכתב: "הנה כי כן, לא זו בלבד שמותר להפסיק מלהתפלל עליו שיחיה, אלא שמותר גם להתפלל שימות". אך ציין: "אלא שהלכה זאת קשה ועמומה היא, שלא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים שפסק כן להלכה", "ובודאי משום שפירשו את הגמרא בנדרים כמו שפירשה רש"י".

אחר כך הקשה מספר קושיות על פירושו של הר"ן בסוגיה, ובין השאר הקשה מכך שעל פי ההלכה אסור לקרב את מיתת החולה אפילו במעט. ואף ש"בתפלה אין שום מעשה בידים נגד רצונו יתברך שנותן לו חיי שעה אלה, ואינו דומה למקרב מיתתו בידים, אעפי"כ, איך מותר להתפלל להי"ת שיעשה נגד רצונו?". ועוד הקשה שאולי הייסורים שעובר מכפרים על עוונותיו, ואם הוא בהכרה, אולי הוא מהרהר תשובה בימיו הספורים, ואם מתפללים למותו מונעים ממנו תיקון זה!

בהמשך הביא את תשובתו של ה'חקקי לב' הנ"ל, ותמה מדוע האריך בפתח תשובתו לבאר שאסור בשום אופן לאדם מתפלל על מות רעהו שלא ברצונו, והרי בשאלה שנשאל זה בדיוק ההיפך, שהאשה היא זו שבקשה שיתפללו עליה שתמות, והבעל אוהב אותו ודווקא אינו רוצה להתפלל למותה! אלא ש"מהמשך הדברים יבין הלומד כונת הרב, שירד בעומק הבנתו לנבכי נפשו של אדם, ולכן הוזקק להקדמה זאת וכמו שנפרש להלן". ומבאר שמה שכתב הרב פלאג'י בהמשך תשובתו שקרוביה של האשה לא יתפללו למותה שמא ייראה שהם חפצים במותה כדי להקל מעליהם את טורח הטיפול בה, "אין כונת הרב רק שהבריות ירננו ויחשדו בקרוביה ובבעלה, שהרי הכל רואים שהם עושים את ההיפך ומבקשים ת"ח שילמדו לרפואתה", אלא "כונת הרב היא פסיכולוגית ועמוקה, שיש לחוש שכאשר יתפללו על מותה, תצוץ בלבם מחשבה אחת מני אלף שתתקבל תפלתם גם כדי להפטר מטירחתה, ובעלה, שמא יתכוין אחת מני אלף להנאתו, שתמות וישא אחרת". ולכן האריך הרב פלאג'י לפתוח בביאור חומרת האיסור להתפלל על אדם אחר שימות, כשאין זה מכוונה טהורה.

למעשה הרחד"ה מכריע כהכרעת הרב פלאג'י, שאם החולה סובל ייסורים קשים, ואין תקווה שיתרפא, בני המשפחה לא יתפללו שימות או שיחיה, ושאר האנשים יכולים להתפלל שימות, אם כוונתם טהורה:

"הנני מאשר קבלת מכתבו מיום י"ח בטבת תשנ"ו בשאלתו "מתי אפשר להפסיק להתפלל על חולה, להפסיק לומר תהלים וכו' בחולה שנמשכת מחלתו זמן רב". איני יודע אם נסחת את השאלה בדיוק, שכן אם אין החולה מתיסר ביסורים קשים ולא נואשו הרופאים מריפויו ודאי שחובה להמשיך ולהתפלל, ואם גם נואשו הרופאים מריפויו אם אין סבלו גדול ביותר למה יפסיקו מלהתפלל עליו, והלא עינינו ראו חולים רבים שנואשו הרופאים מריפויים והתאוששו והחלימו, או שבמשך הזמן נמצאה תרופה לאותה מחלה. ולכן נדמה לי ששאלתך היא כנראה שהחולה מתיסר ביסורים קשים, וגם נואשו הרופאים מלרפאו. ולמעשה כבר נשאלתי לפני כמה שנים בנושא זה, והשיבותי תשובה קצרה מאד (ראה בספרנו "עשה לך רב" חלק חמישי עמוד שצ"ז), ועתה ארחיב הדבור בזה, כי לאחרונה נשאלתי כמה פעמים בנושא זה, ומן הראוי לבאר הלכה זו ממקורותיה.

וזו כבר נפתחה בגדולים, וגדולה מזו כתב הרב בעל "ערוך – השולחן" (חלק יו"ד סימן של"ה אות ג') וזו לשונו: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה שמתפלל עליו שיחיה, וכל שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, דלפעמים יש לבקש רחמים שימות כגון שיש לו יסורין הרבה בחליו ואי אפשר לו שיחיה כמעשה דרבי פרק הנושא (כתובות קד) עכ"ל. הנה כי כן, לא זו בלבד שמותר להפסיק מלהתפלל עליו שיחיה, אלא שמותר גם להתפלל שימות.

אלא שהלכה זאת קשה ועמומה היא, שלא מצאנו לשום אחד מגדולי הפוסקים שפסק כן להלכה. והרב "ערוך השולחן" למד כן מדברי הר"ן בגמרא…  וכתב הר"ן שם לפרש הסוגיא בזו הלשון… עכ"ל. מפורש יוצא, שעל חולה שמתיסר בחליו מאד, ואין שום סיכוי שיתרפא – מותר להתפלל עליו שימות, וכמו שעשתה שפחתו של רבי שהתפללה עליו שימות.

אלא שכאמור, שום אחד מגדולי הפוסקים לא הזכירו "היתר" זה להתפלל על חולה שימות, ובודאי משום שפירשו את הגמרא בנדרים כמו שפירשה רש"י: וכל מי שאינו מבקר את החולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, שהרי אינו יודע בעניינו של חולה, עכ"ל. ובאמת שפירוש זה קשה ביותר, שאם אין שום היתר להתפלל על חולה שימות, מה טעם לומר "לא שיחיה ולא שימות"? שהוא כאילו לשון יתר, ואין דרך הש"ס להתבטא כך. ודי היה לומר "אינו מתפלל עליו שיחיה". אלא שבאמת גם פירושו של הר"ן בסוגיא הוא קשה, וכבר הרגיש המהרש"א בקושי זה, שבמקור דברי רב דימי נאמר: וכל שאינו מתפלל על החולה גורם לו שימות, ולפירוש הר"ן על הסוגיא חזר בו מגירסא זאת, עיין שם היטב, כי לא נוכל להאריך בציטוט כל דבריו.

ועוד קשה על פירוש הר"ן שכבר ידוע בהלכה שאסור לגרום בשום פנים למותו של אדם ואפילו ברגעיו האחרונים כשהוא גוסס וכך שנינו (במסכת שמחות פרק א' הלכה ד') הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו… אין מעצמין עיניו… ר' מאיר אומר משל לנר שהוא מטפטף כיון שנגע בו אדם מכבהו כך כל המעמץ עיני הגוסס כאילו הוא נוטל נשמתו ע"כ.

וכן פסק הרמ"א (ביו"ד סימן של"ט) וכן אסור לגרום למת שימות מהרה… והרב "ערוך השולחן" עצמו כתב שם… עכ"ל. ואם כן, איך הוא עצמו פסק כאן שמותר לקרב מיתתו ע"י תפלה? והלא גם זה נגד רצונו יתברך! ואעפ"י שבתפלה אין שום מעשה בידים נגד רצונו יתברך שנותן לו חיי שעה אלה, ואינו דומה למקרב מיתתו בידים, אעפי"כ, איך מותר להתפלל להי"ת שיעשה נגד רצונו? (ואין זה דומה לתפלה רגילה ועיין מ"ש בזה בספרנו "מקור חיים השלם" חלק ראשון פרק נ"ח ושם הארכנו).

זאת ועוד, הלא יתכן שכל רגע נוסף של יסורין קשים הם זיכוך וזיקוק לחולה זה לכפרת עונותיו, כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם נמצא הוא בהכרה מלאה, הרי שגם מהרהר הוא בתשובה ומוסיף תיקון לנשמתו ברגעיו האחרונים, ומדוע יהיה מותר להתפלל עליו שימות?

והנה אף שלא מצאנו לגדולי הפוסקים שפסקו להתיר להתפלל על חולה שימות, עדיין אין ודאות שהם חלוקים על הר"ן ואולי טעמם עמם שלא הזכירו דבר זה, ולמרות מה שהקשו על פירוש הר"ן בסוגיא דנדרים, הלא גם הר"ן הוא מגדולי הפוסקים, ולפחות לא מצאנו שחלקו עליו בפירוש, ואין לדחות דבריו מכח קושיות.

(כמאמר מוסגר יצויין בשאילתות "ויקרא" נראה לכאורה שהגאון כאילו סובר כסברת הר"ן, אבל דבריו עמומים, וכנראה שיש בהם חסרון הניכר וקשה להחליט מה סברתו בזה).

ומרן הגר"ח פלאג'י, מגדולי פוסקי הדורות האחרונים, נשאל ממש כשאלה הזאת (בספרו חקקי – לב חיו"ד סימן נ')…

השאלה בנויה משני כיוונים: הראשון, אם בכלל יש חשש איסור לבקש רחמים על חולה שימות. ואם נאמר שאין איסור בכך, אם מותר ההיפך – לבקש רחמים על חולה כזה שיחיה, שמכיון שאין כל תקוה לחייה, נמצא שגורמים לה צער בתפלה זאת, כי אדרבה – נחת רוח הוא לה למות.

גדולתו של מוהרח"פ ידועה ומפורסמת, והנה בתשובתו על שאלה זאת אנו חשים לא את גדולתו בתורה בלבד, אלא גם את הבנתו העמוקה בתורת הנפש. כי הנה הרב פותח תשובתו בגודל האיסור לבקש רחמים על מיתת הזולת אפילו הוא אויבו ושונאו…

והלומד תשובתו זאת של מרן הגרח"פ זצ"ל, עומד תמה: מה ראה הרב לפתוח בהקדמה כל כך ארוכה על האיסור לקלל או לשנוא את אשתו וכו'? והלא השאלה שנשאל היא הפוכה, שבעלה אוהבה יותר מגופו, ועושה הכל להקל יסוריה וכו', והיא המבקשת ממנו ומבניה להתפלל עליה שתמות, והם אינם שומעים לה, ומה צורך היה לו לפתוח בהקדמה זאת?!

אמנם הוא עצמו ממשיך בתשובתו ואומר: "ברם, כל זה נראה דהיינו כשיהיה מחמת שנאה ובלתי דעתה ורצונה, אבל כשהיא אדרבא, מתרצית בזה, שאינה יכולה לסבול צערא דגופא, אפשר לומר דמותר". אלא שחילוק פשוט זה מבין כל בר בי רב דחד יומא, ומה צורך היה לו לפתוח בהרצאת כל דברי הפתיחה על גודל החיוב והאיסור וכו', ולחלק מנדון דידיה? והם דברים פשוטים מאד! אבל מהמשך הדברים יבין הלומד כונת הרב, שירד בעומק הבנתו לנבכי נפשו של אדם, ולכן הוזקק להקדמה זאת וכמו שנפרש להלן.

תחילה מביא הרב סיפור מותו של רבי… הרי מבואר שמותר לבקש רחמים על חולה שאפסו סיכוייו ומתיסר קשות שימות, שאם לא כן, לא היתה הגמרא מביאה סיפור זה ללא כל תגובה. ואל תקשה, שהרי חכמים לא הסכימו לשפחתו של רבי והמשיכו בתפלה, ויש ללמוד מזה את ההיפך שאין להתיאש לעולם מבקשת רחמים; אין כן הדבר, שהיו צריכים חכמים לגעור בה, באשר התפללה על מות רבי, שהרי גזרו: כל מי שיאמר: 'נחה נפשו של רבי – ידקר בחרב', וכל שכן להתפלל על מותו! ומשתיקתם, נראה שהצדיקו אותה, אלא שהם לא ידעו כנראה מצערו הגדול של רבי כפי שידעה היא, ולכן המשיכו בתפלה. אבל בודאי שהיא צדקה.

והנה המעיין רואה שהראיה מסיפור מותו של רבי אינה כל כך פשוטה וחלקה, ויש בה סירכות וקושיות וצריכה ישוב וחיזוק. ולכאורה יש לשאול: למה לא הביא הגר"ח פלאג'י ראיה פשוטה יותר מהמסופר במסכת בבא מציעא (פד א) על ר' יוחנן, שחכמים בקשו עליו רחמים ונחה נפשו! ובודאי שלא נעלמה מעינו עין הבדולח אותה סוגיא, וכנראה שאין משם ראיה משום, ששם נשתבשה דעתו של ר' יוחנן מרוב צער על שגרם למותו של ריש לקיש, והיה בזה משום בזיון התורה, ולכן אין משם ראיה להתיר בקשת רחמים על חולה שימות.

והן עתה נבוא למסקנת ההלכה שפסק שם הרב, ולמעשה עשה פשרה בדבר, שאעפ"י שאותה אשה שבנדונו מתיסרת הרבה ואפסה כל תקוה לרפאתה, "אעפי"כ, בעלה בניה וקרוביה לא יעשו שום תפלה ובקשה שתמות אלא יהיו בשב ואל תעשה (טעמו ונימוקו של הרב מענינים מאד, והם הם הסבה לפתיחה הארוכה שתמהנו תחלה שלכאורה היא ללא צורך) "דאם יבקשו רחמים עליה שתמות, איכא משום שיאמרו ויחושו ח"ו אחד מני אלף לחששא רחוקה שיבקשו לקרב מיתתה כדי להנצל ממנה ומטירחא דידה, והם נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה, שמא ח"ו יהיה מקום לחוש שרוצה במיתתה להנאתו, אף שהוא תלמיד חכם וירא ה'. וקרא כתיב: אני ה', חוקר לב בוחן כליות (אין כונת הרב רק שהבריות ירננו ויחשדו בקרוביה ובבעלה, שהרי הכל רואים שהם עושים את ההיפך ומבקשים ת"ח שילמדו לרפואתה. ועוד, שאם יוּתר להם להתפלל על מותה, האם צריכים לעשות זאת בפרהסיא? ויכולים לעשות רצונה ולהתפלל בינם לבין עצמם. אבל כונת הרב היא פסיכולוגית ועמוקה, שיש לחוש שכאשר יתפללו על מותה, תצוץ בלבם מחשבה אחת מני אלף שתתקבל תפלתם גם כדי להפטר מטירחתה, ובעלה, שמא יתכוין אחת מני אלף להנאתו, שתמות וישא אחרת. ולכן הקדים בפתיחת תשובתו לתאר כמה גדול איסור זה, ומסכם הרב תשובתו) "מכל מקום הישר והטוב בעיני אלקים הוא לבל יעשו תפלה ובקשה בעדה כדי שתמות".

עוד מוסיף הרב טעם רגשי ומוסרי: "ומה גם כי אינו שורת דרך ארץ ורחמנות על ששאר בשרו, הגם כי הוא עושה לרחם עליה, הרי איכא צד לאידך גיסא".

ולבסוף מוסיף הרב: "וגם להתפלל עליה שתחיה, הא נמי קשה, שסובלת יסורין קשים ומרים, ומצטערת הרבה מאד. אלא 'שב ואל תעשה – עדיף' לגבי בעלה ובניה. ואולם אחרים, שהם זרים, ואין להם שום חששא מכל החששות האמורות, אם יהיו מתפללים עליה כדי שתמות ותנוח נפשה – הרשות בידם. והכל לשם שמים, ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. וכבר אמרו רז"ל: כל דבר המסור ללב – נאמר: ויראת מאלקיך".

מכל הנ"ל תורה יוצאה, שחולה שנתיאשו הרופאים ממנו ואין תרופה למחלתו, ומתיסר הוא ביסורים קשים – בני משפחתו וקרוביו מפסיקים להתפלל עליו שיחיה, אבל אינם רשאים להתפלל עליו שימות. ואילו זרים – הרשות בידם להתפלל עליו שימות ותנוח נפשו מיסוריה, אם כל כונתם היא לשם שמים לטובתו של החולה בלבד, וה' בוחן כליות ולב".

עשה לך רב

בשו"ת עשה לך רב ה, קיב, כתב תשובה קצרה בעניין "בקשת רחמים על חולה שימות", וכתב בקצרה את דעתו המפורטת בשו"ת מים חיים, שלזרים מותר להתפלל על חולה סופני שסובל מאוד, אך לא לקרובי משפחתו:

"הנני לאשר קבלת מכתבך הראשון…

בקשת רחמים על חולה חשוך מרפא וסובל יסורין קשים כדי שימות – שנוי הדבר במחלוקת גדולי הפוסקים. העולה למעשה הוא, שרק אם ברור הדבר שאכן חשוך מרפא הוא באמת, ויסורין קשים מנשוא, מותר לזרים שאינם קרוביו לבקש עליו רחמים שימות, אך לא לקרוביו".

גם בחלק ט, כב, נשאל הרחד"ה אודות "בקשת רחמים על חולה המתייסר קשות שימות". וכותב הרחד"ה ש"כאשר החולה מתיסר ביסורים גופניים קשים", משפחתו של רבי "למדנו הלכה להתיר להתפלל על חולה שימות כשיסוריו גדולים". אולם בהמשך מביא את תשובת ה'חקקי לב' שמסייג זאת רק לזרים, אך קרובי המשפחה יהיו בבחינת 'שב ואל תעשה', כפי שבאר בארוכה בתשובתו ב'מים חיים' הנ"ל:

"בקשת רחמים על חולה המתייסר קשות שימות

הנני מאשר קבלת מכתבך מיום ב' תמוז דנא, ואשיבך בקצרה מאפס הפנאי.

לשאלתך הראשונה, כבר אמרו רז"ל (ברכות י'): אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים. וששאלת: עד מתי? הרי דוד המלך, כאשר בנו מבת-שבע חלה אנושות, צם בכה והתפלל עד שמת הילד. ואעפ"י שהנביא כבר אמר לו שהבן הילוד מות ימות, לא התיאש, והוסיף להתפלל ולצום אף שנגזרה גזירה, כי בודאי חשב שהצום והתפלה יעבירו רוע הגזירה. ומכאן שיש להוסיף ולהתפלל כל עוד רוח החולה בקרבו.

אבל כיון שסתמת שאלתך, ואיני יודע באיזה סוג חולה מדובר (או שמא שאלתך אינה מעשית), צריך אני להוסיף ולהסביר, שכל זה מדובר באופן שאין החולה מתיסר ביסורי גוף קשים ביותר, ואז אף שהוא חולה אנוש אין לחדול מתפלה ובקשה לרפואתו, אבל כאשר החולה מתיסר ביסורים גופניים קשים, כבר מצאנו שמסופר בגמרא (כתובות קד.) ששפחתו של רבי, שראתה אותו מצטער ביסורי מחלתו, בקשה עליו רחמים שימות. וכיון שנכתב ספור זה בגמרא, בודאי שהכונה היא ללמוד הלכה להתיר להתפלל על חולה שימות כשיסוריו גדולים. ועיין עוד בהר"ן נדרים (מ), ואיני יכול להעתיק דבריו.

אלא שאין הדברים פשוטים כל עיקר, וכבר נשאל הגאון ר"ח פלאג'י בכגון זה, ופסק בספרו חקקי לב (חלק ראשון יו"ד סימן נ') שקרובי החולה אינם רשאים להתפלל עליו שימות, שיש לחוש שרצונם ח"ו להפטר מטירחתם וכו'. ועוד, שאין זה שורת דרך ארץ ורחמנות על שאר בשרו, אף שכונתו לרחמים וכו'. וגם להתפלל עליו שיחיה קשה הדבר, משום שסובל יסורין קשים ומרים הרבה מאד, ולכן 'שב ואל תעשה' עדיף לגבי הקרובים.

אבל אחרים, שהם זרים ואין להם שום חשש מכל החששות הנ"ל – הרשות בידם להתפלל שימות, וסיים: "והכל לשם שמים, ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. וכבר אמרו רז"ל: כל דבר המסור ללב, נאמר: ויראת מאלקיך". ועיין עוד שם דברים רבים ונפלאים, ובדבריו המחוכמים יש לתרץ כמה קושיות שנתחבטו בהם רבני האחרונים, אך אין באפשרותי להאריך עתה יותר".

בנין אב (תחילה נהג כ'חקקי לב' ולא התפלל על אמו שתחיה או שתמות, ובהמשך התפלל שלא תסבול)

בשו"ת בנין אב ו, מד, דן הרב אליהו בקשי דורון אודות אמו, שמרגישה ש"היא למעמסה על בני המשפחה, ועל אף כל המאמצים לתת לה הרגשה טובה, אומרת היא: למה לי חיים? וטוב מותי מחיי!". ובהמשך אף ביקשה מבנה, הרב אליהו בקשי דורון, שיתפלל למותה. ודן האם הוא חייב לציית לה בזה.

תחילה דן האם לפי ההלכה מותר להתפלל על מות החולה. והביא את הר"ן בנדרים ואת התפארת ישראל וערוה"ש שהביאו את דבריו. ומנגד הביא את הצי"א שהחמיר. ובהמשך הביא את ה'חקקי לב' (שקראו: חקרי לב), שהחמיר בקרובי המשפחה והיקל במי שאינו קשור. וכתב שלפי זה, בתור בנה אסור לו להתפלל עליה שתמות.

בהמשך כתב, שגם הר"ן שהתיר להתפלל על חולה שימות, זהו דווקא כשהוא סובל סבל גדול, אך "בנידון דידן, אמי מבקשת את נפשה למות אע"פ שיכולה היא לסבול ייסורים, וזאת משום שקצה נפשה בחייה לאחר שעברה את מאת שנותיה". "ובכגון דא, ודאי שאסור להתפלל כפי שביקשה, ומאידך, אסור לי גם להתפלל לרפואתה שתחיה, לפי שהיא ממאנת בכך בכל תוקף".

סיכם ה'בנין אב': "מתוך כך, נהגתי כפסק החקרי לב ואחזתי בדרך של 'שב ואל תעשה': לא עשיתי כבקשתה של אמי להתפלל שתיפטר מן העולם, ואף לא התפללתי שתחיה, לפי שגילתה את דעתה במפגיע שאינה רוצה להמשיך לחיות".

אך ציין ש"ההוראה שלא להתפלל לשלומה, קשה וכבדה היא, מתוך הרצון וההרגל להתפלל לבריאותה ולאריכות ימיה. ואכן, כשסבלה יסורים קשים יותר, התפללתי בנוסח שכתב בתשובות והנהגות, שלא תסבול":

"תפילה לאריכות ימיו של חולה המבקש לקרב מיתתו

בירור הלכה ע"פ דברי הר"ן בנדרים:

אמי מורתי תחיה, זכתה לאריכות ימים, ובס"ד ראתה דור ישרים מבורך, ויש לה נחת מבניה, נכדיה וניניה.

בשנים האחרונות, נחלשה בגופה עד שהיא רתוקה למיטתה, אינה מתפקדת ואינה קוראת. אולם דעתה צלולה, היא מכירה את כולם ומקבלת כל אדם בסבר פנים יפות. מרוב עדינותה ואצילותה, חשה היא שלא בנוח בחולשתה הגופנית, בסברה שהיא למעמסה על בני המשפחה, ועל אף כל המאמצים לתת לה הרגשה טובה, אומרת היא: למה לי חיים? וטוב מותי מחיי!

מדי פעם היא מזעיקה אותי ואת אחי, ומבקשת שנקרא אִתה קריאת שמע, כדי שתמסור בכך את נפשה ליוצרה ותיפרד מהעולם הזה.

מתחילה, כשלחצה עלי וביקשה שאקרא עמה קריאת שמע, מילאתי אחר רצונה, לפי שאין בזה, חלילה, הבעת הסכמה לבקשתה להיפטר מן העולם. אולם לאחרונה פנתה אלי כשהיא דורשת ממני במפגיע ובלשון ציווי שאתפלל עליה שתיפטר מן העולם בהקדם, באמרה שאיננה רוצה לסבול ייסורים, וכן שאחרים לא יסבלו בגללה. כששמעתי את הדברים, שנאמרו בלשון ציווי ובדרישה נחרצת, עמדתי ואתבונן אם חייב אני לשמוע לדרישתה כמצות כיבוד אם, או כיון שרצונה זה אינו כפי ההלכה, לפי שמצוה היא לחיות, אינני מחוייב להישמע לה בזה. לפי שחיובו של אדם בכבוד אביו ואמו הוא רק כשהם מצוים אותו לעשות דבר שאיננו נוגד את ההלכה… אלא שבכל זאת הסתפקתי, האם לקושטא דמילתא בקשתה זו של האם היא נגד ההלכה, או שמותר לאדם לצפות למוות ולחפוץ בו עקב ייסוריו הקשים וכדו'. ואם מותר הדבר, הרי שאני, כבנה, מחוייב למלא אחר רצונה.

נזכרתי בדברי הר"ן בנדרים (מ'.) שכתב שלעתים יש לבקש על החול שימות, וכגון שהוא מסובל בייסורים ומוקף במכאובים ל"ע, אולם אמרתי: אקום ואשנה פרק זה, ואברר אם אכן כך היא שורת הדין, ואם למעשה נקטינן בזה כדעת הר"ן.

א. האם רשאי אדם להתפלל על הסובל שיאריכו ימיו

עיקרן של דברים בסוגיית ביקור חולים במסכת נדרים (מ'.), על לשון הגמרא… מפרש הר"ן…

דברי הר"ן הובאו גם בתפארת ישראל על המשניות (פ"ח דיומא), וכך פסק להלכה בערוך השולחן … וכן כתב בספר כל בו על הל' אבלות (פרק א' סי' א' אמ"ט), והביא שם שכך כתב להלכה בספר חקרי[11] לב (ח"א יו"ד ס"ג), שנשאל על אשה הסובלת ייסורים נוראים ומבקשת את מותה, והעלה שמותר להתפלל עליה שתמות, והביא את דברי הר"ן בזה.

אולם ראיתי להגר"א ולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה רמת רחל) הסתפק בזה, וכתב שם שמלבד הערוך השולחן לא מצאנו שהביאו להלכה את דברי הר"ן הנ"ל, לא בשו"ע ולא בטור, ולא בכל נושאי כליהם, וכפי הנראה שהראשונים חלקו על הר"ן בזה.

ואכן, על הוכחת הר"ן שמותר להתפלל על קירוב מיתתו של חולה מסוכן, מן המעשה הנזכר בגמרא בכתובות בשפחתו של רבי… הקשו המפרשים, שהרי לא הסכימו עמה החכמים בדבר זה! והראיה, שהמשיכו בתפילתם עליו, ורק מששברה אמתו של רבי כלי בפניהם, והוסחה דעתם, חדלו מלבקש רחמים. והנה, על שאלה זו עמד בחקרי לב, וכתב לתרץ שהתלמידים לא ידעו על גודל צערו וייסוריו של רבי כמו שפחתו, שהיתה בביתו והשגיחה בתוקף חליו ומכאוביו. על כן הם התפללו שיאריכו ימיו, ואילו היא ביקשה על קירוב מיתתו.

אמנם, עם היות שמסקנת החקרי לב להלכה היא להתיר תפילה מעין זו, מכל מקום בנידונו שם הטיל סייג בדבר, והוא, שלא יאחזו בתפילה זו אלא הרחוקים מן החולה, ולא בני המשפחה הקרובים, וזאת בשל החשש שמא יעשו כן לטובת עצמם, בכדי להקל מעליהם את טורח הטיפול בחולה. וז"ל: "עכ"פ נראה לע"ד דכגון דא, בנידון דידן, לא לעשות שום דבר, שאם היא מצטערת הרבה מאד מייסורים קשים ומרים, ושכל הרופאים אמרו דבלאו הכי אין עוד תקוה לחיות, ונתיאשו ממנה – אפילו הכי, לגבי בעלה ובניה וקרוביה לא יעשו שום בקשה ותפילה שתמות, וגם לא ישא תפילה ובקשה עליה שתחיה, אלא 'שב ואל תעשה', דאם עליה שתמות איכא חששא שיאמרו ויחושו ח"ו אחד מיני אלף לחששא שיבקשו לקרב מיתתה כדי להנצל מטרחה, והם נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה".

לאור דברי החקרי לב, האוסר לבני החולה ולקרוביו להתפלל עליו שימהר למות, אמרתי שודאי איני מצווה לשמוע להוראת מרת אמי תחיה בזה. שבתור בנה, הרי אני נוגע בדבר, ותפילתי עשויה להשתמע ולהתפרש כאילו ברצוני להתפטר ח"ו מטרחתה. אולם מאידך, לא אוכל להתפלל עליה שתחיה, לפי שאין זה רצונה, ואעבור בכך על ציוויה המפורש… (עושה פלפול בדברי 'ספר חסידים' אודות אדם שמבקש מבנו שייתן לו מאכל המזיקו כדי לקרב מיתתו)

ג. כשהבקשה למות לא מתוך צער

מן הנכון להדגיש, שהיתר הר"ן להתפלל על חולה שימות אמור דוקא בחולה כזה שלעוצם ייסוריו ומכאוביו נבחר לו מוות מחיים, ואין בכוחו לשאת עוד את סבלו, ורק בכגון דא התיר גם החקרי לב. אולם כשהיסורים והצער אינם קשים מנשוא, ורצון החולה הוא בעיקר להיפטר מן העולם, לא נראה שיש היתר גם אם החולה מצוה על כך. וראיתי במשנה הלכות (ח"י סי' ר"ב) שהביא ראיה שמותר להתפלל על החולה שימות, מדברי הגמ' (ב"מ פ"ד.) במעשה רבי יוחנן שבכה והצטער על פטירת ריש לקיש, עד כדי כך שלתוקף צערו יצא מדעתו, ובקשו החכמים רחמים עליו שימות ע"כ.

אולם, גם אצל ר' יוחנן, היה זה כיון שיצא מדעתו, אולם לא מצינו שמותר להתפלל על חולה שימות רק כיון שרצונו הוא להיפטר מן העולם. ומה שמצינו בגמ' (סוטה מ"ו:) לגבי העיר לוז, שאין למלאך המוות רשות לעבור בה, וזקנים שבה – בזמן שדעתן קצה עליהן – יוצאים חוץ לחומה והן מתים, ומכאן ראיה לכאורה שאדם שנפשו קצה עליו רשאי לחבל תחבולות לקרב מיתתו. אין הנידון דומה, שאותה לוז היתה עיר של גויים, ואין ללמוד היתר ממעשיהם. ועיין בתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א (כרך ב' סי' תשל"ח), שדן בזה, ואחר שהביא את דברי הר"ן וראייתו, כתב וז"ל: "ונראה שמותר להתפלל רק שהקב"ה יעזור שיהיה טוב לו, וזהו שהתפללה אמתיה דרבי שיכופו העליונים את התחתונים. והיינו שרצון הבורא ית"ש יתקיים, ולא תפלת תחתונים שיחיה בייסורים כשאי אפשר לו לפעול עוד כלל. ולכן נוסח התפלה הראוי הוא שיעזור הקדוש ברוך הוא לחולה שלא יסבול יותר. כיצד? – כפי רצון הקדוש ברוך הוא: או שימות או שירפא אותו, עכ"פ יעזור שלא יסבול עוד. אבל אין להתפלל להדיא שימות, אף דנראה שאין תקוה וסובל הרבה, רק יש להתפלל שהקב"ה יעזור אותו שלא יסבול, וזהו המכוון גם בתפלת אמתיה דרבי, עכ"ל.

והנה בנידון דידן, אמי מבקשת את נפשה למות אע"פ שיכולה היא לסבול ייסורים, וזאת משום שקצה נפשה בחייה לאחר שעברה את מאת שנותיה, ומרגישה עצמה, כהגדרת המשנה (אבות ה', כ"א): "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". ובכגון דא, ודאי שאסור להתפלל כפי שביקשה, ומאידך, אסור לי גם להתפלל לרפואתה שתחיה, לפי שהיא ממאנת בכך בכל תוקף.

כי כן, בתחילה עלה בדעתי להתפלל שהקב"ה יעשה כרצונו, שתחיה או תמות, ואעשה זאת בפניה, שתראה שמילאתי אחר דבריה. אולם למעשה, היות והוראתה של אמי היא שאתפלל עליה שתמות, יש במשמע הדברים שאתפלל בכל לב, אפציר ואשפוך תחינה, כי רק זו היא תפילה הראויה לשמה, ו'רצון' יראיו יעשה כתיב. על כן, אם אתפלל שיעשה הקב"ה כרצונו, ללא כל שאיפה וכיסופים מצידי, אין כאן תפילה כל עיקר.

מתוך כך, נהגתי כפסק החקרי לב ואחזתי בדרך של 'שב ואל תעשה': לא עשיתי כבקשתה של אמי להתפלל שתיפטר מן העולם, ואף לא התפללתי שתחיה, לפי שגילתה את דעתה במפגיע שאינה רוצה להמשיך לחיות. אולם ההוראה שלא להתפלל לשלומה, קשה וכבדה היא, מתוך הרצון וההרגל להתפלל לבריאותה ולאריכות ימיה. ואכן, כשסבלה יסורים קשים יותר, התפללתי בנוסח שכתב בתשובות והנהגות, שלא תסבול.

והשי"ת ירפא כל חולי עמו ישראל ויאריך שנותינו בטוב וחיינו בנעימים".

הרב ישראל מאיר לאו (נוקט כדברי ה'חקקי לב' להלכה)

בכתב העת תורה שבעל פה גיליון כה (תשמ"ד), עמ' נח ואילך, דן הרב ישראל מאיר לאו בסוגיית המתת חסד, ובסוף דבריו הביא את דברי הר"ן לגבי תפילה על חולה שימות, והוסיף ש"כמו בחולי הגוף, דוגמת רבינו הקדוש שאמתו התפללה כי ייגאל מיסוריו, מוצאים אנו גם בנידון של חולי הנפש וחולשת הדעת" בתפילה שהתפללו חכמים על מותו של רבי יוחנן, שנטרפה דעתו.

בסיום דבריו ציין את הסתייגות ה'חקקי לב' (אך לא בשמו), ש"ברור כי היתר זה להתפלל על חולה אנוש שימות, אינו חל על קרובי משפחתו או כל מי שצריכים להיטרד בטיפולו. להם, שאולי לא תהא כוונתם לשם שמים בלבד, אין מקום להתיר":

"אין לסיים בירור זה בענין "המתת חסד" בלי להזכיר דברי הר"ן בנדרים המתיר להתפלל על חולה אנוש שהקב"ה יחיש את מותו בבחינת "יטלנה מי שנתנה"… עכ"ד הר"ן.

וכמו בחולי הגוף, דוגמת רבינו הקדוש שאמתו התפללה כי ייגאל מיסוריו, מוצאים אנו גם בנידון של חולי הנפש וחולשת הדעת במס' בבא מציעא פ"ד ע"א: "הוה קא אזיל (ר' יוחנן) וקרע מאניה וקא בכי ואמר, היכא את בר לקישא ? היכא את בר לקישא ? והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה".

ברור כי היתר זה להתפלל על חולה אנוש שימות, אינו חל על קרובי משפחתו או כל מי שצריכים להיטרד בטיפולו. להם, שאולי לא תהא כוונתם לשם שמים בלבד, אין מקום להתיר".

מבשן אשיב (גם למחמירים, מותר אף למשפחה להתפלל על מותו של פצוע אנוש שאין תקווה שיחלים ואשתו עגונה)

בשו"ת מבשן אשיב (לרב יהושע וון-דייק) ב, נ, נשאל אודות "פצוע מלחמה שנפצע בראשו באופן אנוש", ומוגדר כ'צמח', "האם מותר להתפלל שימות, ובכך ייגמלו הוא ומשפחתו מייסורי גוף ונפש, ואשתו תותר מחבלי עגינותה", או שאין להתפלל כן, "וה' יעשה הטוב בעיניו".

לאחר שדן באריכות בדברי הפוסקים השונים, הסיק שבנידון דידן, "יש לסמוך על הפוסקים שפסקו כהר"ן ולהתפלל עליו שימות במהרה וייגמלו מיסוריו הוא ומשפחתו". וזאת בשל מספר נימוקים: 1. "פוסקים רבים פסקו כהר"ן". 2. בנוגע לחששו של ה'חקקי לב' ביחס לבני המשפחה, כותב הרב וון-דייק ש"בנידון דידן לא שייך אפי' לא חשד בכה"ג, כי הפצוע מטופל ע"י צוות רפואי מסור מטעם המדינה, וטיפול מסור של הוריו במסירות נפש ממש שאין כדוגמתה, וע"כ לא נראה בכה"ג לחשוש לחששו של בעל ה'חקקי לב'". ואם אינם מסוגלים לכך נפשית, אז או שיהיו ב'שב ואל תעשה', "או שיתפללו שהשי"ת ברחמיו יעשה מה שטוב עבורו ושהחולה לא יסבול". 3. גם חששו של שבט הלוי שמא לא הגיע הזמן לכך, לא חל כאן, שכן "בנידון דידן נראה שאין כל ספק לגבי מצבו הרפואי, לאחר שמוחו נפגע פגיעה פיזית חמורה". 4. אף החוששים לחולקים על הר"ן "נראה שבמקום עיגון של אשה יש להורות כהר"ן ולהעתיר להשי"ת בתפילה כדי שהאשה תותר מכבלי עגינותה".

"פצוע מלחמה שנפצע בראשו באופן אנוש, ולפי דברי הרופאים בדרך הטבע אין מזור לרפואתו, והוא מוגדר כ'צמח' – האם מותר להתפלל שימות, ובכך ייגמלו הוא ומשפחתו מייסורי גוף ונפש, ואשתו תותר מחבלי עגינותה; או שאין רשות להתפלל על כך, וה' יעשה הטוב בעיניו?… (מאריך מאוד לדון בדברי הר"ן וכו')

ולכן למסקנה לדינא, נראה שבמקרה דנן ל"ע, שמדובר באדם צעיר שנפגע במלחמה באורח אנוש בראשו, ומוחו נפגע באופן בלתי הפיך, ובדרך הטבע אין רפואה למכתו, יש לסמוך על הפוסקים שפסקו כהר"ן ולהתפלל עליו שימות במהרה וייגמלו מיסוריו הוא ומשפחתו, בהסתמך על היסודות דלקמן:

א. פוסקים רבים פסקו כהר"ן, וביניהם הגר"ח פלאג'י בחקקי לב, פתח הדביר, תפארת ישראל, ערוה"ש, מרן הגראי"ה קוק זצ"ל[12] והגרש"ז אוירבך זצ"ל בשו"ת .)מנח"ש (ח"א סי' צ"א

ב. בעל הצי"א הסתייג מלפסוק כן, בגלל קושייתו בהבנת הר"ן, שהרי רבנן המשיכו להתפלל על רבי שיחיה ומדוע פסק הר"ן כשיטת אמתיה דרבי. אך אנו תירצנו קושייה זו מתוך דברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שרק על גדולי תורה ומאורי הדור יש לנהוג כרבנן דרבי, ולא בשאר אנשים. ובהתיישב קושית הצי"א על הר"ן, קם דינא כהר"ן.

ג. הגר"ח פלאג'י ב'חקקי לב' חילק בין בני משפחתו של החולה, שלא ראוי שיתפללו על מיתתו, ובין שאר האנשים שרשאים להתפלל עליו שימות (כדעת הר"ן). ולכאורה ה"ה בענייננו. אלא שכל חילוקו התבסס על החשש פן יאמרו שמבקשים לקרב מיתתו. אך בנידון דידן לא שייך אפי' לא חשד בכה"ג, כי הפצוע מטופל ע"י צוות רפואי מסור מטעם המדינה, וטיפול מסור של הוריו במסירות נפש ממש שאין כדוגמתה, וע"כ לא נראה בכה"ג לחשוש לחששו של בעל ה'חקקי לב'. אך אם מרגישים בני משפחתו שאינם מסוגלים להתפלל עליו שימות, א"כ ינהגו 'שב ואל תעשה', או שיתפללו שהשי"ת ברחמיו יעשה מה שטוב עבורו ושהחולה לא יסבול (כדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל שהובאה בנשמת אברהם יו"ד של"ה ס"ק י"ב).

ד. אף בשו"ת שבט הלוי, שחשש לפסוק כהר"ן, נימק את חששו "דאין דבר זה נמסר לכל אדם דמי יודע בכו"כ מקרים אם באמת כבר הזמן שלא להתפלל", וכתב שלכן כתב שחלק מהפוסקים לא הביאו פסק זה להלכה.

אך בנידון דידן נראה שאין כל ספק לגבי מצבו הרפואי, לאחר שמוחו נפגע פגיעה פיזית חמורה, וא"כ בכה"ג יודה גם שבה"ל שיש מקום להתפלל למותו, ובפרט שתפילה לרפואתו הרי זו תפילה לנס ואין מתפללים על מעשה ניסים.

ה. ואף החוששים לפוסקים שלא הביאו את דעת הר"ן, נראה שבמקום עיגון של אשה יש להורות כהר"ן ולהעתיר להשי"ת בתפילה כדי שהאשה תותר מכבלי עגינותה.

ו. עם כל זאת, ההיתר הוא רק להתפלל על החולה האנוש שימות, אך לגבי חובת ההשתדלות המעשית ברפואתו -חייבים להתעסק בהצלתו ואפי' לחלל עליו את השבת, ואין דברים אלו סותרים זא"ז, דלהתפלל הוא דבר רוחני, והוא תלוי ברצונו יתברך אם לקבל את התפילה או לאו, משא"כ במעשה איסור, לנתקו מן המכשירים כדו' ויש לתומכו ולסעדו כל צרכו.

ובהסתמך על כל הנ"ל, נראה שכדאיים הם הפוסקים הגדולים (כהחקקי לב וערוה"ש ומרן הראי"ה קוק והגרש"ז אוירבך ועוד) לסמוך עליהם בשעת הדחק, ולהתפלל על פצוע אנוש שאין מזור לרפואתו שהשי"ת יקרב מיתתו. ואכן הפצוע הנ"ל נפטר לבית עולמו בו' בטבת תשע"ז, ובעת כתיבת שורות אלה משפחתו יושבת עליו שבעה.

ויה"ר שהשי"ת ישלח למשפחתו תנחומים מן השמיים, ויזכו לרוב נחת ושמחה, ובבניין ירושלים ינוחמו, ומקום מנוחתו של הנפטר הי"ד (שמסר נפשו להגנת עמ"י, והתנדב בימי חופשתו להיחלץ חושים לעזרת אחיו במלחמת צוק איתן) שמור בגן עדן, במקום שאין כל בריה עומדת במחיצתן (כמובא בגמ' פסחים דף נ' ע"א). תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, וינוח בשלום על משכבו ויעמוד לגורלו לקץ הימין אכי"ר".

הסוברים שאסור להתפלל על חולה סופני שימות

ישרי לב (רק על רבי, שלא היה צריך כפרת נפשות, מותר היה להתפלל שימות)

בספר ישרי לב (לרב חיים דוד חזן) יו"ד אות ח סק"ז, כתב שלכאורה מסיפור אמתיה דרבי היה נראה לומר שחולה ש"מצטער הרבה" ש"טוב מותו מחייו" מותר "להתפלל עליו שימות".

אולם דחה שאפשר שדווקא רבי, ש"צדיק גמור כמוהו לא היה צריך ליסורים כל כך לכפרת אשמות", מותר היה להתפלל על מותו. אך "באיניש דעלמא, מי זה יערב על לבו לגשת בהדי כבשי דרחמנא?":

"חולה שמצטער הרבה, אשר הקיפוהו צרות רעות ורבות, מכלות עינים ומדיבות, אך בשרו עליו יכאב, וטוב מותו מחייו, חיי צער, אי מותר להתפלל עליו שימות?

לכאורה נראה מההיא דאמתא דרבי בפרק הנושא דף ק"ד ע"א שמותר. ויש לומר, דשאי התם דתחתונים מבקשים את רבי ומעכבים מיתתו, וגם דצדיק גמור כמוהו לא היה צריך ליסורים כל כך לכפרת אשמות. אבל באיניש דעלמא, מי זה יערב על לבו לגשת בהדי כבשי דרחמנא? ועיין לרב אחאי גאון מע' כמהרח"ף נר"ו בספרו הנ"מ חקקי לב…".

אגרות משה (אף שמביא את הר"ן, סובר ש"אין תפילותינו מתקבלות כל כך", ולכן "אין לנו להתפלל" על חולה שימות)

חו"מ ב, עג

בשו"ת אגרות משה חו"מ ב, עג, א, דן לגבי "אם יש חולים שאין ליתן להם תרופות להארכת חייהם" בשל היותם סובלים, והתרופות יאריכו את חייהם רק במעט. ובתוך דבריו הזכיר את הגמ' בכתובות ואת הר"ן בנדרים, ומשמע לכאורה מדבריו שנוקט כן להלכה (אולם בתשובה שלאחר מכן מתבאר שלמעשה לא נקט זאת להלכה, עי' להלן):

"אם יש חולים שאין ליתן להם תרופות להארכת חייהם.

הנה בדבר אם יש אנשים חולים כאלו שאין ליתן להם איזה מיני רפואות להאריך חייהם קצת יותר.

הנה מפורש בכתובות ריש דף ק"ד בעובדא דפטירתו של רבי דבעו רבנן רחמי והועילה תפלתם שלא ימות אבל לא שיתרפא וכשראתה אמתיה דרבי שקמצטער טובא אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, שקלה כוזא שדיא מאיגרא לארעא אישתיקי מרחמי ונח נפשיה דרבי, ונקט זה הגמ' לאשמועינן שאיכא לפעמים שצריך להתפלל על האדם כשמצטער ואין מועילין מיני רפואות לרפאותו, והתפלות שיתרפא לא נתקבלו, שצריך להתפלל עליו שימות, כי אמתיה דרבי היתה חכמה בדיני התורה והיו למדין ממנה רבנן לפעמים, ועיין בר"ן נדרים ריש דף מ' על הא דמפרש הגמ' הא דר' דימי דהוא אמר כל שאינו מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, כתב דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה וא"א לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא דכיון דחזאי אמתיה דרבי דקא מצטער אמרה יה"ר שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי, ומש"ה קאמר דהמבקר את החולה גורם לו שיחיה היינו שמועיל בתפלתו אפילו לחיות שזהו ברוב החולים וזהו שצריך המבקר להתפלל ברובא דרובא פעמים, ומי שאינו מבקר אצ"ל שאינו מועילו לחיות אלא אפילו היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפילו אותה זוטרתי אינו מהנה.

הרי דהר"ן מביא לדינא הא דהתפללה אמתיה דרבי לבסוף כשראתה צעריה דרבי טובא ותפלות דרבנן לא מתקבלות לרפאותו לגמרי ואף לא להקל יסוריו אלא שיחיה כמו שהוא ביסוריו, ומפרש גם בדר' דימי שלפעמים צריך המבקר להתפלל שימות כשרואין שא"א להחולה שיחיה ויש לו יסורין, ובאינשי כה"ג שהרופאים מכירין שא"א לו להתרפאות ולחיות, ואף לא שיחיה כמו שהוא חולה בלא יסורין אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורין, אין ליתן לו מיני רפואות אלא יניחום כמו שהם, כי ליתן להם סמי רפואה שימות עי"ז וכן לעשות איזה פעולה שיגרום לקצר אפילו לרגע אחת הוא בחשיבות שופך דמים, אלא שיהיו בשב ואל תעשה, אבל אם איכא סמי מרפא שיקילו היסורין ולא יקצרו אף רגע מחייו צריך לעשות כשעדיין אינו גוסס".

חו"מ ב, עד

בתשובה שלאחר מכן (עד, א), הרב פיינשטיין עונה לשאלה שנשאלה בעקבות התשובה שהשיב לד"ר רינג לוד"ר יעקבוביץ בתשובה שלפני כן (עג), ובתוך דבריו כתב ש"לא שייך למילף לענין תפלה" משפחתו של רבי, משום "שאין תפלותינו מתקבלות כל כך", ולכן "ליכא ראיה ממה שחזינן שלא הועילו תפלותינו להתרפאות ולהקל מהיסורין, ואין לנו להתפלל בשביל זה להיפוך שימות ח"ו". כך שלמסקה סובר הרב פיינשטיין שאין ללמוד מכך היתר להתפלל על החולה שימות:

"נתינת תרופות לחולה, שא"א לרפאותו ולהקל יסוריו, רק להארכת חייו, וענין קדימה ברפואה.

הנה על שאלות של כתר"ה מח"י כסלו שנה העברה נתאחרתי להשיבו מחמת מצב בריאותי ל"ע, והנני להשיב תיכף לפי המצב אצלי ובהזמן שאפשר לפני לפי סדר מכתבך.

התחלת לבקש ביאור נוסף על התשובה שכתבתי לד"ר רינגל וד"ר יעקבוביץ (ונדפסה לעיל סי' ע"ג), ובאמת לא ראיתי הנחיצות ליתר ביאור בזה, שלא היה מובן לי היכן ראה כתר"ה מקום ששייך לטעות שהרי הדין שכתבתי הוא דין מבואר ופשוט, שאם אין יודעין הרופאים שום רפואה לא רק לרפאותו אלא אף לא להקל היסורין, אלא להאריך קצת חייו כמו שהן בהיסורין, אין להם ליתן רפואות כאלו. שהרי בכה"ג חזינן מעובדא דרבי (כתובות ק"ד ע"א) שלא הועילו רבנן בתפילתם שיתרפא וגם לא לסלק יסוריו אלא שהועילה תפלתם שלא ימות ויחיה בהיסורים כמו שהם כל זמן שמתפללין, אמרה אמתיה דרבי, שהיתה חכמה בתורה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, וכשראתה שלא הועילה תפלתה מחמת שלא פסקו רבנן מלמיבעי רחמי, עשתה מעשה להשתיקם מתפלתם בשבירת כוזא ונח נפשיה. ומשמע מהגמ' שהובא זה להורות הלכה ששפיר עשתה, וכדאיתא כן בר"ן בנדרים ריש דף מ' שכן סובר ר' דימי כמעשה דאמתיה דרבי, ופסק כן לדינא שכשלא מועיל התפלה להתרפאות ולהקל היסורין יש להתפלל שימות מאחר שזהו טובתו.

ואף שלא שייך למילף לענין תפלה, שאין תפלותינו מתקבלות כל כך, וליכא ראיה ממה שחזינן שלא הועילו תפלותינו להתרפאות ולהקל מהיסורין, ואין לנו להתפלל בשביל זה להיפוך שימות ח"ו, יש לנו למילף לחולה שהרופאים אין יודעין שום רפואה לרפאותו, ואף לא להקל היסורין, רק שיודעין מרפואה להאריך קצת חייו בהיסורין כמו שהם עתה שאין ליתן רפואות כאלו, אבל פשוט שאם יועילו הרפואות עד שיוכלו להשיג רופא גדול מהנמצאים אצל החולה שאפשר שעי"ז שיתארכו חייו ישיגו רופא שאפשר שידע רפואה לרפאותו יש ליתן רפואה זו אף שלא מועילה להקל היסורין אלא להאריך חייו כמו שהן בהיסורין עד שיוכלו להביא הרופא ההוא. ואין צריכין לשאול להחולה ע"ז ואף אם החולה אינו רוצה אין לשמוע לו. אבל יש להשתדל שירצה החולה, שלהביא רופא בעל כרחו יש ג"כ חשש סכנה אבל אם אינו רוצה בשום אופן שיביאו רופא, אין לשמוע לו".

ציץ אליעזר (אין להתפלל על חולה שימות, וכ"ש שאין לקרוביו להתפלל על זאת)

ח"ה רמת רחל ה

בשו"ת ציץ אליעזר ה, רמת רחל ה, דן באריכות בסוגיה זו של תפילה על החולה שימות.

תחילה הביא את דברי הר"ן, ודחה שרוב הראשונים חלקו עליו, וגם להלכה לא מצאנו שפסקו כמותו מלבד ה'תפארת ישראל'. בהמשך הקשה על ראייתו של הר"ן ממעשה בשפחתו של רבי, שאולי נלמד מרבנן שלא נהגו כמותה. ואולי יש לחלק בין בניו הנפטר ותלמידיו, שחייבים בכבודו ומצווים להתפלל שיחיה, לבין אנשים אחרים שיכולים להתפלל שימות.

אחר כך הביא את דברי ה'כל בו' (לרב גרינוולד הנ"ל) שמדבריו בהערה נשמע שה'חקקי לב' מתיר בפשיטות להתפלל על חולה שימות, וכתב שכשהצליח להשיג את הספר 'חקקי לב', "מה השתוממתי, כי בהשיגי בע"ה הספר חקקי לב ועיינתי בגוף דברי התשובה, נגולה לפני תמונה אחרת לגמרי, מה שהשיב בזה הבעל חקקי לב; ואמרתי: כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל, שהזהירו לנו לא להורות עפ"י ספרי הקיצורים". ומביא את תשובת ה'חקקי לב' הנ"ל, שהורה לבני המשפחה שלא להתפלל על מותה של החולה.

ומסכם את העולה מה'חקקי לב': "מכל האמור אנו נוכחים לדעת, כי שונים בהרבה פני הדברים הכתובים בספר חקקי לב הנ"ל מכפי שסוכמו והובאו בספר כל בו הנ"ל". אלא החקק"ל התיר רק כאשר "על טהרת הכוונה הברורה לשם שמים בלבד, בלי שום פניה כלל". וגם "אין לך בו אלא חידושו, שצריך שתוקדם פיוסים רציניים מתוך חבה ואהבה, לדבר על לב החולה שיקבל את היסורים באהבה, וימורקו על ידי כך עונותיו". וגם צריך שירבו בהשתדלות בהבאת רופאים שינסו לרפאותה, וירבו בתפילה, ויפזרו מעות לצדקה וכו', כפי שעשו הבעל והילדים במקרה שעליו נשאל החקק"ל.

ורק אם אחר כל זה "המצב לא משתנה, והחולה ממשיך עוד לבקש את נפשו למות, או שדעתו כבר נטרפה עליו, ורואים איך שמתפתל ביסוריו הנוראים – אז, רק אז, יכול מי שבטוח בטהרת מחשבת לבו לשם שמים, להתפלל עליו לפני ד' שימות". וגם אז, "הוא אינו כותב בנוסחא של הוראת היתר לכתחילה, אלא כותב בלשון של בדיעבד: אם יהיו מתפללים עליה כדי שתמות ותנוח נפשה – הרשות בידם, ורצונו לומר דאם יעשו כן – אין מזחיחין אותם".

ועוד, שהחקק"ל התיר רק לאחרים, שאין חשש של נדנוד נגיעה בדבר ורצון שהחולה תמות כדי להקל מעליהם את טורח הטיפול בה. ובהקשר זה ציין הצי"א ש"יש מקום גם לחלק ולומר שאין ללמוד בכלל ממעשיה של אמתיה דרבי, ואין ביכלתנו להדמות אליה, דשאני אמתיה דרבי, ששיערה בנפשה לפי גדולתה שכל כוונתה רק לשם שמים".

לסיכום דעת החקק"ל כתב ש"לא התיר לא לבעל ולא לבנים ולא לקרובים ולא לכל אלה שיש להם איזה הטרדה מסביב למחלתו של החולה, ולכל אלה – יש להם לכל היותר להיות ב'שב ואל תעשה', לא להתפלל לא לצד זה ולא לצד זה".

ובנוסף העיר: "גם בעצם יסוד היתר כזה גם לאחרים, אשר כאמור לא מצינו שמוזכר להלכה מיסוד זה לא בטור ולא בשו"ע ונושאי כליהם". ומתשובתו בחלק ז (להלן) נשמע שזו דעתו להלכה, שאין נכון לאיש להתפלל על מותו של חולה:

"אם מותר להתפלל על חולה שאין סיכוים שיבריא, ומתפתל ביסוריו, שימות שם: וכל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, דלפעמים יש לבקש רחמים שימות, כגון שיש לו יסורים הרבה בחליו ואי אפשר לו שיחיה, כמעשה דרבי פ' הנושא.

דברים אלה מביא הערוה"ש בשם הר"ן בנדרים ד' מ' ע"א, שמבאר כן בכוונת דברי הגמ' שם דכל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, ומסיים הר"ן בלשון זה: 'ומי שאינו מבקרו – אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות, אלא אפילו היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפילו אותה זוטרתי – אינו מהנהו. והראיה, מההיא דפ' הנושא, כותב הר"ן דהוא מהא דאיתא שם, דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנא לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי.

(א) והנה דברי ר"ן אלה שיוצא לנו מהם הלכתא גבירתא, שעל חולה שמחלתו אנושה, שאין לו מנוס ממנה ומתפתל ביסוריו – יהא מותר להתפלל עליו שימות, מבלי לחשוב על רגעי חיי אנוש בעוה"ז היקרים מפז בתיקונים שונים גלויים ונעלמים גם כשבעל כרחו הוא חי, וכדברי התנא באבות (פ"ד מי"ז): יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא; אלא להעדיף במצב זה ההתגאלות של החולה מיסוריו הגופיים הנוראים, ולו ע"י מעבר גופי מהיש להאין ומחיים – למיתה. מכיון שהרי רק מתפלל לה' שיקח כבר נשמתו ממנו, והוא אינו עושה ח"ו שום פעולה חיובית או שלילית לקירוב המיתה, שזה אסור אפילו בגוסס שמיתתו בטוחה, ולרגעים תבחננו. ומי שעושה כן – הרי כרוצח יחשב, כידוע בהלכה.

דברים אלה של הר"ן והיוצא מהן להלכה, לא הובאו לא בטור ונושאי כליו ולא בשו"ע ונושאי כליו [מלבד זאת שראיתי שנזכר בתפא"י על המשניות פ"ח דיומא מ"ז בבועז שם], וכפי הנראה דחוהו מהלכה, מכיון שזה פירוש מחודש ויוצאת ממנו גם הלכה מחודשת, והוא דבר שלא פירשוהו אף אחד מן הראשונים בלעדו בסוגית הגמ' בנדרים שם. כן עיין במהרש"א נדרים שם, שמקשה גם על עצם פירושו של הר"ן בדברי הגמ' דאין נראה כן, ע"ש.

ויש להבין גם הראיה ממעשה דרבי בכתובות, הרי אדרבה, הגמ' שם מספרת שגם אחרי שאמתיה דרבי רמזה לרבנן די ברור מצעריה דרבי, ואמרה: יהי רצון שיכופו עליונים לתחתונים, בכל זאת לא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי! ואם כן, הרי מרבנן ראיה להיפך, שגם כשהחולה מתפתל ביסורים נוראים, ואין תקנה לרפואה בדרך הטבע, בכל זאת אין להפסיק מלבקש על החולה רחמי שמים אשר לא יפלא ממנו דבר, ומכל שכן שאסור להתפלל בלהיפוך, שימות! וזה דאיתא בגמ' שם דאמתיה דברי שקלה כוזא, שדייא מאיגרא לארעא, אישתקו מרחמי ונח נפשיה דרבי, זה שאישתקו רבנן היה זה מחמת שנבהלו מהדבר שהושלך להם פתאום מאיגרא לארעא, כדמבואר בשיטה מקובצת שם, אבל לא מפני שהגיעו לידי החלטה שמוטב עכ"פ להיות בשב ואל תעשה ולישתוק. ואם כן, מאי חזית דסמכית על מה שעשתה אמתיה דרבי, סמכית על מה שעשו רבנן! אם לא שנאמר שאלה ואלה דברי אלקים חיים, והיינו דאחרים, שאינם תלמידי החולה, מותר להם להתפלל במצב קריטי כזה שימות, דומיא מה שעשתה אמתיה דרבי; ותלמידי החולה, והוא הדין בדומה לזה בני החולה המצוים בכיבודו – עליהם להמשיך בבקשת רחמים, דומיא מה שעשו רבנן, דלא הוו שתקי מלמיבעי רחמי.

ועוד זאת יש לטעון ולומר, דרבינו הקדוש שאני, שמרוב קדושתו – היה מושלם ומוגמר, ותיקן בעולמו כל מה שהיה צריך כבר לתקן, ולא הפסידוהו כבר כלל בבקשת הרחמים למיתתו, מכיון שהיה בטוח שהשלים כבר נפשו, שזהו תכלית האדם עלי אדמות, ואז טוב לו כבר שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, כמפורסם על כך דברי הרמב"ם בצואתו לבנו. ומה שאין כן בשאר כל אדם, שאין שום בטחון כלל שהשלים כבר נפשו.

מובן כי בדברי הנ"ל אין בהם מן המדה אפי' במשהו לבוא ח"ו לסתור דברי רבינו הר"ן, דכידוע אין בכלל לסתור דברי ראשונים עפ"י סברא או קושיא, והדברים באו רק כמעיר ובא על מה שנראה לכאורה שאין כן דעת יתר הראשונים וגדולי הפוסקים, דאזי יש כבר מקום לבוא בחיזוק והסבר דעת יתר הפוסקים… (דן באריכות בדעת השאילתות ובהסברו של הנצי"ב בשיטתו)

(ד) ובעודני יושב ומהרהר בהלכה מחודשת זאת של הר"ן, ראיתי הלום בספר כל בו על הלכות אבילות להרב גרינוואלד ז"ל בפ"א סי' א' אות ט' שמביא דברי הר"ן. [ומתחילה מעורר גם דהחכמים בבית רבי לא הסכימו לדבריה ובקשו רחמים שיחיה] ובהערות מס' י"ד כותב וז"ל: עיין בספר חקקי לב ח"א יור"ד נ', שנשאל מאיש חשוב שאשתו סובלת יסורים נוראים, והרופאים אומרים: אין תקוה, ומבקשת מבעלה להתפלל שתמות, כי קשה לה הסבל. והביא דברי הר"ן שהבאתי, ומסיים דכל זה טרם הגסיסה, אבל אם הוא גוסס – אין להתפלל, כמו שכתב בספר חסידים סי' רל"ד, שאין לצעוק עליו בשעת יציאת נשמה, עכ"ל. בראותי זאת, חשבתי לתומי מפשטות הדברים כפי שהועתקו, כפי שבודאי יבין כזאת כל רואה דברים אלה, כי אמנם התיר למעשה בפשיטות הגאון ר"ח פלאג'י, הנמנה בין גדולי הפוסקים, על יסוד דברי הר"ן, להתיר בכל גוונא להתפלל על חולה כזה שימות, וכן כי התיר על כך גם לבעלה של החולה שיתפלל כזאת, שהרי על כך הוא שנשאל, ולזה הוא שהביא דברי הר"ן.

אולם מה השתוממתי, כי בהשיגי בע"ה הספר חקקי לב ועיינתי בגוף דברי התשובה, נגולה לפני תמונה אחרת לגמרי, מה שהשיב בזה הבעל חקקי לב; ואמרתי: כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל, שהזהירו לנו לא להורות עפ"י ספרי הקיצורים. ואציעה בזה גוף השאלה, שהיא מיוחדת במינה ביסורים הממושכים של החולה וההשתדלויות הרבות שנים על שנים בתפלות ורופאים, ותוכן דברי התשובה.

וז"ל השאלה: ר' ירא שמים ותלמיד חכם… עכ"ל השאלה.

ועל זה באה דברי תשובת הגאון המחבר בכזאת, בתחילה גלי לדרעיה ונפל נהוריה להוכיח בראיות גמורות מש"ס ופוסקים על האיסור הגמור לבקש רחמים ח"ו על אחר שימות, אפילו יהיה אויבו ומבקש רעתו, וכ"ש על אשתו שהיא כגופו; ולבסוף הוא ממשמש ובא לנידון שאלתו כשהחולה אדרבה – מתרצית לזה מחמת שאינה יכולה לסבול צערה דגופה, ומביא עובדא דרבי הנ"ל בפ' הנושא. ובכדי לחזק הראיה ללמוד מאמתיה דרבי, מציין לדברי הגמ' במו"ק דף י"ז, והרא"ש והטור ושו"ע חו"מ סי' של"ד, שמלבד שלימדו דין מאמתיה דרבי, דשמתיה לההוא גברא, זאת ועוד, שהחשיבו אותה כת"ח שהיא מלאה בחכמה וביראה, ואם כן, אף אנן נמי יש לנו ללמוד ממנה דין זה, שמותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשיה, דאם היה ענין זה שלא כדין – לא היה התלמוד מביאו, וזה שרבנן לא השגיחו על כך אפשר לומר דרבנן לא חזו כ"כ זה הצער של רבי, דאי לא הסכימו לאמתיה דרבי, היה להם לרבנן באותה שעה לגעור בה, וגם לא הוי שתיק תלמודא מלומר לפחות שמה שעשתה אמתיה דרבי היה שלא כהוגן. ודמשתיק תלמודא – נראה אדרבא, שהסכימו לדעתה, ולכן הדין יוצא דבנדון דידן, שהאשה עצמה שהיא חולה, ויש לה יסורין קשים ומרים, מבקשת מאחרים שיתפללו עליה שתמות – בודאי דמותר גמור, והוא ברור.

והבעל חקקי לב שם מוסיף להביא בזה גם דברי הר"ן בנדרים הנ"ל.

ובכל זאת, ניכרים הדברים כי הספק עוד כרסם בלבו של הבעל חקקי לב מלהתיר הדבר כ"כ בפשיטות, ומסיים את דברי סכומו ההלכתי לכך בלשון זה… עכ"ל. עוד מוסיף החקקי לב וכותב: וכל זה לא מיירי אלא כשאין החולה גוסס, אמנם אם הוא גוסס אזי אין מקום להתפלל עליו…

מכל האמור אנו נוכחים לדעת, כי שונים בהרבה פני הדברים הכתובים בספר חקקי לב הנ"ל מכפי שסוכמו והובאו בספר כל בו הנ"ל. ראינו, ראשית, כמה כרכורים שכרכר הבעל חקקי לב עד אשר הסיק להתיר אפילו את מה שהתיר, בתנאים ותנאי-תנאים, על טהרת הכוונה הברורה לשם שמים בלבד, בלי שום פניה כלל.

ועיקר, עד אשר גם יודע תעלומות יוכל להעיד כך, ומתוך הדגשה בולטת על היסורים המרים והממושכים של החולה, אשר בנידונו ועל תחנוניה של החולה בעצמה שיתפללו עבורה שתמות, על אף הפיוסים הממושכים מתוך חיבה ומסירות שתקבל היסורים באהבה. ואם כן, יש לומר: אין לך בו אלא חידושו, שצריך שתוקדם פיוסים רציניים מתוך חבה ואהבה, לדבר על לב החולה שיקבל את היסורים באהבה, וימורקו על ידי כך עונותיו, כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וגם כמו שמודגש בנידון שם, שהרבו בלי מחשך להשתדל בהבאת ובהמצאת רופאים ותרופות, ובשימושה בכל הנצרך לה, וכן הרבו בתפלה ותחנונים לפני ד', וחילקו הרבה מעות לצדקה, כן בבואנו להקיש וללמוד משם על מקרה אחר – צריך שיהא בדומה לו שתוקדם לפני כך ריבוי המאמצים ברופאים ותרופות והמצאת משרתים לשימושו, שבהרבה פעמים, עם ההקלות והשקטת היסורים – משלים החולה עם מצבו, ועל כל פנים מפסיק מלשאול את נפשו למות, וגומר את חשבון עולמו בתשובה גמורה לד'.

וכן להרבות בבקשת רחמים לפני הרופא כל בשר ומפליא לעשות, ורק אחרי קידום עשיית כל הנז"ל, והמצב לא משתנה, והחולה ממשיך עוד לבקש את נפשו למות, או שדעתו כבר נטרפה עליו, ורואים איך שמתפתל ביסוריו הנוראים – אז, רק אז, יכול מי שבטוח בטהרת מחשבת לבו לשם שמים, להתפלל עליו לפני ד' שימות, וכדמזהיר החקקי לב שם, וכותב: והכל לשם שמים, ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. וכבר אמרו חז"ל: כל דבר המסור ללב – נאמר: ויראת מאלקיך. וגם מדגיש לכתוב: אם אין להם שום חששא מכל החששות האמורות, והיינו שאלו שרצונם להתפלל על כך צריכים לבדוק את עצמם היטב מקודם על כך.

ומכיון ששגיאות מי יבין, אנו רואים באיזה זהירות שכותב אחרי כל זאת הבעל חקקי לב את דבר התירו, הוא אינו כותב בנוסחא של הוראת היתר לכתחילה, אלא כותב בלשון של בדיעבד: אם יהיו מתפללים עליה כדי שתמות ותנוח נפשה – הרשות בידם, ורצונו לומר דאם יעשו כן – אין מזחיחין אותם.

(ה) הא חדא. ושנית, ראינו בהדיא שדבר התירו של החקקי לב הוא רק לאחרים שאין להם שום נגיעה ושום טירדא וטירחא וכל כדומה לזה בהמשכת חיותו של החולה, אבל בשום פנים אין לבעל או לבנים או לקרובים להתפלל על החולה תפלה כזאת שימות, הן מפאת מדת דרך ארץ ורחמנות על שאר בשרם לנתינתו לרדת שחת, הן משום חשדא ומראית עין, והן בגלל כך שלא ימלט שלא יגונב בקרבם איזה נגיעה כל שהיא, ומחשבת און מתחת לסף ההכרה, להנצל כבר מריבוי הטירחא וההטרדה שיש להם מסביב לחולה הזה. ולכן יש להם לכל היותר להיות בזה 'שב ואל תעשה'.

ומתוך זה נראה לפי עניות דעתי, שלבד כל האמור לעיל בדברינו, לחלק מהעובדא דרבי בפ' הנושא, יש מקום גם לחלק ולומר שאין ללמוד בכלל ממעשיה של אמתיה דרבי, ואין ביכלתנו להדמות אליה, דשאני אמתיה דרבי, ששיערה בנפשה לפי גדולתה שכל כוונתה רק לשם שמים, וכדכותב לחלק גם הבעל חקקי לב בכתבו דמאמתיה דרבי יש לחלק ולישב שאם אמרו אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר, בודאי בפה מלא יש לומר דאין אנחנו כאמתיה דרבי. ואם כן, מה אנו שנבוא לדמות עצמנו לאמתיה דרבי, שכוונתה היתה בטוחה בודאות שהיא רק לש"ש?

(ו) כן יש לפענ"ד לדון בכמה דברים על גוף דברי החקקי לב בהראיה מהעובדא דרבי… (דן באריכות בראיותיו של ה'חקקי לב' מאמתיה דרבי ובדברי הברכ"י בנוגע לבן שנותן לאביו דבר המזיקו)

(יב) על כל פנים, בנוגע לעניננו, על דבר האמור בערוה"ש, מצאנו ראינו שגם הבעל חקקי לב, שנדמה שהוא היחידי שדרך להתיר ע"ד הר"ן, לא התיר בכל זאת להתפלל שימות כי אם לאחרים, שאין להם שום קורבה ושום טירדא וטירחא מסביב לחולה, ואחרי מילוי כל התנאים שפורטו לעיל.

אבל לא התיר לא לבעל ולא לבנים ולא לקרובים ולא לכל אלה שיש להם איזה הטרדה מסביב למחלתו של החולה, ולכל אלה – יש להם לכל היותר להיות ב'שב ואל תעשה', לא להתפלל לא לצד זה ולא לצד זה. וד' הטוב בעיניו יעשה, ומוסף על זה יש לפענ"ד מקום עיון ככל אשר הערנו לעיל. גם בעצם יסוד היתר כזה גם לאחרים, אשר כאמור לא מצינו שמוזכר להלכה מיסוד זה לא בטור ולא בשו"ע ונושאי כליהם".

ח"ז מט[13]

עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז מט (קונטרס אבן יעקב פרק יג, א), כתב שכבר באר בחלק ה' ש"יש למנוע מעשות זאת, ובמיוחד שאסורים בכך הבעל הבנים הקרובים וכל אלה שיש להם הטרדה מסביב למחלתו של החולה". והוסיף שכן מתבאר מתשובת הרב חזן ב'ישרי לב':

"על אודות אם מותר להתפלל לקירוב מיתת חולה דתקיף ליה עלמא טובא, ואין סיכויים שיבריא, ומתפתל ביסוריו. הנה כבר ביארתי על כך בהרחבה בספרי רמת רחל סי' ה', והעלתי שיש למנוע מעשות זאת, ובמיוחד שאסורים בכך הבעל הבנים הקרובים וכל אלה שיש להם הטרדה מסביב למחלתו של החולה, כיעו"ש.

ובזה אוסיף למה שמצאתי גם בספר ישרי לב (מהבעל נדיב לב) בחיו"ד אות ח' סק"ז, שהעלה בזה גם כן לאיסורא, וכותב וז"ל… עכ"ל עיין שם, הרי סייעתא נוספת לדברי בספרי שם".

ח"ט מז

בשו"ת ציץ אליעזר ט, מז, התייחס למכתבו של הרב יששכר דוב גולדשטיין אליו (שדבריו הובאו לעיל בדעת ה'אהל יששכר'), הסובר שמותר להתפלל על החולה שימות.

ותחילה כתב הצי"א ש"חשבתי בעיון ראשון שיתכן שאולי יש מקום לדבריו בהלכה, לומר שיהא מותר להתפלל עליו שימות", ואף הביא ראיה לדבריו: "כשם שהוא בעצמו מותר לו להתפלל ליקח את נפשו ממנו, כדמצינו גבי אליהו ויונה, אם כן גם לחבירו מותר לבקש עליו".

אולם בהמשך כתב שאפילו ה'אהל יששכר' עצמו "מודה וכותב שמהסס אבל להתיר בכזאת לבעלה ולשאר קרובים, מפני שלא מצינו מפורש היתר בזה בש"ס". וטוען הצי"א ש"לפענ"ד לא מצינו גם לאחרים שאינם קרובים היתר מפורש בזה בש"ס".

עוד הוסיף נימוק: "גם מהמציאות החיה אנו רואים לא פעם בעליל שחולה כזה רגע בתקוף עליו היסורים ל"ע מחלה נפשו למות, וכעבור זמן מה והיסורים מרפים ממנו במקצת – מתהפך כחומר חותם ומביע רצון לחיים, מהרהר בתשובה וכדומה ועונה אמן לקראת מברכיו לרפואה שלימה", "וגם יתכן שבאותו רגע שנתפלל על כך, הוא בעצמו רצונו בחיים, ואז ניתקל כבר באיסור". כמו כן, "מצינו דהארכת חיים בעולם הזה, הגם שיסורים כרוכים בו, הוא עוד זכות".

עוד טען הצי"א, שהרי גם אם החולה סובל מאוד ומתחנן למות, "האם לא נתיר לחלל עליו את השבת בכל מה שנוכל כדי להשיבו לתחיה לחיי המרים שלו, ולו אפילו לכמה שעות או אפילו פחות מזה?". הרי ששעות חייו יקרות הן, ואין לבקש לקצרן.

כמו כן העיר הצי"א, שאין ללמוד היתר מכך שלחולה עצמו מותר להתפלל על מותו, כי "החולה בעצמו שאני, ואין אדם נתפס בשעת צערו, ועל כן זועק מרה לד' ושואל נפשו למות".:

"אם מותר להתפלל למיתתו של חולה המתפתל ביסוריו ואין סיכויים שיבריא. ב"ה. ר"ח מנ"א תשכ"ו. ירושלים עיה"ק תובב"א. למע"כ הרב הגאון המהולל והמפורסם חו"ב סוע"ה וכו' מוהר"ר יששכר דוב גאלדשטיין שליט"א[14]. רב שכונת אבן יהושע וחוג חתם סופר אחדשכתר"ה באהבה וכבוד.

תמול קבלתי מכתבו היקר, ובו הערות על דברי בספרי רמת רחל סימן ה', על אודות אם מותר להתפלל על מיתתו של חולה המתפתל ביסורים לא עלינו, ואין סיכוים שיבריא. עברתי על דבריו בתשומת לב.

(א) והנה האמת אגיד, שחשבתי בעיון ראשון שיתכן שאולי יש מקום לדבריו בהלכה לומר שיהא מותר להתפלל עליו שימות. ואוסיף לו קצת סייעתא גם ממה שראיתי בהגהות תפארת יעקב על התפא"י בפ"ח דיומא, שכותב בפשיטות על דברי התפא"י שם [שציינתיו בספרי שם שמביא ג"כ דברי הר"ן בנדרים] דבמצטער טובא, ואנן סהדי דניחא ליה דלימות, כשם שהוא בעצמו מותר לו להתפלל ליקח את נפשו ממנו, כדמצינו גבי אליהו ויונה, אם כן גם לחבירו מותר לבקש עליו, ע"ש [ומה שמציין שם כראיה מב"מ ס"ד ע"ב, כתבתי מזה בספרי שם ע"ש].

(ב) אולם לאחר העיון, לא כן עמדי, ואתפס בזה בסוף דברי כתר"ה במכתבו, שמודה וכותב שמהסס אבל להתיר בכזאת לבעלה ולשאר קרובים, מפני שלא מצינו מפורש היתר בזה בש"ס.[15] ועל זה אני מרחיב את היריעה ואומר, שלפענ"ד לא מצינו גם לאחרים שאינם קרובים היתר מפורש בזה בש"ס, ומההיא דכתובות אין כל ראיה מפורשת לכך… ונשאר לנו רק דברי הר"ן בנדרים בזה, ובקשר לזה הרי גם כת"ר מודה שדבריו המה חידוש גדול בביאור כוונת דברי הגמ' שם. וכל הראשונים לא פירשו כן, וכפי שכתבתי בספרי שם יש הוכחה דלית הלכתא כוותיה מדלא הוזכר מדבריו לא בטור וב"י ולא בשו"ע. וזה דחוק מאד לומר שכולם לא ראו דברי הר"ן בזה כפי שמרמז כת"ר בדבריו לומר כן. ובודאי הברור שראוהו ורק לא מצאו לנכון להזכירו מפני דקרא לו נדחה וסברו שלית הלכתא כוותיה ועל כן לא בא זכרונו באוסף בית מדרשם ההלכתי.

(ג) וחוץ מהנימוקים הגלוים והנסתרים שרמזתי עליהם בספרי שם, גם מהמציאות החיה אנו רואים לא פעם בעליל שחולה כזה רגע בתקוף עליו היסורים ל"ע מחלה נפשו למות, וכעבור זמן מה והיסורים מרפים ממנו במקצת – מתהפך כחומר חותם ומביע רצון לחיים, מהרהר בתשובה וכדומה ועונה אמן לקראת מברכיו לרפואה שלימה; וא"כ, איך נוכל לשים בנפשנו להתפלל עליו שימות? וגם יתכן שבאותו רגע שנתפלל על כך, הוא בעצמו רצונו בחיים, ואז ניתקל כבר באיסור.

וע"כ מספיק להיות רק 'שב ואל תעשה' מעשיית תועליות סגוליות להארכת חיים כאלה, וכדמצינו בילקו"ש פ' עקב רמז תתע"א, שמסופר: מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה… ע"ש. והחולה בעצמו שאני, ואין אדם נתפס בשעת צערו, ועל כן זועק מרה לד' ושואל נפשו למות, ואילמלא נגדו לחנניא מישאל ועזריה וגו'. ובמדרש תלפיות ענף בית הכנסת התקשה למצוא ישוב גם על זאת, איך שר"י בן חלפתא יעץ לה לקרב עי"ז מיתתה עיין שם.

(ד) ולא רק ע"פ הנסתר (כפי שמתבטא בלשונו כת"ר בדבריו), כי אם גם ע"פ הנגלה מצינו זאת, כדאמרינן דיסורין ממרקין, וגם זאת מצינו דהארכת חיים בעולם הזה, הגם שיסורים כרוכים בו, הוא עוד זכות…

(ה) ועוד זאת אשאלה את כבוד תורתו: חולה זה, שחייו אינם חיים, ושואל את נפשו למות מרוב חיסורים[16], ר"ל כשיקרה שיתקוף עליו עלמא טובא ביום שבת קודש, האם לא נתיר לחלל עליו את השבת בכל מה שנוכל כדי להשיבו לתחיה לחיי המרים שלו, ולו אפילו לכמה שעות או אפילו פחות מזה? והרי כך הלכה פסוקה היא בגמ' יומא… והאם חיי השעה האלה שיאריכו לו, לא מלאים יסורים הם? והדין הזה הוא פשוט, והוא כן אפילו אם החולה בעצמו יצעק: הניחו לי, ואל תגישו לי שום עזרה, כי נבחר לי המות! ואם כן, הרי מכל זה ראיה חותכת שגם חיים מרים כאלה ל"ע, יקרים הם עד כדי כך שנחשבים בהלכה כזכות לאדם הזה שלא מת מיד, אלא מאריך בחיותו, וגם מחללים את השבת עבור הארכת חיים כאלה, ואיך נוכל איפוא לבוא ולהכריע ע"פ סברות שהמה ביותר רגשיות, שמותר להתפלל להקצרת חיים אלה?

אני מבין גם הצד השני של המטבע, אבל אני גם כן אומר על זה כדברי כת"ר, ורק לאידך גיסא: אין לנו עסק בנסתרות, וגם אין לנו במה שהחולה בעצמו צועק מרה מנהמת לבו שאין לו חפץ בחיים כאלה, הגם שהלב מאד הומה עליו, ואחת היא לנו. דמכיון שמצאנו בהלכה שיש חובה גם לעשות מאמצי הצלה, ואפילו לחלל את השבת עבור המשכת חיים כאלה, סימן מזה דגם חיים כאלה יקרים לפני הקדוש ברוך הוא, היוצר והיודע מה טוב לאדם (ואין צורך להזכיר גם את ההלכה שהמעצים עם יציאת הנפש הר"ז שופך דמים, ובגוסס בידי אדם רק בי"ד אין ממיתין אותו), על כן לא נוכל להחליט שמותר להתפלל עליו שימות דבר שלא נזכר בהלכה לא ברמב"ם ולא בטור ושו"ע ונושאי כליו, וכפי שביארנו בספרנו שם.

ויה"ר וימי בין המצרים אלה יהפכו לנו במהרה לשמחה בלי מצרים לכלל ולפרט ובבריות גופא ונהורא מעליא, ונזכה לראות בשוב ד' ציון ובבנין אריאל בב"א. בכבוד רב בהוקרה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג".

הרב קנייבסקי (אין להתפלל על חולה שימות)

בספר ארחות רבינו ח"א תפלה על חולים י, כתב הר"א הלוי הורביץ ששאל את הרב יעקב ישראל קנייבסקי (ה'סטייפלר') האם מותר להתפלל על מותו של חולה סרטן סופני שסובל ייסורים. והשיב הרב קנייבסקי: "רק הר"ן מפרש כך, וראשונים אחרים מפרשים אחרת". וכששאלו הרב הורביץ "מי החולק על הר"ן" השיב הרב קנייבסקי: "איני יודע":

"מו"ר אמר לי אף שהתפלה על חולה במחלת סרטן זה בגדר נס, מ"מ יש להתפלל עליו כי לפעמים הוא חי ומתקיים עם זה (עי' להלן). שאלתיו, דאיתא בנדרים שלפעמים יש להתפלל על חולה שימות, האם זה שייך בזמן הזה? ענה לי: רק הר"ן מפרש כך, וראשונים אחרים מפרשים אחרת. וצריך לעיין מי החולק על הר"ן, ואמר: 'איני יודע' על השאלה".

שבט הלוי

חלק ח (מביא את הר"ן שמותר להתפלל על חולה שימות, ולכאורה משמע שפוסק כמותו)

בשו"ת שבט הלוי ח, רנג, נשאל ה'שבט הלוי' על ידי תלמידו, הרב משה הלברשטאם, אודות אשה שמוגדרת במצב 'צמח', ויש רופא שאומר שיכול אולי להשיב אותה להכרה, אך אז היא תסבול ייסורים גדולים, "והשאלה, אם מחויבים, או מותרים, לעשות לה טיפול הנ"ל".

בתוך דבריו התייחס שבה"ל לסוגיית תפילה על חולה שימות, ואחר שהביא את המעשה של שפחתו של רבי, כתב: "הרי דעל כל פנים, בלי מעשה ד'קום ועשה' – מותר לפעול, ואפילו להתפלל, שימות מהר, אם רואים שחייו חיי יסורים מאד". אולם הציע לדחות את הראיה, כי "התם שאני, דאמתיה דרבי היתה אשה גבוה מאד בנפש, וידעה שבשמים מבקשים לרבי". ועוד, ש"שאני רבי משאר כל החיים", ולכן "אין להוכיח מרבי על שאר חולים אחרים".

אך בהמשך כתב: "אבל מה נעשה שהר"ן… קבע כן להלכה, דלפעמים צריך לבקש על החולה שימות, כמו שמצטער בחולי הרבה ואי אפשר לו שיחיה, והובא בקצת אחרונים להלכה".

שבה"ל הביא את קושיית ה'דובב מישרים', מדוע לא הוכיח הר"ן מהמעשה ברבי יוחנן בב"מ, שמותר להתפלל למותו של חולה הסובל ייסורים, ותירץ שבה"ל: "אבל לענ"ד יש לומר, דשאני נשתטה באדם גדול כר' יוחנן, ועוד, דנפטר ממצות". ולכן לא ניתן ללמוד משם. ואף שמחללים שבת גם על השוטה, "אמנם יש חילוק בין נדון דידן – דהתם ר' יוחנן, דכל התורה נתפרשה על ידו, ניחא ליה בעצמו דלימות ולא יחיה כשוטה ח"ו בעוה"ז" (מכלל דבריו של שבה"ל בתשובה זו ניתן לקבל את הרושם שלהלכה הוא סובר שאפשר לסמוך על הר"ן, אולם בתשובה הבאה הוא מבהיר שלא כן פני הדברים):

"ב"ה, י"ג מנ"א ד' ואתחנן אל ה' תנש"א לפ"ק, פה אוברנאו יצ"ו.

כבוד תלמידי ידנ"פ הגאון וצדיק בנן של קדושים המפורסם כש"ת ר' משה האלברשטאם שליט"א, מורה ודאין בעיה"ק ירושלים ת"ו.

אחדשה"ט וש"ת באה"ר.

זה עתה עינתי קצת בדבר השאלה שצריכה רבה, והוא על דבר אשה מעיה"ק ירושת"ו שהיא שוכבת זה כמה שנים במצב של חוסר הכרה מוחלט, ולדעת הרופאים נלקה אצלה גזע המוח, ואין היא מרגשת כלום מטוב ועד רע – אינה מודעת להסביבה, וגם אינה סובלת יסורים נפשיים היות היא מה שנקרא לשונם 'צמח' בעלמא, וכל קיומה היא ע"י פעולות של החייאה. ובא רופא אחד והציע טפול ע"י הפעלת איזה מכשיר בגופה משך תקופת זמן, ולדבריו יש תקוה קלושה שיצליח בדרך זה להעירה מתרדמתה, אבל קרוב לודאי שאחר התעוררותה ע"י טפול זה, היא תסבול כל ימי חייה ממצוקה וחולי נפש באופן חמור וקשה מאד, וכנראה שהבעל נשא אשה אחרת בינתים ע"י היתר ק' רבנים, מלבד יסורי הגוף בלי ספור ע"י שכיבה במקום אחד שגורם שברים וניוון שרירים וכו'.

והשאלה, אם מחויבים, או מותרים, לעשות לה טיפול הנ"ל. זה תוכן השאלה בתוספת קצת…

והנה בהא דכתובות ק"ד ע"א באשכבתא דרבי, דבתחלה התפללו שיכופו התחתונים את העליונים, וכיון שנתרבו יסוריו ע"י חולי מעיים שלו, ומצטער טובא, אמרה אמתיה דרבי: יה"ר שיכופו עליונים את התחתונים! ועשתה פעולה שיחדלו רבנן מלהתפלל, ונח נפשי' דרבי.

הרי דעל כל פנים, בלי מעשה ד'קום ועשה' – מותר לפעול, ואפילו להתפלל, שימות מהר, אם רואים שחייו חיי יסורים מאד [וממילא לא יאריך ימים]. אי לאו דמסתפינא, אמינא: התם שאני, דאמתיה דרבי היתה אשה גבוה מאד בנפש, וידעה שבשמים מבקשים לרבי, כדאמרה: עליונים מבקשים לרבי. וגם יש לומר: שאני רבי משאר כל החיים… אם כן אין להוכיח מרבי על שאר חולים אחרים.

אבל מה נעשה שהר"ן נדרים מ' ע"א (שהביא גם כ"ת) קבע כן להלכה, דלפעמים צריך לבקש על החולה שימות, כמו שמצטער בחולי הרבה ואי אפשר לו שיחיה, והובא בקצת אחרונים להלכה.

וכתב כבודו שכבר מזמן הקשה לגאון ישראל בעל דובב מישרים זצל"ה, דמאי טעמא לא מייתי הר"ן נדרים הנ"ל ראיה מב"מ פ"ד ע"א דכד נח נפשיה דר"ל, דהוה מצטער ר' יוחנן בתריה טובא, והוה קרע מאניה וכו', והוה קא צווח עד דשף דעתיה מיניה, כמו שכתב רש"י, שנשתטה ונעקר דעתו ובעו רבנן רחמים ונח נפשיה. הרי חזינן דמותר להתפלל שימות, ומש"כ כב' מעל' בתירוצו דוחק בעיני.

אבל לענ"ד יש לומר, דשאני נשתטה באדם גדול כר' יוחנן, ועוד דנפטר ממצות. ואעפ"י שגם על שוטה מחללים, כמבואר בפוסקים, וכאשר ביאר היטב בבה"ל או"ח סי' שכ"ט ד"ה 'אלא', אמנם יש חילוק בין נדון דידן – דהתם ר' יוחנן, דכל התורה נתפרשה על ידו, ניחא ליה בעצמו דלימות ולא יחיה כשוטה ח"ו בעוה"ז, והרי זה דומה ממש לאמרם תענית כ"ג ע"א דהתפלל חוני המעגל רחמים על עצמו שימות, מטעם או חברותא או מיתותא, וק"ו שלא לעשות שוטה! ואם כן, אין לדון מזה על שאר מקרים, ושפיר דלא הביא מזה הר"ן…".

 

חלק י ("אין דבר זה ניתן רשות ביד כל אדם" להתפלל על החולה שימות, וגם דברי הר"ן לא הובאו בפוסקים)

עוד בשו"ת שבט הלוי י, כו, נשאל לגבי חולים שאין תקווה שמצבם ישתפר, האם מותר להפסיק להתפלל לרפואתם. והשיב שאם אפסה התקווה שיתרפאו, "נהי דכתב הר"ן בנדרים מ' ע"א דמותר אפילו להתפלל על חולה מסוכן ומצטער הרבה שימות, מכל מקום אין דבר זה ניתן רשות ביד כל אדם, וגם הפוסקים לא הביאו דבר זה בפסקיהם". לכן "דנהי דלהתפלל שימותו קשה להורות", מכל מקום להפסיק להתפלל לרפואתם אפשר שמותר:

"ב"ה, לכבוד הה"ג ר' מיכאל דוב מענצער שליט"א ניו יורק.

שאלה:

המזכיר בברכת רפאנו שמות חולי ישראל, ויש כמה חולים ששוכבים על ערש דוי כבר כמה שנים בלי שינוי במצבם כלל, האם מותר לו להפסיק מלהתפלל עליהם עוד, כיון שאין רואים שום שינוי?

תשובה:

אם יש אפילו תקוה כל דהו, בודאי מצוה להתפלל עליהם. אבל אם לכל הדעות אפסה כל תקוה, נהי דכתב הר"ן בנדרים מ' ע"א דמותר אפילו להתפלל על חולה מסוכן ומצטער הרבה שימות, מכל מקום אין דבר זה ניתן רשות ביד כל אדם, וגם הפוסקים לא הביאו דבר זה בפסקיהם. וגם יתכן שהחולים ששאל עליהם כבודו, נהי דלא מתרפאים מכל – לא מצטערים יותר באריכות מחלתם.

מכל מקום, כיון שאין אחוז תקוה לפי ראות עיני בשר ודם, רק יתכן בדרך נס, יתכן דנהי דלהתפלל שימותו קשה להורות, אבל להפסיק, כמו שהציע כבודו, יתכן דמותר. ועדין צ"ע".

עוד שם סימן רצב, ג, שב וכתב על דברי הר"ן ש"הלכה זו לא מוזכרת בפוסקים, ויתכן שהיא דעת יחידי ואין הלכה כן". אולם ערוה"ש מזכיר זאת.

אמנם כתב שבה"ל ש"לדחות לגמרי דברי הר"ן אין בכחנו", "אבל הא ודאי משמע דאין דבר זה נמסר לכל אדם, דמי יודע בכו"כ מקרים אם באמת כבר הזמן שלא להתפלל, ולהכי לא מביאים זה הפוסקים בפירוש". לכן למעשה אין לנהוג כן:

"ואשר שאל כבודו, במה שכתב הר"ן נדרים מ' ע"א, דלפעמים צריך להתפלל על החולה שימות, וכדמוכח מאמתיה דרבי כתובות ק"ד ע"א. והלכה זו לא מוזכרת בפוסקים, ויתכן שהיא דעת יחידי ואין הלכה כן. אבל ראה בספר ערוך השלחן יו"ד סי' של"ה דמייתי לה לדינא.

הנה בעיקר הראיה מאמתי' דרבי יש לדקדק, דהא רבנן לא שבקו מלבעי רחמי עד הסוף, הרי דלא סבירא להו כאמתיה דרבי, וגם היא לא עשתה פעולה אח"כ רק לשבור כוזא שיפסיקו קצת מלהתפלל, ולא שיתפללו בפירוש שימות; מכל מקום, מסוגיא דנדרים משמע כן לפירוש רבינו הר"ן, ולדחות לגמרי דברי הר"ן אין בכחנו, אבל הא ודאי משמע דאין דבר זה נמסר לכל אדם, דמי יודע בכו"כ מקרים אם באמת כבר הזמן שלא להתפלל, ולהכי לא מביאים זה הפוסקים בפירוש, וכך שמעתי. [וע"ע בח"ח סי' רנ"ג]

ולע"ע אסתגר בזה והרני דוש"ת באהבה, מצפה לרחמי ה'".

הסוברים שיתפלל שה' יגאל אותו מייסוריו

תשובות והנהגות

פב (מותר להתפלל למותו של חולה סופני שסובל מאוד, או כשהחולה לא בצלילות או עלול להתרעם ומבקש למות)

בשו"ת תשובות והנהגות ב, פב, דן בשאלה אם מותר להתפלל על חולה שימות. תחילה מזכיר את הר"ן בנדרים, ומציין ש"דבריו הם חידוש פלא, ובש"ע לא הובא כלל".

לאחר מכן מעמיד ה'תשובות והנהגות' את דבריו של הר"ן במציאות ש"אין לו כבר דעת כלל, ואינו ראוי לקיים מצוות, ולדעת הרופאים לא שייך שיחזור שכלו לתפקד". או כמו במקרה של רבי, ש"אין החיים כדאי לו כשייסוריו נוראים, ואינו יכול לעבוד ה' ומצטער בכך, ומוטב שימות מיתת עצמו". לעומת זאת, "בכל אדם, אף שמצטער טובא, הלא דוחין שבת בשביל חיי שעה, שיכול באותה שעה לזכות להרבה לחזור בתשובה". ואזי "כל שכן דלא להתפלל שימות בשעה שיכול לזכות לחיי נצח".

אולם הרב שטרנבוך מזכיר שהתפאר"י וערוה"ש הביאו את דברי הר"ן להלכה. ולמעשה כותב ש"אם אין סכוי שיחלים או שיחזור לדעתו, והוא סובל מאד – מותר להתפלל להקב"ה שלא יעניש אותו בייסורים ואם דינו למות – ימות מיד. אבל אם הוא בדעה צלולה, ראוי להתפלל לטובתו שהקב"ה ימחל לו בלי ייסורים, אבל אין לבקש שימות". עוד הוסיף, שאף אם הוא בדעה צלולה, "אם קץ בחייו, ועלול להתרעם על הקדוש ברוך הוא וכדומה, ומבקש למות – נראה שבזה אין איסור להתפלל שהקב"ה ינהוג עמו כפי שטוב לו". בנוסף, "כשמרגישים צערו שנורא מאד, ואין סכוי שיחלים, ואינו מסוגל לסבול – כי האי גוונא נראה שמותר".

בסיום תשובתו סיפר: "ושמעתי שהגאון הר"ש רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל, ביקש ממבקריו בעת מחלתו האחרונה, שיתפללו שהקב"ה יפרידנו מן היסורים, וביאר שיכול להתקיים או ע"י שהוא יעזוב, או שהיסורים יעזבו":

"שאלה: להתפלל על חולה שמתפתל בייסורים שימות

הר"ן בנדרים (מ א) מביא שלפעמים יש להתפלל על חולה שימות, כמו באמתיה דרבי, שראתה אותו מצטער ואמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. והוא הדין בחולה המצטער ואין לו סיכוי לחיות. ודבריו הם חידוש פלא, ובש"ע לא הובא כלל.

ולע"ד נראה דהיינו כשאין לו כבר דעת כלל, ואינו ראוי לקיים מצוות, ולדעת הרופאים לא שייך שיחזור שכלו לתפקד. וכן בקדושי עליון כרבי, שסברה שאין החיים כדאי לו כשייסוריו נוראים, ואינו יכול לעבוד ה' ומצטער בכך, ומוטב שימות מיתת עצמו. אבל בכל אדם, אף שמצטער טובא, הלא דוחין שבת בשביל חיי שעה, שיכול באותה שעה לזכות להרבה לחזור בתשובה! וכמבואר בשם המאירי בבה"ל ס"ס שכ"ט, ע"ש, וכ"ש דלא להתפלל שימות בשעה שיכול לזכות לחיי נצח.

ולדידן, תלוי: אם אין סכוי שיחלים או שיחזור לדעתו, והוא סובל מאד – מותר להתפלל להקב"ה שלא יעניש אותו בייסורים ואם דינו למות – ימות מיד. אבל אם הוא בדעה צלולה, ראוי להתפלל לטובתו שהקב"ה ימחל לו בלי ייסורים, אבל אין לבקש שימות.

שוב מצאתי ב"תפארת ישראל" ביומא פ"ח (מ"ז) שמביא כדברי הר"ן להתפלל שימות אם מצטער הרבה, וכן מביא להלכה בעה"ש סימן של"ה (ס"ק ג).

ולדעתי לדידן אין להתפלל שימות כשהוא בדעתו וסובל, רק שיזכה בזה לסליחה ומחילה. ורק אלו שבלאו הכי אין דעתם צלולה ומצטערים הרבה, יש לסמוך על הר"ן ולהתפלל שימות. אבל אם קץ בחייו, ועלול להתרעם על הקדוש ברוך הוא וכדומה, ומבקש למות – נראה שבזה אין איסור להתפלל שהקב"ה ינהוג עמו כפי שטוב לו. אבל במצטער הרבה לבד – לא כל הרוצה ליטול את השם להתפלל שימות, יבוא ויטול, ודרכי ה' נסתרות, וסגי כשאינו מבקש על כך. אבל כשמרגישים צערו שנורא מאד, ואין סכוי שיחלים, ואינו מסוגל לסבול – כי האי גוונא נראה שמותר, כמ"ש (וע"ע מש"כ בזה לקמן סימן תשכ"ו).

ושמעתי שהגאון הר"ש רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל, ביקש ממבקריו בעת מחלתו האחרונה, שיתפללו שהקב"ה יפרידנו מן היסורים, וביאר שיכול להתקיים או ע"י שהוא יעזוב, או שהיסורים יעזבו".

תשלח ("נוסח התפלה הראוי הוא שיעזור הקב"ה לחולה שלא יסבול יותר)

עוד שם בסימן תשלח, נשאל אם מותר להתפלל למותו של חולה סרטן סופני שסובל מאוד. ותחילה הביא את הר"ן שמותר להתפלל על חולה שסובל שימות. אולם בהמשך המשיך את הקו שבו סיים את תשובה סימן פב בשם ר"ש רוזובסקי, ש"נראה שמותר להתפלל רק שהקב"ה יעזור שיהיה טוב לו", "ולכן נוסח התפלה הראוי הוא שיעזור הקדוש ברוך הוא לחולה שלא יסבול יותר, כיצד? – כפי רצון הקדוש ברוך הוא: או שימות או שירפא אותו, עכ"פ יעזור שלא יסבול עוד", "אבל אין להתפלל להדיא שימות" (ובסוגריים הזכיר את דעת תפאר"י וערוה"ש שהביאו את הר"ן בסתמיות להלכה):

"שאלה: חולה סרטן ר"ל, בשלבים חמורים, וסובל נורא, אם מותר להתפלל שימות?

בר"ן נדרים (מ א) בהא ד"כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות", ופירש הר"ן דהכי קאמר פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בכתובות קד. דכיון דחזאי אמתיה דרבי דקמצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים.

ונראה שמותר להתפלל רק שהקב"ה יעזור שיהיה טוב לו, וזהו שהתפללה אמתיה דרבי: שיכופו עליונים את התחתונים, והיינו שרצון הבורא ית"ש יתקיים, ולא תפלת תחתונים שיחיה בייסורים כשאי אפשר לו לפעול עוד כלל. ולכן נוסח התפלה הראוי הוא שיעזור הקדוש ברוך הוא לחולה שלא יסבול יותר, כיצד? – כפי רצון הקדוש ברוך הוא: או שימות או שירפא אותו, עכ"פ יעזור שלא יסבול עוד.

אבל אין להתפלל להדיא שימות, אף דנראה שאין תקוה וסובל הרבה, רק יש להתפלל שהקב"ה יעזור אותו שלא יסבול, וזהו המכוון גם בתפלת אמתיה דרבי וכנ"ל.

(ברם בחלק או"ח ביארנו שיטת התפא"י והעה"ש דיש אופנים שמותר להתפלל שימות, יעו"ש והשי"ת ירפא שבר עמו)".

שאילת חמדת צבי (חכמים ביקשו על רבי יוחנן "שירחמו עליו מן השמים" ולא שימות)

בשו"ת שאילת חמדת צבי (לרב צבי דב וולנר) ד, נד, ג, דן בשאלת תפילה על חולה שימות, והקשה על הר"ן שלכאורה אין ראיה משפחתו של רבי שמותר להתפלל על החולה שימות, שהרי היא ראתה "שרצון העליונים יתגבר על תפלת התחתונים שבתעניתם ותפלתם מעכבים את המיתה", ולכן תפילתה היא "הסרת המונע, ובזה אין איסור".

עוד מבאר הרב וולנר לגבי המעשה של רבי יוחנן, שחכמים לא התפללו שימות, אלא "בקשו שירחמו עליו מן השמים, ומה טוב שישלחו לו רפואה שלימה", אולם "מאחר שכל מה דשף דעתיה הוי בהא ד'היכא את בר לקיש', דהוי מקשי לו כ"ד קושיות ורווחא שמעתא – לא היה כאן שום רפואה, ונח נפשו". כלומר רחמי השמיים עליו היו שימות, כי אם היה מבריא שוב היה מצטער על מות ריש לקיש:

"הר"ן בנדרים… וז"ל… עי"ש. דיש לומר דמהא דרבי אין ראיה דמותר להתפלל על החולה שימות, דגבי רבי איתא שם דהאי יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא… הרי שעל ידי התענית ותפלה עיכבו את מיתת רבי, וכאשר ראתה אמתיה דרבי דקמצטער… דהיינו שרצון העליונים יתגבר על תפלת התחתונים שבתעניתם ותפלתם מעכבים את המיתה, והוי בתפלתה הסרת המונע, ובזה אין איסור. אבל להתיר להתפלל שימות אדם – אין לנו ראיה מהא דרבי.

וכן קשה על הר"ן מה דאמרינן שם: כי אתי רב דימי אמר: כל המבקר… ולפי הר"ן מה מקשה "שימות סלקא דעתך"? דהיינו שאין לבקש רחמים שימות, הלא כשמצטער החולה הרבה, שפיר יש לבקש שימות! ועל כן מסיק הגמרא אלא כל שאין מבקר את החולה – אין מבקש לא שיחיה ולא שימות. ומפרש שם פי' הרא"ש לא כהר"ן, וז"ל… ואולי יש לדחוק ולרש גם את הר"ן…

וזה נמי מה דאיתא בב"מ (פ"ד א'), בהא דרבי יוחנן, דכי נח נפשיה דרשב"ל הוי מצטער בתריה טובא וכו', עד דשף דעתיה (פרש"י: נעקרה ממנו דעתו, ונשתטה). בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה. דהיינו שלא התפללו שימות, אלא בקשו שירחמו עליו מן השמים, ומה טוב שישלחו לו רפואה שלימה, אבל מאחר שכל מה דשף דעתיה הוי בהא דהיכא את בר לקיש, דהוי מקשי לו כ"ד קושיות ורווחא שמעתא, לא היה כאן שום רפואה, ונח נפשו".

באר משה (התפילה צריכה להיות שה' יציל את החולה מן הייסורים, ולא שימות)

כיוצא בזה כתב בשו"ת באר משה ח, רלט, ד, ש"התפלה היא רק שהקב"ה יציל אותו מהיסורין באיזה אופן שיהיה, רק יצילו". וכן לגבי רבי יוחנן, החכמים התפללו "שיצילו הקב"ה ברחמיו וחסדיו באיזה אופן שרוצה, והקב"ה שמע תפלתם והסיר ממנו המחלה, רק לא על ידי שחי", אלא במותו. ולגבי חוני המעגל באר ש"במקום שמי שנתנה נוטלה, אפילו אם מתפלל על זה – אין בכך כלום":

"ואין להקשות מהא דמצינו אצל ר' יוחנן דבעי רבנן רחמי עליה ונח נפשיה. וכ"כ הר"ן לנדרים מ'… וז"ל… עכ"ל. מבואר דשרי. אין זה עניינו לכאן כלל, דהתפלה היא רק שהקב"ה יציל אותו מהיסורין באיזה אופן שיהיה, רק יצילו. וזה מדויק בלשון הגמרא: בעי רבנן רחמי עליה, היינו שיצילו הקב"ה ברחמיו וחסדיו באיזה אופן שרוצה, והקב"ה שמע תפלתם והסיר ממנו המחלה, רק לא על ידי שחי, אלא כמו דאיתא התם. אבל תפלת הרבנן לא היתה על המיתה כמובן.

ויש לעיין בעובדא דחוני המעגל… וכאן על כרחך צריך לומר כמו שאמר רבי חנינא בן תרדיון: מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואל יחבל הוא בעצמו. דבמקום שמי שנתנה נוטלה, אפילו אם מתפלל על זה – אין בכך כלום".

---

[1] הוא גרס כנראה 'כרות שפכה' בדברי רבי אבין, בשונה מהמובא לפנינו. עכ"פ לנידון דידן אין לזה משמעות.

[2] כתב על דבריו הרחד"ה ב'מים חיים' ג, לו, המובא להלן: "כמאמר מוסגר יצויין בשאילתות "ויקרא" נראה לכאורה שהגאון כאילו סובר כסברת הר"ן, אבל דבריו עמומים, וכנראה שיש בהם חסרון הניכר וקשה להחליט מה סברתו בזה".

[3] נראה שהכוונה לר"ן (וכפי שכתב 'ערך כסף' המובא להלן). ואולי מכיוון שהדפיסו את הר"ן לצד רש"י בש"ס וילנא, נוצרה הטעות.

[4] המהדיר שם כתב שנראה שצ"ל: ב"מ (בר מינן).

[5] ועי' להלן בצי"א שקבל על ה'כל בו' שמדבריו נשמע שה'חקקי לב' התיר בפשיטות להתפלל על החולה שימות מלבד בשעת גסיסה, ולא היא.

[6] מסכת בבא מציעא פו, א: "אמר רב כהנא: אישתעי לי רב חמא בר ברתיה דחסא: רבה בר נחמני אגב שמדא – נח נפשיה. אכלו ביה קורצא בי מלכא, אמרו: איכא חד גברא ביהודאי דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא… שדרו שליחא בתריה, לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה, מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. אדהכי, נשב זיקא ואויש ביני קני, סבר גונדא דפרשי הוא. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור, טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור".

 

[7] בחלק י סימן רב, כתב ה'משנה הלכות' תשובה קצרה לשאלה "אי מותר להתפלל על החולה מסוכן שימות", ובה הפנה לתשובה זו, בה פירט את דעתו בזה בהרחבה.

[8] גם הרב חיים יוסף דוד וייס, בשו"ת ויען דוד ג, קלא, הסיק כדברי ה'חקקי לב'.

[9] ועי' להלן בדברי הרחד"ה בשו"ת מים חיים ג, לו, שבאר מדוע האריך כל כך הרב פלאג'י בעניין זה, אף שבשאלה שנשאל המקרה הוא הפוך, שהאשה היא זו שרוצה שיתפללו למותה, ואילו בני המשפחה אינם רוצים בזה, ואוהבים אותה ורוצים שתמשיך לחיות.

[10] גם לפנינו תשובות נא-נב חסרות שם, והתשובה העוסקת בנושא זה היא תשובה נב.

[11] צ"ל 'חקקי'.

[12] יצוין שהרב קוק לא התייחס לעניין במפורש, אלא הסביר את הגמ' בנוגע לאמתיה דרבי באופן שהרב וון-דייק הבין אותו כך.

[13] תשובה קצרה נוספת של הצי"א נמצאת בחלק יט, י. אולם אין שם יסודות חדשים לענייננו.

[14] הלא הוא בעל ה'אהל יששכר', שהתכתבותו עם הצי"א הובאה לעיל בדעת ה'אהל יששכר'.

[15] כמבואר בדבריו של ה'אהל יששכר' הנ"ל.

[16] נראה שצ"ל 'היסורים'.