בתחילת הפרשה, מתגלה עניין רוחני חשוב. כאשר רוצים למנות אנשים מישראל אסור לספור אותם ישירות, ולכן הם צריכים להביא מחצית השקל בעבור כך – אחרת, יצא נגף על ישראל. לצערנו, דבר זה אכן התממש בהיסטוריה, כאשר דוד המלך מנה את ישראל באופן ישיר, ועם ישראל נענש במגפה שהרגה 70 אלף אנשים (שמואל ב, כד). זאת, בניגוד לקודמו שאול המלך שמנה את חייליו באמצעות צאנו (שמואל א טו).
לאור זאת, עולה לשאול: מדוע אסור למנות את ישראל באופן ישיר?
מילות המפתח
ננסה לעיין בפשט הפסוקים.
יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. יג זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'. יד כֹּל, הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה–יִתֵּן, תְּרוּמַת ה'. טו הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. טז וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ, עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. {פ}
מספר מילות מפתח נמצאות בפרשייה: פקידה, כפרה על הנפש, תרומה.
מציאת מילים הללו מלמדות כי עצם הפקידה הוא אסור גם אם משתמשים במניית בדבר אחר (!), שהרי מדוע צריך כפרה על דבר טוב שעשיתי? משמע, עצם הפקידה היא בעייתית. וההיתר לפקוד בדבר אחר הוא בלית ברירה, וצריך להביא כפרה על כך באמצעות הבאת תרומה לה'.
משמעות הפקידה
משמעות הפקידה היא לקיחת הכלל והפיכתו לאוסף של יחידים. לפני כן, הייתה כאן כמות לא ידועה המורכבת מישראלים, ובאמצעות מנייתם אנו יכולים לדעת את כמותם המדויקת.
אז מה כ"כ הבעיה בזה??
בסקירת התורה, נגלה כי הפקידה היא פועל המשתייך להנהגתו של הקב"ה בעולם, כדוגמת: ""וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר…", בראשית (נ, כה): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלוֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם…", שמות (ג, טז): "…פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם", שם (ד, לא) ויאמן העם וישמעו כי פקד יקוק את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו". שם (כ, ה) "לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי יקוק אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי", ויקרא (יח, כה) "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה".
הנהגת ה' היא פקידת היחיד והציבור. באמצעות הפקידה הקב"ה מקיים את הבטחתו לברואיו, כך שרה אמנו נפקדה בפרי בטן, ועם ישראל נפקדו לצאת ממצרים. וגם בצד השלילי, הקב"ה פוקד את עוונות ישראל שיביאו את היציאה לגלות. פקידת ה' אינה מעשה טכני, אלא היא כוללת שכלול של מספר פרמטרים:
הזמן – עבר, הווה עתיד.
המוסר – בדיקת עוונות מול זכויות.
יסודות הנצח – הנהגת האלוקים וקביעת יסודותיו.
לפי זה, כאשר אנו מונים ישראלים ישנה כאן התערבות "לא ראויה" מצדנו במלאכת הקב"ה. מדוע? למניית בני אדם שני חסרונות עיקריים:
- חד ממדי – הפקידה שלנו היא בעלת ממד אחד. אין באפשרותנו לידע ולשכלל את כל הפרמטרים הרצויים, וככזו – עצם המנייה חוטאת למטרה. אנו מנסים לברר את מקומם של היחידים, אך הסתכלותנו היא צרה כיוון שכבני אדם איננו יכולים לגלות ולהכיל את כל הממדים של האדם העומד מולנו. כמו כן, לא נכון ערכית לבחון את האנשים ולראותם כמספר אובייקטים. האדם הוא יותר שלם מסך אבריו, תכונותיו ועולמו הפנימי והחיצוני.
דבר זה, נכון אצל כל אדם באשר הוא. וכבר אמרו בעלי המוסר לראות מה קרה בהיסטוריה האנושית שהתחילו לראות אנשים כאוסף של מספרים ואח"כ קעקעו אתם על בשרם, והסוף הטרגי ידוע לכל.
- פגיעה בכלל ישראל – בנוסף, אצל עם ישראל, מניית האנשים מוסיפה חטא אל פשע. לקיחת הכלל והפיכתה לאוסף של פריטים מפוררת את רעיון היסודי של הכלל והפרט בישראל. בעם ישראל, רעיון הכלל נותן את המשמעות הערכית לפרט. ולכן, "התנועה" צריכה להיות מלמטה למעלה, מהפרט אל הכלל , ולא ההפך מהכלל אל הפרט כפי שמתבטא בפקידה.
לכן, צריכה לבוא כפרה על עצם המנייה. הכסף שמשמש לספירה יצא מעולם החולין ויתרומם לעולם הקודש, ויחשב כתרומה לה'. הכפרה אינה טכנית, איננו צריכים להביא "צדקה" בשביל להימנע מעונש, אלא צריכים להפנים את החיסרון שלנו כבני אדם במניית אנשים מישראל, והתרופה לכך היא לקיחת מעשה חול ולקדש אותו, כלומר לרומם את מבטנו החד ממדי אל עבר הקודש – הקניית מבט ערכי על מהותם של ישראל.
שבת שלום