בשבת הקרובה נקרא אודות 'עיר הנדחת'. כאשר עיר ואם בישראל בחרה לעבוד עבודה זרה, מצווה התורה להרוג את התושבים, לשרוף את העיר ולאסור על בנייתה מחדש.
חז"ל הוסיפו ולימדו אותנו כי בכדי שהעיר תוגדר אכן כ'עיר הנידחת' צריכים להתקיים כמה תנאים, בהם: מספר התושבים צריך לעלות על מאה איש, העיר לא מכילה רובו של אחד מי"ב השבטים, העיר איננה עיר ספר או ירושלים, (וגם לא עיר מקלט לרמב"ם). אנשי העיר הוסתו לעבוד עבודה זרה על ידי 2 מסיתים (לפחות) תושבי העיר, אנשי העיר לא חזרו בתשובה גם אחרי ששני תלמידי חכמים נשלחו אליהם והתרו בהם.
צירוף תנאים אלו ועוד נוספים הביאו לידי מחלוקת בחז"ל האם בכלל הייתה עיר נידחת בעבר או שתהיה בעתיד – או שמא ההסתברות למילוי כל התנאים אינה מאפשרת כלל את קיומה של 'עיר הנידחת':
"דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר כמאן כר' אליעזר… אמר רבי יונתן אני ראיתיה וישבתי על תילה" (סנהדרין עא א)
המעניין הוא שגם בפרשיית בן סורה ומורה (שגזר דינו הוא מוות) נחלקו האם אכן היה. רבי יהודה סבר שלא היה, כיוון שההסתברות למילוי התנאים היא קטנה עד בלתי אפשרית, וכך גם לא יהיה בעתיד. ואילו רבי יונתן חולק ומעיד על עצמו כי הוא ישב על קברו של בן סורר ומורה (שם).
במבט ראשוני מתבקש לשאול מה זה כ"כ משנה אם היה בעבר פרשיית עיר הנדחת/בן סורר ומורה או לא היה? 'נחייה ונראה'. אולם, בעיון עמוק מתברר כי המחלוקת ביניהם היא מחלוקת עקרונית על גישתה של התורה.
שפת אמת לפרשת יתרו – הן יראת ה' היא חכמה
"בענין שמיעת יתרו אצל קבלת התורה כמ"ש יתרו שמע ואיתבר ואתכפיא. וזה הי' גמר יצ"מ וגאולה שלא יהי' שפחה תירש גבירתה. כי באמת כל החכמות…