האם לומדי תורה פטורים ממלחמת מצווה?

הקדמה

לחלקו של שבט לוי במלחמה ישנם מקורות רבים במקרא ובתלמוד. במאמר זה לא נסקור מקורות אלו, שדורשים מאמר לעצמו, אלא נתמקד בחידושו של הרמב"ם שלכאורה פטר את שבט לוי מהשתתפות במלחמות ישראל, ובכלל זאת את הקובעים עצמם לעסוק בתורה כל חייהם כדוגמת שבט לוי, ונראה כיצד הסבירו פוסקי הדורות האחרונים את דבריו על רקע שאלת גיוסם של בחורי ישיבות ואברכים לשירות בצבא ההגנה לישראל.

מובן שמי שאינו מתכוון להקדיש את חייו ללימוד תורה, אין כל מקור לפטור אותו ממצוות ההשתתפות במלחמת מצווה, וכל הדיון הוא אודות אותם שהחליטו להקדיש את חייהם ללימוד תורה בהתמסרות מלאה לייעוד זה.[1]

דברי הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל יג, י, מבאר שאסור מהתורה לכל בני שבט לוי ליטול חלק בביזת המלחמה ונחלה בארץ:

"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: "לא יהיה לכהנים הלוים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל". 'חלק' – בביזה, 'ונחלה' – בארץ. וכן הוא אומר: "בארצם לא תנחל, וחלק לא יהיה לך בתוכם" – בביזה, ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה – לוקה, ואם נטל נחלה בארץ – מעבירין אותה ממנו.

בהלכה יב שם מבאר הרמב"ם ששבט לוי "הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין", וזאת משום ש"הם חיל השם", ואזי ה' "זוכה להם" בחלקם:

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? – מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'".

בהלכה יג שם, ההלכה האחרונה בהלכות שמיטה ויובל, מוסיף הרמב"ם לחדש, ש"לא שבט לוי בלבד" כלול בהנהגה זו, אלא "כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו", "ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים":

"ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינוֹ מדעו להִבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים; הרי דוד עליו השלום אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי'".

מדברי הרמב"ם הללו מבקשים רבים כיום ללמוד היתר לבחורי הישיבות העוסקים בתורה להימנע משירות צבאי בעת מלחמות המצווה שמנהל צבא הגנה לישראל מעת הקמתו ועד היום.

במאמר זה נסקור את דברי הפוסקים ומפרשי הרמב"ם מהדורות האחרונים ביחס לדבריו אלו, והאם יש ללמוד מהם פטור למלחמות המצווה של דורנו.

הלומדים פטור מדברי הרמב"ם

הרב ראובן כץ

בספרו שער ראובן, במאמר 'מעמדם של בני הישיבות' עמ' סד, כותב הרב ראובן כץ ש"ידוע ומפורש, כי שבט לוי לא לקח כל חלק במלחמה", ומצטט את הרמב"ם הנ"ל מסוף הלכות שמיטה ויובל,

"ידוע ומפורש, כי שבט לוי לא לקח כל חלק במלחמה, וכן מובא ברמב"ם בהלכות שמיטות-ויובלות, פרק י"ג: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אחיו… לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר, ברך ה' חילו. והוא ברוך והוא זוכה להם, שנאמר, אני חלקך ונחלתך".

והוסיף שם (עמ' סו-סז), שהרמב"ם מבאר שיסוד זה נכון לא רק לשבט לוי בלבד, אלא כלשון הרמב"ם: "כל איש ואשה מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעתו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה'", "הרי זה נתקדש קודש קדשים והיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, כמו שזכה לכהנים ללוים", ולכן אין לגייס לומדי תורה לשירות בצבא (בהמשך המאמר הוסיף טיעונים נוספים לפטור לומדי תורה מגיוס לצבא):

"הרמב"ם, בסוף אותו פרק של שמיטות ויובלות, מסביר ומפרש : ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואשה מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעתו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו ה' ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים והיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, כמו שזכה לכהנים ללוים".

הרב נריה (לומדי התורה שומרים על רוחניותו של העם, שהיא קריטית להמשך קיומו)

הרב משה צבי נריה, ב'מאורות נריה' חלק 'ישראל במדינתו' עמ' 91-92, מבאר ששבט לוי פטור מהמלחמות משום שלמעשה "גם בימי שלום – כשכל אחד פונה לעסקיו והולך אל נחלתו – לשבט לוי אין חלק ונחלה בארץ. גם בשעה שכל אחד עורך לו את חשבון עולמו הפרטי – להם אין חיים פרטיים". "ובזמן שחיילים גמרו מזמן את שירותם בצבא הסדיר, הלווים – נשארים מרותקים – רתוקים לתפקידם הכלל-ישראלי, בקבע".

כהמשך לכך כתב ש"ראשי ישיבות מאמינים באמונה שלימה, שאין קיום לעם ישראל בלא תורה, שאין משמעות לעם ישראל לארץ ישראל ולמדינת ישראל, בלי בנים בונים לומדי תורה הנדבקים בכל נפשם ובכל מאודם במשימתם, בכל אורח חייהם".

ומסכם הרב נריה: "אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את דילול המעינות. צה"ל שומר על הגוף, והישיבות – על הנפש, צה"ל מגן על היהודים – והישיבות מגינות על היהדות":

"שבט לוי אינו יוצא למלחמה – "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל".

לא ידוע לנו באיזו מידה של הבנה קיבלו אבותינו בימי קדם את ההלכה כי שבט לוי אינו יוצא למלחמה. אפשר שגם אז היו כאלה שהתרעמו והתלוננו על כך, נראה שרובם הבינו שאין כאן חס ושלום הבחנה בין דם לדם – דמו של מי סמוק טפי [אדום יותר], אלא זוהי הערכות פנימית של מבנה העם. אשר לא רק צבא המלחמה שומר על קיומו, ולא שדה הקרב בלבד הוא החזית היחידה בה נדרש האדם כולו למסור כל כולו למען קיום העם וקיום ערכיו.

יותר מכולם הבין זאת שבט הלוי עצמו: שבט לוי לא ראה זאת כזכות אלא כחובה. הוא מגוייס כל הימים: גם בימי שלום – כשכל אחד פונה לעסקיו והולך אל נחלתו – לשבט לוי אין חלק ונחלה בארץ. גם בשעה שכל אחד עורך לו את חשבון עולמו הפרטי – להם אין חיים פרטיים.

"הם הובדלו מדרכי העולם". הם לא שייכים ל"חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם". כוח גופם וכוח נפשם נתונים הם לעם כולו דרך קבע, במתנה. ובזמן שחיילים גמרו מזמן את שירותם בצבא הסדיר, הלווים – נשארים מרותקים – רתוקים לתפקידם הכלל-ישראלי, בקבע. כניסוחו של הרמב"ם בלשונו הבהירה, הפסקנית: "הם חיל ד'", "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו – הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה די חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים" (רמב"ם שם).

ראשי ישיבות מאמינים באמונה שלימה, שאין קיום לעם ישראל בלא תורה, שאין משמעות לעם ישראל לארץ ישראל ולמדינת ישראל, בלי בנים בונים לומדי תורה הנדבקים בכל נפשם ובכל מאודם במשימתם, בכל אורח חייהם. גם שזכינו לעצמאות מדינית – אין עובדה זו מבטיחה את הרציפות הרוחנית של האומה. ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו דילול המעינות. הם סבורים כי אנו זקוקים להגנה רוחנית מרובה. כי לא רק על גבולות גיאו-פוליטיים יש צורך לשמור, שכן גם סכנות רוחניות אורבות לנו, ורבה המסירות וההקרבה אשר יהיה עלינו להשקיע בכדי להתגבר על משברי הדור, על אתגרי התקופה. מבחינת קיום האומה – התבוללות רוחנית אינה פחות חמורה מהשמדה פיזית. המאמצים הבטחונים הם למען קיום האומה, ולא להיפך. והיה אם חס וחלילה הבוק יבוק (על פי ישעיה כד, ב) רוח האומה, יתרוקן מתוכנו יתיבש מלשד הדורות – גם כוחו הפיזי יחלש וילך. כשאין למען מה להלחם – אין אומץ למלחמה.

ראש ישיבה רואה את עצמו אחראי "שלא תשתכח תורה מישראל". הוא רואה את עצמו כשומר אשר בידו הופקד היקר מכל יקר – צפור הנפש של האומה. הוא כולו דאגה חמורה ומתמדת על משמרת נשמת האומה. חרדה אחת גדולה, בלתי פוסקת, לקיומה ולרציפותה של האומה. רוח האומה עודנה זקוקה – ותמיד תהיה זקוקה – לטיפוח מסור ולהגנה מתמדת. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את דילול המעינות. צה"ל שומר על הגוף, והישיבות – על הנפש, צה"ל מגן על היהודים – והישיבות מגינות על היהדות.

קשה לחנך לחלוציות רוחנית בתקופה של רמת חיים גבוהה. אם שרדו לנו שרידים, נשמור עליהם מכל משמר. הם נחוצים לאומה וגם בשעת חירום, ואפילו כשהסכנות מוחשיות ונמשכות תקופה ארוכה יותר, אין לפגוע במוסדי דור ודור אשר האומה כולה בנויה עליהם.

נוכיח כלפי אדם ועולם כי יודעים אנו להוקיר את שבט הלוי המוותר על תועלת חומרית, כי יודעים אנו להעריך את בני קהת נושאי ארון הברית, בת קול מכרזת ואומרת (במדבר ד, יח): "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי"! ".

הרב מרדכי אליהו (מי שיכול ללמוד – עדיף שילמד, ובכך הוא מגן על עם ישראל)

בספר מאמר מרדכי (לרב מרדכי אליהו) הלכות שבת ח"ה קח, ג, כתב ש"כל מי שיכול להמשיך ללמוד תורה – ודאי שעדיף לו ולעם ישראל שימשיך בלימודו, כיון שעל לימוד זה עומד העולם ומגן על עם ישראל". אולם "מי שאינו יכול לעשות כך, עדיף שילך לישיבת הסדר, שממנה יוצאים תלמידי חכמים יראי שמים":

"כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ג הל' י"ב-י"ג): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו…

ולכן, כל מי שיכול להמשיך ללמוד תורה – ודאי שעדיף לו ולעם ישראל שימשיך בלימודו, כיון שעל לימוד זה עומד העולם ומגן על עם ישראל, ובזכותו ישראל מנצחים במלחמה". אולם, מי שאינו יכול לעשות כך, עדיף שילך לישיבת הסדר, שממנה יוצאים תלמידי חכמים יראי שמים וכו', ובלבד שישרת במקום שנשמרים בו גדרי הצניעות, ואין תערובת בין נשים לגברים".

הרב חיים קנייבסקי

בפירושו על הרמב"ם 'דרך אמונה' על הרמב"ם שם יג, ס"ק ס"א, כתב הרב קנייבסקי שמדברי הרמב"ם הללו משמע ש"גם תלמידי חכמים אין יוצאין למלחמה, כמו שבט לוי". והוכיח זאת מפירוש הר"ן על דברי חז"ל שאברהם אבינו שנענש על שעשה 'אנגריא בתלמידי חכמים', שהכוונה היא "שהוליכן למלחמה" במלחמתו בארבעת המלכים, וכן מדברי חז"ל על אסא, שאף הוא נענש בשל כך:

"לשרתו ולעובדו ולדעת את ה'. משמע דגם תלמידי חכמים אין יוצאין למלחמה, כמו שבט לוי. וכן אמרו בגמ': מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים ר"י שנים? – מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. פירש הר"ן: שהוליכן למלחמה. עוד אמרו: מפני מה נענש אסא [שחלה ברגליו]? – מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: והמלך אסא השמיע את כל יהודה, אין נקי".

ובביאור הלכה שם ('ולא שבט') הוסיף שכן משמע מדברי חז"ל על דוד המלך, ש"כשהיה שולח למלחמה, היה מושיב כנגדן ללמוד תורה, שבזכות התורה ינצלו". והביא מקורות נוספים לכך:

"ובמדרש איתא (איני זוכר כעת מקומו), שדוד כשהיה שולח למלחמה, היה מושיב כנגדן ללמוד תורה, שבזכות התורה ינצלו.

ובמכות ו' א': עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים – מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? – שערי ירושלים, שהיו עוסקים בתורה. ובסנהדרין מ"ט: אלמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה. פירש"י: אלמלא דוד שהיה עוסק בתורה, לא עשה יואב מלחמה. אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד. ובזוהר הקדוש בשלח נ"ח א': לית מלה בעלמא דיתבר חיליהון דעמין עכו"ם, בר בשעתא דישראל מתעסקין באורייתא, דכל זמן דישראל מתעסקין באורייתא – ימינא אתתקף, ואתבר חילא ותוקפא דעכו"ם; ובשעתא דישראל לא מתעסקין באורייתא – שמאלא אתתקף, ואתתקף חיליהן דעכו"ם ושלטין עלייהו".

הסוברים שאין בדברי הרמב"ם מקור לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי

אמר יוסף (כהנים מחויבים להשתתף במלחמת מצווה כמו כל ישראל)

בספר אמר יוסף על רמב"ם מלכים ז, ד (לרב יוסף אלקלעי מאיזמיר. נדפס לאחר פטירתו בסלוניקי בשנת תקצ"א [1831]) באר בדעת ה'מרדכי' ש"כללא כייל הש"ס, דבמלחמת מצוה הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ומדייק: "משמע דגם כהנים בכלל, מדלא אפקינהו".

והוסיף שזו סברה פשוטה, שהרי "כיון דהוי מלחמת מצוה, מאין יימצא לכהנים מקום פטור? וכי כהנים לאו בני מעבד מצוה נינהו?", "אלא ודאי דצריכין לצאת למלחמה להלחם":

"… והנה בהכרח צריך לומר בעד המרדכי ז"ל, דסבירא ליה דדוקא במלחמת הרשות לא היו כהנים, במלחמת מצוה ודאי דנוהגים היו במלחמה, דהרי כללא כייל הש"ס דבמלחמת מצוה הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.[2] ומשמע דגם כהנים בכלל, מדלא אפקינהו. וסברא הוא, דכיון דהוי מלחמת מצוה, מאין יימצא לכהנים מקום פטור? וכי כהנים לאו בני מעבד מצוה נינהו? אלא ודאי דצריכין לצאת למלחמה להלחם. אבל מלחמת רשות, אם רוצים לחזור לביתם רשאים. ואם כן אין עליהם מוטל להיות מעורכי המלחמה. כן נראה לי דעת המרדכי…

והנה לפי האמור ניחא, דלעיל סבירא ליה להמרדכי ז"ל דבמלחמת מצוה אפילו הכהנים מוזהרים להיות מעורכי המלחמה, והתם מלחמת מדין לא הוי מלחמת רשות אלא מלחמת מצוה… ואם כן היה מוטל על הכהנים להיות מעורכי המלחמה, ומשום הכי הלך פנחס להלחם…".

קרן אורה

בספר קרן אורה (לרב יצחק מניקובסקי) על מסכת סוטה מד, ב, כתב ש"במלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפילו תלמידי חכמים צריכין ליבטל מלימודן". ומה שמבואר בגמ' שעמשא בן יתר לא גייס את תלמידי החכמים למלחמה נגד שבע בן בכרי, זה משום ש"עיקר מרד שבע בן בכרי היה בכבוד מלכות, וזה לאו בכלל מלחמת מצוה הוא". אך במלחמת מצווה גם תלמידי חכמים חייבים:

"והרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מלכים כתב דמלחמת מצוה היא מלחמת עמלק וז' עממין, ולהושיע להם מצרים הבאים עליהם. ולכאורה הוא נגד מסקנא דשמעתין, דלמעוטי עובדי גילולים דלא ליתו עלייהו – הוי רשות לרבנן. ומדברי הלחם משנה ז"ל שם, משמע דיש חילוק: כי היכי דלא ליתו עלייהו – הוי רשות, אבל עזרת ישראל, אם כבר באו עליהם – זה ודאי מצוה היא. ומסתבר כן. אבל פשטא דשמעתין לא משמע הכי.

אבל לפי דברי הירושלמי דלעיל נראה כדברי הרמב"ם ז"ל, דאתיין אינון עלן הוי מלחמת מצוה לרבנן גם כן. ובכי האי גוונא גם כן הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו, אלא דמהא דאמרינן לעיל גבי אסא המלך, שנענש מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, והשמיע 'אין נקי' אפי' חתן מחדרו, והרי התם היה מפני אויב דאתא עלייהו, מפני בעשא מלך ישראל, ואפילו הכי שלא כדין הוי! ויש לומר דהתם כבר הלך בעשא ממנו ע"י מלחמת ארם, כמבואר בקראי התם. ומשמע הכא דבמלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפילו תלמידי חכמים צריכין ליבטל מלימודן. ואם כן יש לדקדק מהא דשבע בן בכרי, דאמרינן בסנהדרין (מ"ט ע"א) דעמשא דריש 'אכין ורקין', ואשכח לרבנן דפתחי במסכתא. והא התם הוי מלחמת מצוה, משונא הבא עליהם, ואפילו ת"ח צריכין לצאת! וצריך לומר דעיקר מרד שבע בן בכרי היה בכבוד מלכות, וזה לאו בכלל מלחמת מצוה הוא".

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק (במלחמת מצווה של כלל ישראל יש לכהנים חלק גדול יותר מהשאר)

גם מרן הרב קוק בספרו שבת הארץ ח"א יג, כתב שהפטור שהזכיר הרמב"ם לגבי שבט לוי הוא רק כשבאים "לעשות מלחמה פרטית", כגון כשאחד השבטים עורך מלחמה בכנענים שבנחלתו. אולם "כשכל ישראל יוצאין למלחמה – מחוייבים גם הם לצאת". ואדרבה, יש לכהנים חלק גדול יותר במלחמה, כי "מלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' – הוא שייך לה יותר משאר כל העם":

"ונראה שאע"פ שאין שבט לוי "עורכין מלחמה", היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו, שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה – מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' – הוא שייך לה יותר משאר כל העם".

הרב הנזיר (שבט לוי פטור רק ממלחמת כיבוש הנחלה, אך לעזרת ישראל מיד צר יוצא)

בספרו מגילת מלחמה ושלום עמ' כח, מציין הרב הנזיר אודות דברי הרמב"ם הנ"ל ש"עוד לא נמצא המקור לזה, שלא עורכין מלחמה כשאר ישראל" מלבד במדרשים על הפסוק "בארצם לא תנחל, וחלק לא יהיה לך בתוכם", ומבאר הרב הנזיר שממדרשים אלו לומדים ש"אין שבט לוי יוצא למלחמה לכבוש לו נחלתו, כשאר ישראל", אולם "למלחמת מצוה, לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" – ודאי ש"הכל יוצאין, ולא שמענו שלוי וחיל השם פטור":

"הראיה מרמב"ם, סוף הלכות שמטה ויובל, למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ד'; לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם וכו'.

ועוד לא נמצא המקור לזה, שלא עורכין מלחמה כשאר ישראל, רק בספרי קורח: "בארצם לא תנחל" – בשעת חילוק הארץ, "וחלק לא יהיה לך בתוכם" בביזה, וכן בספרי זוטא: "בארצם לא תנחל" – זו ארץ שבעת עממים: "וחלק לא יהיה לך בתוכם – אף בבזה של מלחמה".

ונראה כדבר הלמד מענינו, מהמשך דברי הרמב"ם, שכַּוַנתו, כי אין שבט לוי יוצא למלחמה לכבוש לו נחלתו, כשאר ישראל, שכל שבט ושבט היה כובש במלחמה את נחלתו, מפני שאין לו נחלה, וכן אין לו חלק בבזה, מפני שמרימים לו מעשר, כלשון ספרי זוטא שם: "אני חלקך ונחלתך", יש לך מורם לשמי, כדי נחלתך בארץ וכדי חלקך בבזת הכנענים.

אבל למלחמת מצוה, לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם – הכל יוצאין, ולא שמענו שלוי וחיל השם פטור".

הרב צבי יהודה הכהן קוק (אין ראיה מהרמב"ם לפטור בחורי ישיבות מהצבא, וגם הם חייבים בזה)

בספר שיחות הרב צבי יהודה תלמוד תורה ב, עמ' 114 (ועי' גם לנתיבות ישראל ח"א, מאמר כ"ג 'למצוות הארץ', הערה 48א), נשאל על כך ש"תלמידי ישיבת מרכז הרב הולכים לצבא", וזאת, לטענת השואל, בניגוד לעמדת "כל גדולי הדור", ש"פסקו שאסור לתלמיד ישיבה ללכת לצבא", ואף טענו שלימוד תורה "בוודאי מועיל לא פחות מאשר הליכה לצבא". וחיזקו דבריהם במה ש"משמע ברמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל".

במענה לשאלה, הרצי"ה פתח בכך ש"אין שום ידיעה מזה 'שכל גדולי הדור פסקו שאסור ללכת לצבא'", אלא אדרבה, "יש ידיעות ממש בהיפך".

ובאשר לדברי הרמב"ם, אין בהם "שום שייכות להשתמטות מהצבא", אלא זו אמירה כללית שכוללת "אפילו גוים". הרצי"ה מוכיח מלשון הרמב"ם שם ש"ברור ומוכח שאינו הלכה פשוטה ופסוקה ככל הלכותיה של תורה והליכות עולמה, אלא סיום מורחב של דברי מוסר וקדושת יראה". ובאר שכך היא דרכו של הרמב"ם "בסיומי הלכותיו" בספרי הי"ד החזקה.

והוסיף בשם הרב איסר זלמן מלצר, ש"אין בהלכות הרמב"ם דברים ברורים ומפורשים ומפורטים לפטור בני ישיבות". וסיים: "כולנו, תופסי התורה ונושאי דגלה, אחראים על תקומתה ומחוייבים לכך":

"שאלה: תלמידי ישיבת מרכז הרב הולכים לצבא, וידוע שכל גדולי הדור פסקו שאסור לתלמיד ישיבה ללכת לצבא, ועליו ללמוד תורה במקום זה, מה שבוודאי מועיל לא פחות מאשר הליכה לצבא. וכן משמע ברמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל.

הרב: "אין שום ידיעה מזה 'שכל גדולי הדור פסקו שאסור ללכת לצבא'. יש ידיעות ממש בהיפך. לדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, אין שום שייכות להשתמטות מהצבא. הם מתייחסים בבירור ל'כל באי עולם אשר נדבה רוחם', מה שכולל אפילו גוים".

שאלה: הביטוי "כל באי עולם" כולל גם בחורי ישיבה. אם כן, מדוע חייבים הם לשרת בצבא הפיסי, ולא די להם הצבא הרוחני?

הרב: "לשון קדשו של רבנו הגדול הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: 'כל איש ואיש, מכל באי־עולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעבדו לדעת את ד', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי ד' חלקו ונחלתו ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו' – כולו ברור ומוכח שאינו הלכה פשוטה ופסוקה ככל הלכותיה של תורה והליכות עולמה, אלא סיום מורחב של דברי מוסר וקדושת יראה, בקביעת הערכים הרוחניים של חיי האדם בכלל, וכמו בסיום עלינו לשבח 'וכל בני בשר יקראו בשמך וכו". ומתוך כך גם שבט לוי ובני הישיבות, הקבועים לגידולה של תורה ולימודה בישראל.

וכעין זה אמר הרב טננבוים, מזכיר ומנהל המשרד של ועד הישיבות, בשם הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, כי אין בהלכות הרמב"ם דברים ברורים ומפורשים ומפורטים לפטור בני ישיבות; אלא שבודאי כולנו, תופסי התורה ונושאי דגלה, אחראים על תקומתה ומחוייבים לכך. וכדרכו של הרמב"ם בדברי קדשו בסיומי הלכותיו".

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (אין כל ראיה מדברי הרמב"ם שלומדי תורה פטורים ממלחמת הגנת ישראל מיד צר, ומאידך יש סברות חזקות לחייבם)

בספר הזיכרון משואה ליצחק, מובא מאמרו של הרב הרצוג: "גיוס בני הישיבות ערב מלחמת השחרור", ושם סעיף יב (עמ' 249) כתב שהרמב"ם מנמק את הפטור של שבט לוי משירות צבאי בכך שהוא לא נוחל נחלה בארץ, "ונמצא שדבר זה אינו הולם אלא מלחמת כיבוש הארץ, אבל מלחמת מצוה לעזרת ישראל, ולמנוע שמד וגירוש מא"י – אינו בדין שייפטר מאותו הטעם". הסבר נוסף: "יתכן שכוונתו למעט מלחמה ממש במערכה, בכלי זיין", אך הם "משתתפים במלחמה עד כדי מדה ידועה, כגון שמירה לשעות וסיפוק מים ומזון וכדומה", "באופן שלא יתבטלו במדה ניכרת מתפקידם הקדוש מללמוד תורה ומשפט לישראל":

"עוד מקום עיון יש ברמב"ם סוף הלכות שמיטין ויובלין… יעו"ש. והרי במה רבינו מדבר? – במלחמת כיבוש ארץ ישראל, שזו היתה מלחמת מצוה, ואף על פי כן לא עורכין מלחמה וכו'. ויש איפוא לאמר שכל תלמיד חכם שתורתו אומנתו כשבט הלוי – פטור אפילו ממלחמת מצוה.

ואולם יש להעיר כדלקמן:
א. רבינו הגדול ז"ל רוצה ליתן טעם למה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה, ותשובתו היא שלא זכה מפני שכל שבט נלחם וזכה בכח גופו בחלק מהארץ, והוא לא נלחם, ועל כן לא זכה. ואם תאמר: היה לו להלחם ולזכות! באה התשובה, שאין זה מתאים לשבט המקודש לנחול בכח גופו. ונמצא שדבר זה אינו הולם אלא מלחמת כיבוש הארץ, אבל מלחמת מצוה לעזרת ישראל, ולמנוע שמד וגירוש מא"י – אינו בדין שייפטר מאותו הטעם.
ב. רבינו ז"ל נזהר בלשונו, ואינו אומר: "ואין עורכין מלחמה" בסתם, אלא "ואין עורכין מלחמה כשאר ישראל", ואפשר שכוונתו להוציא מן הכלל מלחמת עזרת ישראל, שאין עורכין מלחמה כשאר ישראל – היינו מלחמת כיבוש הארץ. או יתכן שכוונתו למעט מלחמה ממש במערכה, בכלי זיין, [אלא] משתתפים במלחמה עד כדי מדה ידועה, כגון שמירה לשעות וסיפוק מים ומזון וכדומה, כדרכם של החוזרים מעורכי המלחמה, באופן שלא יתבטלו במדה ניכרת מתפקידם הקדוש מללמוד תורה ומשפט לישראל".

הרב הרצוג מנתח, שישנה נפקא מינה בין שני הפירושים שהציע כאשר משליכים את דבריו של הרמב"ם ללומדי תורה שאינם משבט לוי. שכן לפי הפירוש הראשון, דווקא שבט לוי – שאינו נוחל נחלה בארץ – פטור ממלחמת כיבושה, אך "תלמידי חכמים, המעורבים בכל השבטים, והראויים לנחול בארץ כאחיהם, אינו הדין שיתנו שייאמר עליהם: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה, כלומר בבית המדרש", וכ"ש כשמדובר על עזרת ישראל מיד צר (ואילו לפירוש השני ייתכן ששותפותם במלחמה היא באמצעות סיפוק מים ומזון וכדומה). כמו כן, "שבט הלוי היה זכאי בדין לתרומות ומעשרות תמורת חלוף הארץ, מה שאין כן תלמידי חכמים, שהם תלויים בנדבות". מטעם זה, "אין הרמב"ם מזכיר מלחמה אפילו ברמז לענין תלמידי חכמים" בהלכה י"ג:

"בענין שלפנינו תהיה נפקא מינה אם נפרש כפירוש א' או כפירוש ב'.
ג. הרמב"ם אינו מדבר אלא משבט הלוי המיוחד, וגזירת מלך היא. אבל אין למדין מהם על תלמידי חכמים. ואעפ"י שגם הם ממלאים תפקיד דומה לזה של שבט לוי בימי קדם, הפרש גדול יש, שמכיון שאין [בני שבט לוין נוחלים בארץ, לא תרפינה ידי השבטים הלוחמים משום אי השתתפות של שבט הלוי; אבל תלמידי חכמים, המעורבים בכל השבטים, והראויים לנחול בארץ כאחיהם, אינו הדין שיתנו שייאמר עליהם: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה, כלומר בבית המדרש. ועל כן הם חייבים גם במלחמת כיבוש הארץ, ואין צריך לאמר במלחמת עזרת ישראל מיד צר.
ד. שבט הלוי היה זכאי בדין לתרומות ומעשרות תמורת חלוף הארץ, מה שאין כן תלמידי חכמים, שהם תלויים בנדבות. ואם כי מובטח להם שהקב"ה יזמין להם פרנסתם מנדיבי העם, כדברי הרמב"ם, אבל מכיון שהם תלויים בנדבות – אינו מן המדה שבשעה שישראל – שהם לגבם בבחינת זבולון לגבי יששכר – בסכנה גדולה בארץ קדשם, לא ישתתפו כלל במלחמה, ויעלו עליהם תלונותיהם, וירעו את מעשיהם ויקפחו פרנסתם. תדע, שבהלכה י"ג הסמוכה לה, אין הרמב"ם מזכיר מלחמה אפילו ברמז לענין תלמידי חכמים, ואינו אלא אומר שכל מי שנדבה אותו רוחו וכו' נתקדש קודש קדשים, ויזכה לו הקב"ה בעולם הבא דבר המספיק לו, יעו"ש".

עוד מוסיף הרב הרצוג, ש"יודעים אנו שסוף בני הישיבות שתורתם אומנותם לצאת אל הצבור, לקבל מינוי של רבנות ודיינות וכדומה", ואזי "לא יהיו מקובלים על רוב הציבור אם עכשיו יעמדו מרחוק ולא ישתתפו כלל".

ועוד מוסיף וטוען, ש"מרומז בכתוב שעתידים שבט לוי להלחם בחרוף נפש לעזרת ישראל מיד צר, והרי לך שמלחמה כזו עליהם היא". ואין לומר שמלחמת החשמונאים היתה מלחמת דת, ולכן דווקא שם נלחמו שבט לוי, שכן "למרות הקנאים הקיצונים, גם זו היא מלחמה להצלת דת ישראל" ומבאר שלולא המלחמה על עצמאותנו היו בני ישראל מתייאשים מהגאולה וממילא בתהליך הדרגתי גם זונחים את קיום המצוות:

"ה. יודעים אנו שסוף בני הישיבות שתורתם אומנותם לצאת אל הצבור, לקבל מינוי של רבנות ודיינות וכדומה, ומוכרחים לקבל משכורת מהציבור חלף עבודתם; ו[הם] לא יהיו מקובלים על רוב הציבור אם עכשיו יעמדו מרחוק ולא ישתתפו כלל. ונמצא שחיזוק קיום התורה עצמו דורש השתתפות באיזו שהיא מדה.
ו. הרמב"ם אומר ששבט הלוי נקראים חיל ד', היינו שהם צבא מיוחד צבא קודש. ומאין לו זה? [אם ממה שנאמר שללוי אמר וגו', ברך די חילו, והלא סוף הפסוק אומר: "מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון", ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהכתוב מדבר במלחמה ממש. וכבר הדגישו חז"ל בזה ודרשו, שמשה רבינו ניבא על מלחמת החשמונאים. הרי שמרומז בכתוב שעתידים שבט לוי להלחם בחרוף נפש לעזרת ישראל מיד צר, והרי לך שמלחמה כזו עליהם היא.

שמא תאמר: זו היתה מלחמה להצלת הדת! הנה תשובתך בצדך, שלמרות הקנאים הקיצונים, גם זו היא מלחמה להצלת דת ישראל, שאני יודע ועד לכך, שכשביקרתי במחנות באירופה, הוגד לי שהרבה יהודים מהחסידים בקרפטיא, יהודים פשוטים שגדלו על ברכי חסידות, באו לידי יאוש כזה עד שפסקו מלהניח אפילו תפילין. ודיברתי על לבם בתוך כלל אחיהם, והצלחתי להכניס בהם תקוה חדשה, שעוד יבואו לארץ ישראל, ושאנו על סף אתחלתא דגאולה, וחזרו לצדקתם. והוא הדין לרוב המוני ישראל, שאם חייו היתה גחלת התקוה נכבית, אם היו אויבינו והממלכה האדירה הידועה בכלל, מפיקים את זממם, היו רבבות מתייאשים לגמרי, והיתה דת קדשנו מתחילה להדרדר במדרון וכו' וכו', וד"ל".

ומסיים הרב הרצוג בטיעון נוסף, ש"אין טעם בדבר שנקבע הלכה על פי משמעות בלשון זו של רבינו ז"ל, בדברים שהם בעצם דברי אגדה בהלכות שמיטין ויובלים, שכאן נזכרה מלחמה דרך אגב, בעוד שבהלכות מלכים, ששם העיקר, לא פירש רבינו לפטור ת"ח אפילו ממלחמת הרשות, וכש"כ ממלחמת מצוה":

"על כל פנים, אין מכאן ראיה לפטור לגמרי. וגם אין טעם בדבר שנקבע הלכה על פי משמעות בלשון זו של רבינו ז"ל, בדברים שהם בעצם דברי אגדה בהלכות שמיטין ויובלים, שכאן נזכרה מלחמה דרך אגב, בעוד שבהלכות מלכים, ששם העיקר, לא פירש רבינו לפטור תלמידי חכמים אפילו ממלחמת הרשות, וכל שכן ממלחמת מצוה. ולהניח שסמך על מה שאינו מפורש אלא לכל היותר מרומז כאן – והיינו, אפילו אם נניח שיש כאן רמז כזה – אינו מדרך בעלי הוראה מובהקים. ובכל אופן, אפילו אם אנו מוצאים סתירה גלויה ביד החזקה, ודאי שהלשון האחרון עיקר".

הרב שאול ישראלי (אין מקור מהרמב"ם או ממדרשי חז"ל לפטור לומדי תורה מגיוס)

בספרו משפטי שאול ח"ב סי' קלג, דן הרב שאול ישראלי (בתגובה למאמר של הרב ראובן כץ בעניין) בשאלת גיוסם של בני ישיבות, וכתב שאין להביא ראיה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל שלומדי תורה פטורים מגיוס, משום שאפשר שהרמב"ם עוסק שם דווקא במלחמת רשות. אך "גם אם נפרש הכוונה ביחס למלחמת כיבוש, הרי זה רק מצד מה שמסיים 'ואין נוחלים'", כלומר במלחמת ירושת הארץ, אך לא במלחמה אחרת. וגם אם אין זה מוכרח, "ומכל מקום ההנחה אינה פשוטה".

והוסיף הרב ישראלי, שכל זה לעניין מלחמת כיבוש הארץ, אך לעניין מלחמת מצווה, "אין שום יסוד לפטור הלויים, כי גם הם בכלל ישראל לכל המצוות". והוכיח זאת מלשון הרמב"ם.

עוד כתב הרב ישראלי, שהשוואת תלמידי החכמים לשבט לוי היא "לענין שה' חלקו ונחלתו, במובן רוחני, אבל לא שללו מהת"ח את נחלתם בארץ משום כך, וכן גם אין שום יסוד לומר שהיו פטורים מהכיבוש". ואין לומר ש'מלחמת התקפה' אינה נחשבת 'עזרת ישראל מיד צר', שהרי "אף אם לפעמים משכימים לצאת לקראת המתקיף, אין זה משנה מאופי המלחמה, שהיא להנצל ולהתגונן".

בסיום דבריו דוחה הרב ישראלי את הניסיון להוכיח שאין לגייס לומדי תורה מהנאמר במדרש על אסא ואברהם אבינו, שנענשו על שגייסו תלמידי חכמים, כי באסא מדובר על עבודות המלך ולא על מלחמה, ולגבי אברהם לא היתה זו מלחמת מצווה:

"בדיונו של הרב כץ על מעמדם של בני הישיבות הוא מניח כמה הנחות הלכותיות, שיש מקום רב לפקפק בהן. אין לחלוק על המסקנא שבשלב זה של המערכה יש לפטור את אלה שתורתם אומנותם מצד הערך החיוני של צבור המועט באופן יחסי של תופסי התורה, אולם ההנחות ההלכותיות שבאות לקבוע הלכה לדורות בזה, דומה שאין להסכים עמו.
הוא כותב: "ידוע ומפורש כי שבט לוי לא לקח כל חלק במלחמה. וכן מובא ברמב"ם"… אבל גם בנוגע לשבט לוי אין הדבר פשוט. במלחמת מדין הביא רש"י מהספרי, שגם שבט לוי השתתף בה. ביחס להשתתפותם בכיבוש הארץ גם כן, הדבר נוטה לכאן ולכאן, כי מה שאמר הרמב"ם "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין", אינו מוכיח אם הכונה למלחמת מצוה של כיבוש הארץ, שכן אמר לא עורכים "כשאר ישראל", ומזה נראה רק שאינם משתתפים כשאר ישראל, ויתכן לפרש רק על מלחמות רשות. אולם גם אם נפרש הכוונה ביחס למלחמת כיבוש, הרי זה רק מצד מה שמסיים "ואין נוחלים"... ואדרבא, במה שמחוץ לארץ ישראל, שלדעת הרמב"ם נוחלים הלויים, שוב אין נימוק שלא לשתפם. אך יתכן שאין הדברים קשורים זה עם זה. ומ"מ ההנחה אינה פשוטה.
אך כל זה לענין מלחמת כיבוש, אבל מלחמת מצוה, כגון מלחמת עמלק וכיו"ב, אין שום יסוד לפטור הלויים, כי גם הם בכלל ישראל לכל המצוות. וכן נראה מהמשך דבריו: "אלא הם חיל ה' והוא ברוך הוא זוכה להם". הרי שהדיון על כיבושים לשם זכיה, אבל לא על שיש ענין בעצם המלחמה… (כאן מתמודד הרב הרצוג עם טענת הרב כץ כי אין מקומם של תלמידי חכמים בשדה הקרב, בו נדרשת אכזריות של הרג כלפי האויב. והוכיח ממשה רבנו ויהושע בן נון שעמדו בראש הצבא במלחמות נגד אויבי ישראל. י, ו)

ואף שהלויים לא השתתפו, עדיין אין שייכות ואפשרות ללמוד מזה על רבנן ותלמידיהם. דברי הרמב"ם לא נאמרו לענין להשוותם לענין זה. בעיקר לא אמר אלא לענין שה' חלקו ונחלתו, במובן רוחני. אבל לא שללו מהת"ח את נחלתם בארץ משום כך, וכן גם אין שום יסוד לומר שהיו פטורים מהכיבוש.
ואף גם זאת, מלחמה ועזרה מיד צר הן לא רק שהשאלה היא לבא לעזור את החבר מדין "לא תעמוד על דם רעך", יש כאן גם משום עמידה על הנפש, על נפשו הוא. הן זהו פירוש המערכה, ואף אם לפעמים משכימים לצאת לקראת המתקיף, אין זה משנה מאופי המלחמה, שהיא להנצל ולהתגונן, מלחמה של שמירת הנפש. והרי במלחמה אין אפשרות של עשיית חשבונות, והרי יתכן מאד שאיש אחד לפעמים מציל את המערכה וחסרונו של אחד לפעמים גורם להפסדתה. והאם גם על הצלתו הוא אינו מצווה? והאם צו 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' אינו הולך על בן תורה? האם מופקע הוא מעשה הרצח הנעשה עפ"י קיום מצוה, יש בו משום "ובערת הרע" ואינו מכניס אכזריות ואינו פוגם בנפש… (והוכיח זאת מדוד המלך. י, ו).

מה שהביא ממה שאמרו בסוטה, שאסא נענש – העתיק שלא בדקדוק. לא נאמר שם שלקחם למלחמה, אלא שעשה מהם אנגריא. ו'אנגריא' פירושה עבודת המלך (רש"י ב"מ ע"ח א), לאו דווקא מלחמה. למעשה, מתוך הכתובים יש לראות שלא עשה שם מעשה מלחמה כלל, אלא עבודה פירוק אבני המצור לשם בנית ערים. סכנת המלחמה כבר חלפה באותה שעה, ואנגריא ודאי שתלמידי חכמים פטורים, כי הוא דין מפורש בב"ב (י"ח) והובא ברמב"ם פ"ו מהלכות ת"ת, שהם פטורים מארנוניות ומכל עבודות שצריכים לעשות בעצמם.
היה מקום להוכיח יותר, ממה שכתוב בנדרים על אברהם אבינו עליו השלום, שנענש משום שעשה אנגריא מת"ח, ושם המדובר על מלחמה. אבל לפי מה שיש לראות שם, הרי לאיזה דעה דוקא להיפך – "הוריקם בתורה", היינו שניצחו בזכות התורה. אולם בכל אופן אינו ענין לכאן, כי שם כל עיקר ההצלה לא היתה אלא משום שהיה בן אחיו, ואדרבא, אמרו עליו: "ויסע לוט מקדם" – מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו. הרי מזה, שאף אם נאמר שהיתה להם באיזו מדה תורת ישראל, לוט לא היה בכלל זה, וכן פירשו המפרשים, ולא היה לזה אופי של מלחמת מצוה בכל אופן. כי נראה שאין שייך הדבר אלא על "עזרת ישראל" של ציבור מישראל, אבל לא על יחיד, שהמצוה להצילו רק מדין "לא תעמוד עם דם רעך" וזה יתכן שאינו מצווה כלל כל שהוא מעמיד את עצמו בסכנה".

חבלים בנעימים (הלויים יוצאים למלחמת מצווה ולכן היה צריך לצוות שאינם חולקים בשלל)

בשו"ת חבלים בנעימים (לרב יהודה לייב גרויברט) ח"א אה"ע קלב, כתב שאף ששבט לוי "לא נמנו בכלל יוצאי צבא", "כל זה למלחמת הרשות, אבל למלחמת מצוה יצאו". והוכיח זאת מהמשנה שהכל יוצאים למלחמת מצווה, אפילו חתן מחדרו, והרי שבט לוי "לא עדיפי מחתן".

והוסיף שבכך תירץ את הקושיה שעלתה לו: מדוע התורה מדגישה שלשבט לוי אין חלק בשלל, הלא כיוון שאינם יוצאים למלחמה, "מה סלקא דעתך שמגיע להם חלק? והלא גזל הוא!". ואמנם אפשר היה לתרץ שהיתה הוה אמינא שמגיע להם חלק מצד ש"היה עליהם חיוב לתקן את הדרכים ולספק מים ומזון, או לשמור את הכלים", אך "יותר נראה דהלאו הזה קאי על מלחמת מצוה, דהלוים יוצאים בצבא, ומכל מקום אין להם חלק בשלל":

"… ומכל מקום נראה לי דאף דלא נמנו בכלל יוצאי צבא, כל זה למלחמת הרשות, אבל למלחמת מצוה יצאו, דמתניתין סוטה מד: אמרה "הכל" יוצאים, ולא הוציאה אותם, וגם כהנים ולוים בכלל. ולא עדיפי מחתן.

ובזה ניחא מה דקשה לי על לאו ד'לא יהיה ללוים חלק' בב"ה: כיון שאינם יוצאים בצבא, מה סלקא דעתך שמגיע להם חלק? והלא גזל הוא! אם לא שנאמר שעל כל פנים היה עליהם חיוב לתקן את הדרכים ולספק מים ומזון או לשמור את הכלים, ושייך להם 'חלק כחלק', כמו שכתוב: 'כחלק היושב על הכלים', והוא מימי אברהם, כמו שכתוב מדרש לך, ודינא הכי, כמו שכתב רמב"ם פ"ד ממלכים ה"ט.

אבל יותר נראה, דהלאו הזה קאי על מלחמת מצוה, דהלוים יוצאים בצבא, ומכל מקום אין להם חלק בשלל".

הרב יהודה גרשוני (שבט לוי פטור רק ממלחמת ירושת הארץ, משום שאין לו נחלה בה)

במאמר בתחומין ד, "על הגבורות ועל המלחמות" סעיף ח, מתייחס הרב יהודה גרשוני לסוגיית "גיוס כהנים ולויים למלחמה", ותחילה הביא ראיה ממספר ראשונים, ובכללם הרמב"ם הנ"ל, ששבט לוי לא נדרש לשרת בצבא, אך הקשה עליהם מהמשנה שאומרת שכהן שנשא גרושה אינו בכלל החוזרים מעורכי המלחמה,[3] ומשמע שבאופן עקרוני כהנים כן משרתים בצבא!

בהמשך הראה הרב גרשוני שמפרשים רבים מבארים שמשבט לוי לא נשלח מרגל לרגל את הארץ כי הם לא נחלו בה נחלה ולא נלחמו על כיבושה, ואילו במלחמת מדיין הם כן השתתפו. וביאר ש"למלחמת כיבוש הארץ – שללויים וכהנים לא היה חלק בארץ – לא היה עליהם חיוב ללכת לצבא, אבל במלחמת מדין, שזה מלחמת מצוה לנקום נקמת ה' במדין – שם כן לויים היו מחויבים להתגייס לצבא וללחום".

ומסכם הרב גרשוני: "לפי זה, לא לכל המלחמות לא הלכו לויים, רק למלחמת כיבוש הארץ – שלא היה להם חלק בארץ – לא הלכו". "וצר הבא עלינו, וגם מלחמת רשות – הם מחויבים להתגייס ולהשתתף במלחמה ככל ישראל":

"וברשב"ם על התורה פרשה במדבר א' מ"ו: "והלוים ומטה אבותם לא התפקדו בתוכם וכו'. ומפרש בטעם כי לא ילכו בצבא המלחמה, אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'" ע"כ. בריב"א בבעלי תוס' פרשת במדבר: "אך את מטה לוי לא תפקוד וכו'. דבר אחר: את מטה לוי לא תפקוד, לפי שפקדת המשכן עליהם, לפיכך לא יצאו לצבא". ע"כ. וכן בחזקוני פרשת במדבר א' מט: "ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. דבר אחר: לפי שאין מהם יוצא צבא, אלא השומרים וחונים סביב למשכן כדרך שיושב על הכלים", ע"כ. והנה הרמב"ם פרק יג מהל' שמיטה ויובל הל' יב: "ולמה לא זכו לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? – מפני שהובדלו לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים וכו', לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר: ברך ה' חילו וכו'", עכ"ל.

אך מכל הראשונים כמעט מבואר שאין לוים וכהנים הולכים לצבא, ובמרדכי גיטין סוף פרק מי שאחזו כתב: "אמנם אין להביא ראיה (היינו למה שנסתפק שם בכהן הנותן גט לאשתו על תנאי, אם מותרת לחזור לו) מ"כל היוצא למלחמת בית דוד – גט כריתות כותב לאשתו", דהא גם כהנים היו עמהם, ולכל הפחות צריך להיות כהן אחד עמהם הקורא: "מי האיש הירא ורך הלבב וגו'", דאם כן מה שאל התלמוד פ"ק דקידושין: כהן מהו ביפת תואר? – תיפוק ליה דכהן היה במלחמה, דגם כהן משוח לא היה במלחמה, אלא ודאי לא קאי עליה, דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס לעורכי מלחמה, וגם בנידון זה לא תפשוט", ע"כ דברי המרדכי.

וכוונת המרדכי בזה, דרוצה להביא ראיה מהיוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, דהרי פשוט דגם כהנים היו חייבים להיות במלחמה, ובפרט דכהן משוח בודאי היה במלחמה, אם כן מוכח מזה דכהן הנותן גט על תנאי מותרת לחזור לו, דאם לא כן, איך היו אח"כ מותרים בנשותיהן?

ולפי זה העיר, דאם נימא דגם כהנים היו במלחמה, אם כן מה מבעיא ליה בגמ' אם כהנים מותרים ביפת תואר, דכיון דכתיב בתורה: "כי תצא למלחמה, וראית בשביה יפת תואר וגו'", אם כן הפסוק הזה כולל גם כהנים, דהרי גם כהנים היו חייבים להיות במלחמה. ומקרא משמע דכל היוצאים למלחמה היו מותרין ביפת תואר, כדמוכח ביבמות, דכתיב: "החיו לכם", והלא פנחס היה עמהם! והיינו דקרא קאי על כל היוצא למלחמה באופן כולל, ואם כן גם כאן – מאי מיבעיא לן בגמ' קידושין: כהן מהו ביפת תואר? הא הפסוק כולל כל היוצאים למלחמה! ועל כרחך צריך לומר דכהנים לא היו חייבים להיות במלחמה…

אבל על השיטות האלה, שכהנים ולויים לא היו במלחמה, קשה ממשנה מפורשת סוטה מ"ג ע"א: "אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' – לא היה חוזר". עד כאן. הרי מפורש דגם כהנים היו במלחמה! ונראה לי בזה לומר על פי דברי החזקוני בפרשת שלח: בזמן שמשה רבנו שלח מרגלים לתור את ארץ כנען, משבט לוי לא שלח, כמבואר שם, ומפרש החזקוני: "משבט לוי לא נשתלח מרגל, לפי שלא היה לו חלק בארץ", עכ"ל. וכן כתב במשך חכמה, דלפיכך לא שלח משבט לוי, שלא היה לו חלק בארץ. ובפרשה מטות במלחמת מדין: וימסרו אלף למטה אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. ובספרי: מה תלמוד לומר 'לכל מטות ישראל תשלחו לצבא'? – להביא את שבט לוי, עד כאן. וכן ברש"י בשם הספרי, וכן שיטת בעלי תוספות על התורה בפרשת שלח: "איש אחד, אך משבט לוי לא הושלח, לפי שלא היה להם חלק בארץ", ע"כ. ובר"ע מברטנורא על התוס' שם בפרשת מטות: לכל מטות ישראל – לרבות שבט לוי, ע"כ.

אם כן אנחנו רואין את ההבדל, שלמלחמת כיבוש הארץ – שללויים וכהנים לא היה חלק בארץ – לא היה עליהם חיוב ללכת לצבא, אבל במלחמת מדין, שזה מלחמת מצוה לנקום נקמת ה' במדין – שם כן לויים היו מחויבים להתגייס לצבא וללחום.

ולפי זה, לא לכל המלחמות לא הלכו לויים, רק למלחמת כיבוש הארץ – שלא היה להם חלק בארץ – לא הלכו. ולפיכך במרגלים ששלח משה לתור את הארץ, שזה חלק ממלחמה, כיון שזה היה לכיבוש הארץ – לא הלכו. אבל במלחמת מדין כן הלך שבט לוי, וכן במלחמת עמלק.

וצר הבא עלינו, וגם מלחמת רשות – הם מחויבים להתגייס ולהשתתף במלחמה ככל ישראל, ולפיכך המשנה בסוטה ניחא, שרק במלחמת כיבוש הארץ לא הלכו, שלא היה חלק בארץ, אבל בשאר מלחמת מצוה היו מחויבים ללכת ככל ישראל. ודברי המרדכי בגיטין פרק מי שאחזו עוד לא מבוררים. אבל הרמב"ם ושאר ראשונים שהבאתי, שלא השתתפו לויים במלחמה, ניחא לפי זה".

חלוקה בין מצבים רגילים למצבי פיקוח נפש

הרב אליעזר ולדנברג

הלכות מדינה

בספרו הלכות מדינה חלק ב שער ג פרק ד סעיף א, כתב הרב ולדנברג ש"נלמד מדברי הרמב"ם שכמו שבט לוי – כן הוא פוטר את העוסקים בעבודת ה' ובתורתו אפילו ממלחמת מצוה":

"למדנו מדברי רמב"ם אלה, שסבירא ליה שזכות שבט לוי להיות מובדלים מדרכי העולם – לא לערוך מלחמה כשאר ישראל אלא להיות חיל השם – ניתנת לכל איש ואיש מבאי העולם אשר התרומם בהנהגותיו הרוחניות להיות מובדל מחשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, ומושקע ראשו ורובו בעבודת ה', בהכרת חובתו בעולמו ובלימוד תורתו הקדושה אשר תורהו ותנחהו בדרך הרצויה להיות ה' חלקו ונחלתו לעולמי עולמים.
ומכיון שהמדובר ברמב"ם שם לענין כיבוש נחלת ארץ ישראל שהוא מלחמת מצוה, נלמד מדברי הרמב"ם שכמו שבט לוי – כן הוא פוטר את העוסקים בעבודת ה' ובתורתו אפילו ממלחמת מצוה".

ולכן כתב שם בסעיף ו, ש"חוב גדול מיוחד ישנו על הנהגת המדינה והצבא לפטור מחובת שירות בצבא את בני הישיבות":

"חוב גדול מיוחד ישנו על הנהגת המדינה והצבא לפטור מחובת שירות בצבא את בני הישיבות, בהיות בתי הישיבות חומות בית חיינו והערובה הבטוחה לקיומנו, והם הם בתי היוצר של אומתנו כולה, שמשם היא שואפת עוז ועצמה לתקומתה, וביודעים ובלי יודעים היא יונקת משם את לשד חיותה".

ומנגד, בסעיף ד שם מסייג, ש"גם הרמב"ם מודה, שאם נכנסו ישראל לקרב של מלחמת מצוה, ויש סכנה של פקוח נפשות אם לא יקחו גם מרבנן, שאזי צריכים ללכת לעזרת אחיהם הנתונים בפקוח נפשות גם הרבנן":

"ובזה יש לומר שגם הרמב"ם מודה, שאם נכנסו ישראל לקרב של מלחמת מצוה, ויש סכנה של פקוח נפשות אם לא יקחו גם מרבנן, שאזי צריכים ללכת לעזרת אחיהם הנתונים בפקוח נפשות גם הרבנן, וכמו שביארתי בכזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סימן ט' בפרק מלחמת הגנה אות ד'".

ציץ אליעזר (במצב של פיקוח נפש לאומי גם שבט לוי מחויב להתגייס)

בשו"ת ציץ אליעזר ח"ג סימן ט, פרק א, דן באדר א' תש"ח, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, בשאלה מאת "אנשים החרדים לדבר ה', העומדים על משמר העם והגנת הארץ כאן בארצנו הקדושה", ושואלים "מה ואיך עליהם להתנהג כשהם קרואים עפ"י תפקידם למלחמת הגנה או התקפה בשבת".

בסעיף ד שם, כתב שאמנם הרמב"ם פטר את שבט לוי מגיוס לצבא, אך במצב ש"יש פקוח נפש באי הגשת ההצלה, אזי מחויבים כל ישראל לצאת ולעזור אם רק יכולים להחזיק בנשק ולהלחם". ומבאר שכוונתו "אפילו אלו שבדרך כלל אינן עורכין מלחמה עם שאר ישראל":

"נשאלתי מכמה אנשים החרדים לדבר ה', העומדים על משמר העם והגנת הארץ כאן בארצנו הקדושה, שכחות אור נלחמים עם כחות חושך למען מצוא מנוח לכף רגלו העיפה של עמנו בארץ אבותיו, ולחיות את חייו העצמיים על טהרת הקודש… לברר להם על פי ההלכה הברורה, מה ואיך עליהם להתנהג כשהם קרואים עפ"י תפקידם למלחמת הגנה או התקפה בשבת, העליהם להענות בכלל לפקודה? ואם כן, איך עליהם להתנהג במלחמה זו, כימות החול, או באופן אחר…

ואם נאמן כן בכוונתם, יוצא שהחידוש בכאן כפול, כי הרי בדרך כלל אין שבט לוי יוצאין בעריכת המלחמות של ישראל עם האומות, וכן לא תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם, וייחדו את עצמם לעבודת השם, וכמו שפוסק הרמב"ם (בפי"ג מה' שמיטה ויובל ה' י"ב י"ג), ששבט לוי – מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים – לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל וכו'… עיין שם. וכאן, מכיון שהשאלה היא להציל נפשות ישראל, ויש פקוח נפש באי הגשת ההצלה, אזי מחויבים כל ישראל לצאת ולעזור אם רק יכולים להחזיק בנשק ולהלחם. והיינו אפילו אלו שבדרך כלל אינן עורכין מלחמה עם שאר ישראל. ועוד, שלא רק בחול מחויבים בזה, כי אם אפילו בשבת, מכיון שיש בה פקוח נפש".

על המחבר

הרב יאיר וייץ

על המחבר

הרב יאיר וייץ

חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספרים בדרכם של נביאים על יהושע שופטים ובדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] יש לציין כי לשיטת הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, י), אסור לאדם ללמוד תורה תוך שהוא מטיל עצמו על הציבור לפרנסו. ואזי לשיטת הרמב"ם, בה נתלים המבקשים לפטור את בחורי הישיבות ממצוות השירות בצבא בעת מלחמת מצווה, מדובר על בחורי ישיבה ואברכים שאינם נוטלים מלגה הממומנת, אפילו בחלקה, על ידי מדינת ישראל, אלא אך ורק על בסיס תורמים המעוניינים לפרנסם, כדוגמת 'הסכם יששכר וזבולון'.

[2] במסכת סוטה מד, ב, מובא שבניגוד לפטור שהעניקה התורה במספר מצבים בנוגע ליציאה למלחמת רשות, "במלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה": "במה דברים אמורים? – במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה – הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

[3] במסכת סוטה מג, א, מובאות דוגמאות לנישואי איסור, שבהם הדין הוא שאין החייל רשאי לחזור לביתו מעורכי המלחמה. שתיים מהדוגמאות הן: "אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט". הרי שכהנים השתתפו אף במלחמת רשות: "המחזיר את גרושתו, אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין – לא היה חוזר".