דבר תורה לפרשת ראה – בין עיר הנידחת לבן סורר ומורה

בשבת הקרובה נקרא אודות 'עיר הנדחת'. כאשר עיר ואם בישראל בחרה לעבוד עבודה זרה, מצווה התורה להרוג את התושבים, לשרוף את העיר ולאסור על בנייתה מחדש. חז"ל הוסיפו ולימדו אותנו כי בכדי שהעיר תוגדר אכן כ'עיר הנידחת' צריכים להתקיים כמה תנאים, בהם: מספר התושבים צריך לעלות על מאה איש, העיר לא מכילה רובו של אחד מי"ב השבטים, העיר איננה עיר ספר או ירושלים, (וגם לא עיר מקלט לרמב"ם). אנשי העיר הוסתו לעבוד עבודה זרה על ידי 2 מסיתים (לפחות) תושבי העיר, אנשי העיר לא חזרו בתשובה גם אחרי ששני תלמידי חכמים נשלחו אליהם והתרו בהם. צירוף תנאים אלו ועוד נוספים הביאו לידי מחלוקת בחז"ל האם בכלל הייתה עיר נידחת בעבר או שתהיה בעתיד – או שמא ההסתברות למילוי כל התנאים אינה מאפשרת כלל את קיומה של 'עיר הנידחת': "דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר כמאן כר' אליעזר… אמר רבי יונתן אני ראיתיה וישבתי על תילה" (סנהדרין עא א) המעניין הוא שגם בפרשיית בן סורה ומורה (שגזר דינו הוא מוות) נחלקו האם אכן היה. רבי יהודה סבר שלא היה, כיוון שההסתברות למילוי התנאים היא קטנה עד בלתי אפשרית, וכך גם לא יהיה בעתיד. ואילו רבי יונתן חולק ומעיד על עצמו כי הוא ישב על קברו של בן סורר ומורה (שם). במבט ראשוני מתבקש לשאול מה זה כ"כ משנה אם היה בעבר פרשיית עיר הנדחת/בן סורר ומורה או לא היה? 'נחייה ונראה'. אולם, בעיון עמוק מתברר כי המחלוקת ביניהם היא מחלוקת עקרונית על גישתה של התורה.

תורה מקיימת את המציאות

רבי יונתן סובר כי הקב"ה ברא את העולם ע"פ התורה. לכן, אם מתייחסת התורה לפרשיות אלו, ובשניהם מתחילה במילה 'כי' – משמע זה עתיד לקרות. אחרת, למה התורה מבזבזת שתי פרשיות לריק? בנוסף, ניתן לחזק גישה זו ע"פ דברי הזוהר זוהר תרומה (ח"ב קסא, א) "הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא", ההסתכלות בתורה קדמה לבריאת העולם, קרי, ערכי התורה הם הם אלו שמהווים תשתית רוחנית, מוסרית ואף גשמית לעצם קיום העולם. וכשם שקיימת מצווה לא לגנוב כיוון שיכולה להיות נטייה אנושית לגנוב, כך יכולה להיות נטייה לבן סורר ומורה ולעיר הנידחת.

קריאת כיוון שאינה מצטמצמת

רבי יהודה ורבי אליעזר סוברים שלא היו וגם לא יהיו פרשיות בן סורה ומורה ועיר הנידחת. לשיטתם הן נכתבו בתורה על מנת "לדרוש ולקבל שכר" – לימוד עיוני ללא השלכה מעשית. מדוע הם סוברים זאת? וכי מה ההבדל בין מצוות שילוח הקן שמתחילה גם כסיפור "כי יקרא קן ציפור" והיא קיימת בעולם, לבין פרשיות עיר הנידחת ובן סורר? התורה אכן קדמה לעולם, והיא משמשת כתשתית רוחנית למציאות הממשית. אולם, קיומה אינה נמדדת רק בביטוייה הגלוי במציאות, אלא גם, ואולי בזכות ההדרכות הכלליות שאינן מתממשות בהכרח במציאות. קריאת הכיוון אינה חייבת להצטמצם ולרדת לפרטי פרטים, אלא להצביע על המגמה הרצויה ועל גבולות הגזרה. זאת, יתברר מתוך לימוד עיוני בהדרכות התורה ומצוותיה. דווקא שלא יודעים בבירור את כל הפרטים, אך הכיוון ברור, קיימת אפשרות גדולה יותר לפרוץ דרכים חדשות שאלמלא 'הכלליות' שהייתה קיימת לפני כן – לא הייתה באפשרות משגת. לכן, זה לא מחסרונה של התורה לעסוק בפרשיות שלא יכולות להתממש בפועל במציאות, אדרבה ביכולתן ללמד אותנו מוסר וערכים בכדי לחזק את מגמת חיינו. אולם, מה מיוחד דווקא באותן פרשיות שלא יתקיימו לעולם בשל התנאים הרבים הנדרשים לקיומן לעומת שאר מצוות התורה? עיר הנידחת ובן סורר ומורה הן פרשיות טרגדיות. עיר שלמה מישראל שנהרגת על כל יושביה בשל עבודה זרה (כרמב"ם), ובן שנסקל עקב מרידתו בהוריו ובגלל עדות הוריו בפני בי"ד. הטרגדיה כאן היא כפולה! גם עונש מוות, וגם חוסר התחשבות לכאורה במצב. בעיר הנידחת, לפי חלק מהשיטות, גם אלו שלא עבדו עבודה זרה נהרגים (!), ואצל בן סורר ומורה לא מתחשבים בהיותו נער שאמנם פוחז – אך עדיין נער (!), וגוזרים את דינו למיתה בכדי למנוע את מעשיו העתידיים. הפרשיות קשות, מורכבות ומעלות שאלות בסיסיות. רבי יהודה ורבי אליעזר, סוברים שהתורה בכוונה בחרה לעסוק במקרי קיצון שאינם יתקיימו בפועל, בכדי לזעזע וללמד אותנו על משמעותן וחשיבותן של הפרת גבולות בכל גיל, ועל שכנות לאנשי מרעים. בין שתי הדעות בולטת מידה אחת – מידת הדין. דין שאינו מתפשר על חריגה מהאמת הפשוטה שלשמה נברא העולם והאדם. בחודש אלול אנו נמצאים לקראת יום הדין בראש השנה, אך בעומק של החודש בו אנו מתחילים נמצאת מידת הרחמים שמחיה את העולם. רחמים שלא מתעלמים ממידת הדין, אלא מתחשבים במורכבות חיי האדם בעולם, ובאמון לתיקון. יהי רצון שנזכה לנצל את החסד והדין לתיקון שלם ואמיתי. שבת שלום