[1]מבוא
רבות נכתב על ירושלים בהיבטיה הרוחניים ובהיבטיה הלאומיים. פחות נכתב עליה כעירו של היבוסי. לא אל אדמת טרשים בא דוד כי אם אל 'עיר היבוסי' – מצאצאיו של כנען, היושב בה מקדמת דנא. דוד בא אל 'עיר יבוס', והופך אותה לבירתה הנצחית של ממלכת ישראל. עובדה זו מזמנת שאלות מכבשונו של עולם: על הזכות לדחות את היבוסי 'יושב הארץ'[2], ובאופן רחב יותר – על מוסריות הכיבוש. במשך דורות רבים לא העסיקו אותנו שאלות מסוג זה, עת סעדנו על שולחנם של זרים והיינו רחוקים מעמדת הריבון, החזק והשולט. עם שובנו אל חיים לאומיים, חוזרות השאלות וצפות, מבקשות לעלות על 'שולחנם של מלכים', להתמודדות כנה ועמוקה גם יחד[3].
החלק הראשון של מאמר זה יעסוק בפשוטו של מקרא. בחמישה פסוקים מתאר הכתוב את מעבר העיר לריבונות ישראלית (שמואל ב ה, ו-י), וקריאה קשובה בהם, עשויה להיות מפתיעה. טענתנו היא שהנושא הניצב בליבה של הפרשייה הוא העמדה המוסרית נוכח העם היבוסי היושב בה. שאלות נוקבות עמדו על שולחנו של דוד, ובדרכו הוא ביקש להן מענה.
בחלקו השני של המאמר יילמד מדרש חכמים. במדרש נזהה את הקריאה הקשובה שהייתה לחכמים בפסוקי המקרא. הנחת העבודה היא שהמדרש מושתת על פשוטו של מקרא, אלא שהוא 'דורש' ומפליג אל מחוזות נוספים, כסוג של השלכה, הרחבה ופיתוח לפשוטו של מקרא. במדרש זה נזהה את המורכבות המשתקפת מן הפסוקים, כמו גם פיתוח – צעדים נוספים בהם צעדו החכמים, וגם עמדה בעולם הרוח ביחס לשאלת יחסינו עם אומות העולם.
פרשייה זו כתובה כמעין כתב חידה – בסיפור המעורפל שבה, בשברי המשפטים, במבנה ובמילים. באלו טמון לטעמנו במידה רבה סודה של ירושלים.
הפרשייה:
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם
אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ
וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר
לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד:
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר
וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת:
וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד
וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:
וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה’ אֱלוֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ" (שמואל ב ה, ו-י).
רקע מקראי-היסטורי
שאול מלך ישראל מת, ובתגובה שבט יהודה מושח את דוד למלך. מנגד – איש בשת מולך על ישראל. מתח שורר בין שתי הממלכות, איש בשת נרצח בידי אנשיו וממלכת ישראל מתפרקת. בתגובה – כלל השבטים מושחים את דוד למלך. בפסוקים שנלמד, מתואר צעדו הראשון של דוד לאחר איחוד הממלכה: הליכה אל ירושלים והפיכתה לעיר בירה. בשורות הבאות תישאלנה שאלות על פסוקים אלו.
"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ"
בפרשייה זו בא דוד אל ירושלים הנתונה בשליטה יבוסית, לוכד אותה, קורא להכות את היבוסי והופכה לעיר בירה. כל אלו הם סימני מלחמה. מאידך – התיאור "וַיֵּלֶךְ… אֶל הַיְבֻסִי" הוא אינו תיאור למלחמה. גם תגובתם "לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" היא תגובה בדיבור, לא במלחמה. מהו אופיו של האירוע – מלחמה או משא ומתן? היבוסים מתנים עם דוד תנאי: "לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים". תנאי זה סתום ולא מובן. מי הם העיוורים והפסחים? מהי הדרך להסירם? דוד כאן נזכר בכינוי 'המלך' – "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם", ואילו פניית היבוסים היא אישית אל 'דוד' – "וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר". מה פשר המעבר מ'המלך' ל'דוד'? לאחר ציון התנאי, מוסיף המקרא את המילים "לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה". זוהי תוספת המעצימה את חוזק דבריהם כמי שמהווים מחסום בלתי עביר לדוד. במה טמון כוח טענתם? כיצד בסופו של דבר התגבר דוד על מכשול זה?
"וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד"
דוד הולך אל ירושלים ובפועל הוא לוכד את 'מצודת ציון היא עיר דוד'. האם מדובר בשמות שונים למקום אחד? האם מדובר על מקום אחר? דוד לוכד, ובפסוק הבא חוזר הכתוב ומציין את קריאתו לכיבוש העיר. מה פשר החזרה לאחור?
"וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר"
מדוע דוד אינו כובש את העיר בעצמו? האם אין בכוחו? מדובר על עיר בירה, ואך מתבקש הוא שתיכבש על ידי המלך![4] מהו הצינור שדוד קורא לגעת בו? הלשון "כל מכה יבוסי ויגע בצינור" היא לשון תנאי קטועה – מתוארת קריאת דוד להכאה, אך לא מתוארת התוצאה על קיום התנאי. מדוע?
"וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד"
מדוע הפסחים והעורים הם "שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד"? ביטוי זה הוא חריף, ושיוכו אל קבוצה חלשה על לא עוון בכפה הוא קשה.
"עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת".
מהו הבית אליו לא יבוא עיוור ופיסח? מדוע "עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת"? – במה אשמים העיוורים והפסחים (משתמע שההרחקה היא של כלל העיוורים והפיסחים)? מיהם ה'אומרים': "עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת"?
בנוסף לקשיים אלו ישנה "זירה" נוספת של קשיים – ההשוואה לסיפור המקביל בדברי הימים. פער גדול קיים בין הסיפורים, והעיסוק בו הוא משמעותי גם בהקשר של הפרשייה בספר שמואל. לא נעסוק בו במסגרת עיון זה. כעת, נבוא בשערי הכתוב, נקרא בו עקב בצד אגודל, ונבקש להבין.
הליכת דוד אל היבוסי
"וַיֵּלֶךְ" – פתיחה בלשון "וַיֵּלֶךְ" מקפלת בתוכה תנועה ממקום למקום, והיא אינה תיאור למלחמה[5]. "הַמֶּלֶךְ" – הכותרת 'מלך' מצביעה על עמדה ממלכתית העומדת בבסיס הליכה זו. "וַאֲנָשָׁיו" – במלחמות קודמות מתואר דוד, ללא ציון לאנשים הנלווים אליו. כינויים בלשון 'אנשיו' – כמשויכים אליו, מצביע על אירוע במעגל מצומצם של אנשים המקורבים אל המלך, ללא רתימה רחבה של העם[6]. "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם" – מילת היחס 'אל ירושלים' מתבקשת. השמטתה כמוה כציון לישירות ולדבקות במטרה שהיו לדוד. אין צורך במילת תיווך בין הליכתו לבין היעד להליכתו – ירושלים, מכיוון שאין פער בין השניים. "אֶל הַיְבֻסִי" – לשון יחיד 'יבוסי', מתייחסת אליהם כעם ולא כיחידים; המילה 'אל' מצביעה גם היא על התקשורת וההדדיות, בשונה מן הניסוח 'ויבואו על' המלווה בעליונות, והוא מתאים למצב בו מתרחשת מלחמה[7]. "יוֹשֵׁב הָאָרֶץ" – לא מובן מאליו הוא מעמדו כ'יושב הארץ'. אילו היה כתוב "היושב בארץ", הישיבה הייתה נתפשת כפעולה. בציון הנבחר, הישיבה היא שם תואר והיא מגדירה את מעמדם בארץ. בדומה ל'יבוסי' המנוסח בלשון יחיד, גם 'יושב הארץ' מנוסח בלשון יחיד, ומקופל בכך ציון לשיוכו המהותי אל חבל ארץ זה[8].
למעשה, הפועל "וַיֵּלֶךְ" מתייחס אל ירושלים ואל היבוסי יושב הארץ: "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ". שיוך כפול זה, הוא ביטוי לשתי תנועות נפש מנוגדות זו לזו. מלך ישראל דבק בעיר ירושלים, ולצד זאת הוא מכיר במעמדו של היבוסי כיושב הארץ. בהקשר הראשון הוא הולך להחיל עליה את ריבונותו, ובהקשר השני – הוא פותח בדיאלוג עם היבוסי הנתפש בעיניו כיושב הארץ. דומה שכך עשויה להישמע פנייתו אל העם היבוסי: 'כמלך ישראל אני נחוש לבוא אל ירושלים, עם זאת, אני מכיר במעמדכם כ'יושב הארץ', ובהתאם אני פותח אתכם בדיאלוג'.
תגובת היבוסי
'וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה…'
"וַיֹּאמֶר" – דוד פנה אליהם כעם, ובהתאם, 'העם היבוסי', כישות אחת, אומר את דברו. אך מתבקש הוא שתשובתם באה בעקבות בירור פנימי שלהם – האם הם מקבלים את הצעת דוד, ולאן פניהם מועדות. "וַיֹּאמֶר לְדָוִד" – פנייתם האישית היא אל 'דוד', על אף העובדה שהיא באה כתגובה לצעדו של 'המלך'. מסתבר שהם 'עשו שיעורי בית', ובנו אסטרטגיה המותאמת לאישיותו ולתפישת עולמו האישית של דוד[9]. "לֹא תָבוֹא הֵנָּה" – זוהי דחייה גמורה להצעת דוד: 'אין כניסה לדוד', ובמובן רחב יותר – 'אין כניסה לממלכת ישראל'. בפתיחה זו הם דוחים את דבריו על הסף, בשלילת כל נוכחות ישראלית בירושלים. בצעד נוסף הם נוקבים במחיר: "כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" – אם בכל אופן תחליט לבוא, תהיה מלחמה, בה תיאלץ לעמוד כנגד העיוורים והפסחים ולהסיר אותם מדרכך.
מי הם העיוורים והפסחים? שאלה זו העסיקה פרשנים וחוקרים, והוצעו בה פירושים רבים[10]. במאמר זה אומצה עמדה הדומה לעמדת רש"י בדברי הימים (בפירושו לדבהי"א יא, ה) הטוען שהיבוסים במצוקתם העמידו עיוורים ופסחים על חומות העיר, באופן שלא יוכל דוד לכבוש את העיר מבלי לפגוע בהם. בשונה מרש"י הרואה בכך השפלה לדוד, המוקד לטעמנו הוא ויכוח על זכותו המוסרית לבוא אל העיר ולייסד בה את עיר הבירה[11].
מה מקופל בהעמדה זו של עיוורים ופסחים בפתחה של העיר? במובן הפשוט הם מנצלים את רגישותו המוסרית של דוד, שיתקשה להתייצב בעמדת כובש ולהסיר עיוורים ופסחים העומדים בדרכו. באופן מעמיק יותר – נראה שאלו מהווים משל למצבם של היבוסים. בניגוד לישראל שזכתה למלך המאחד כעת את הממלכה, רואים יושבי העיר המבוצרת את עצמם כ'עיוורים' – שאינם מסוגלים להגן על עצמם במרחב, וכ'פיסחים' ביכולת התנועה המוגבלת שהייתה להם. בטענתם הם מייצרים לעצמם את הדימוי לחלש, ואת דוד הם מציבים בעמדת "חזק כנגד חלשים". סיפור העיוורים והפסחים על פי זה הוא סיפור של עם שאינו לוקח אחריות על חייו, והוא משתמש בחולשותיו כמי שעשויות להקנות חסינות לטענותיו[12].
לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
מילים אלו משמשות סוג של העצמה למשפט הקודם: המשמעות המעשית לתנאי היבוסי היא שדוד לא יבוא הנה. מהו ההיגיון באבחנה זו? טענה זו מופנית באופן אישי אל דוד, היא נוגעת ברגישות מוסרית עמוקה שהייתה לו, ובהתאם היא מלֻווה בהערכה מה תהיה התוצאה[13]. בהמשך נראה שאכן תכניתו המקורית של דוד לא יצאה אל הפועל. מעניין הוא הביטוי "הנה". לא "אל ירושלים" או "אל עיר יבוס"; אילו הייתה התנסחות באחת מאלו – היא הייתה מתפרשת כהתייחסות עקרונית, על בסיס תפישתם הערכית למעמד העיר. לעומת זאת המילים 'לא תבוא הנה' הן קונקרטיות, והן משחקות במגרש ה'כאן ועכשיו'. היבוסים אם כן אינם עסוקים בטענות בעולם הרוח, ומה שמעניין אותם זה מימוש כוחני של זכויות.
כעת, יש להתבונן. דוד בא בהצעה אל היבוסים, והם דוחים אותה על הסף. מה עשויה להיות תגובתו לצעד זה? אחרי הליכתו לקראתם וההכרה בם כ'יושבי הארץ', וסירובם להכיר בזכותו לממש ריבונות בליבה של ארצו, היינו יכולים לצפות מדוד לחזור בו מתוכניתו הראשונה ולכבוש ולגרש אותם מהעיר. תגובה שונה הייתה לדוד, והיא מוצגת בפסוקים הבאים:
הערכה מחודשת
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד:
אילו היו היבוסים נעתרים להצעת דוד, מסתבר שישיבתו בירושלים הייתה לצדו של העם היבוסי. לאור תגובתם: "לא תבוא הנה" – אל המקום בו ישבו, נסוג בו דוד מתוכניתו, והוא מתיישב בחלק מן העיר, ב'מצודת ציון היא עיר דוד'. שמה – 'מצודה', מעיד על הפונקציה הצבאית שהיא ממלאת, ומכאן ניתן להסיק שהשליטה הצבאית על העיר הייתה נתונה בידיו[14]. שליטה בחלק זה הקנתה לה את השם 'עיר דוד'.
בשורות הבאות ניחשף אל פרשייה מאוחרת, בה מתברר ללומד המקרא שלצדה של ממלכת ישראל יושב לא פחות מאשר – מלך יבוסי. הקשר האירוע: בערוב ימי דוד, הוא מונה את העם, ונענש במגפה גדולה הפוקדת את העם. כמענה מצווה אותו גד החוזה לבנות מזבח לה' בגורן ארונה היבוסי. דוד פונה אל ארונה, והם משוחחים:
(כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו {בְּעֵינָיו} רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלוֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלוֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל (שמואל ב פרק כד).
בפסוקים אלו נתון דוד בעיצומו של אירוע קשה. מגיפה פרצה בעם, שבעים אלף אנשים כבר מתו, והוא מבקש לעצרה. בתיווכו של גד הנביא הוא מבין שכדי לעצרה עליו לבנות מזבח בגורן ארונה, אליו הוא פונה בדיבור. האירוע הוא טראומתי, ובכל אופן דוד אינו דוחק, בוודאי לא משתמש בכוח כנגדו. "מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ"? – פותח ארונה בשאלה, ודוד עונה: "לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם". ארונה משיב: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו {בְּעֵינָיו} רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים". בדבריו הוא משתף פעולה, ואף מוסיף מעבר למבוקש. עמדתו הפנימית אל ארונה ברורה: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱ-לוֹהֶיךָ יִרְצֶךָ". ארונה מזדהה ומברך את דוד. מנגד – דוד אינו מוכן לקבל את המקום במתנה, והוא מתעקש לקנותו בכסף: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלוֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים". דוד רוצה להקריב קרבן משמעותי, וללא מכירה שלמה, בה המוכר מקבל את מלוא התמורה לגורן ולבקר – ייתפשו העולות כ'עולות חינם'.
כעת נשקיף אל עבר התמונה הגדולה: פרשייתנו (פרק ה בשמואל) מדברת על עם היבוסי היושב בירושלים, ובראשה עומד מלך היושב בצפונה של העיר[15]. ומהו יחסו של דוד אליו? מסיפור המגיפה משתקפת הכרה של דוד במעמדו ובבעלותו על הגורן. יכול היה דוד להשתמש בכוח ובכך להבהיר לו את החשיבות שהוא רואה בשליטתו בירושלים, אך דוד לא נהג כן. באיפוקו הוא הבהיר מהו מעמדו של ארונה במקום זה[16].
כעת ניתן לחזור אל לכידת מצודת ציון, ולהבין את התנהלותו של דוד. דוד מציע ליבוסים ישיבה משותפת זה לצד זה בעיר, אך הם דוחים על הסף את ההצעה. תגובת דוד היא בשינוי תוכניתו. לא אל ירושלים הוא בא כי אם אל עיר דוד. המשמעות היא שבעיר יושב מלך יבוס, הגורן נמצאת ברשותו, ומסתבר שחלקים מן העיר נתונים לשליטתו[17]. כך במשך תקופה ארוכה, עד שלהי ימי דוד, בהם ארונה ימכור לו את הגורן, ודוד יחיל בה את ריבונותו.
כאמור, הכתוב מקדים ומספר על לכידתה של מצודת ציון (פס' ז), ורק בשלב שני חוזר ומספר כיצד היא התרחשה (פס' ח). מה מקופל בהיפוך זה? תיאורה של תוצאה עוד בטרם התיאור כיצד התרחשה, מצביע על קיומה של מחשבה מובנית. לא בשל קשיי יישום נסוג דוד מעמדתו הראשונה, כי אם כפועל יוצא לתפישת עולם – בעקבות המענה שקיבל מן היבוסים. בשלב זה הנושא הוא עיר דוד, לא ירושלים בכללותה, ואל יעד זה דוד נחוש להגיע. בפרק הקרוב נצביע על ההקשר להתנהלות זו, בתפישת העולם שהייתה לדוד נוכח העמים בהם הוא נלחם.
מוסר המלחמה של דוד
גדול הוא היקף מלחמות דוד ממלחמות שאול. בשונה משאול, אין מלחמה אחת של דוד דומה לחברתה.[18] את מואב הוא מודד בחבל, באדום הוא מעמיד נציבים, את גת הפלשתית הוא מכה, ומול צידון הוא מכונן מערכת יחסים של אמון ושיתוף פעולה. השונות מעידה על קשר חי שהיה נוכח בכל אחד מן הערוצים. ככלל – ניתן לזהות מוטיב מוסרי העומד בבסיס המלחמות. כך בדיבורו אל גלית – בו הוא תובע אותו על חירופו את מערכות ישראל (שמואל יז, מה), וכך במלחמתו עם הדדעזר מלך צובה, העושה דרכו בכיבושיו אל נהר פרת, ודוד עוצר אותו מתוקפנותו.[19] טענתנו היא שהדיאלוג המוסרי מהווה בריח תיכון שעליו הושתתו כלל מלחמות דוד.
עמדה זו הייתה ידועה לעמים עמהם נלחם, והיא הפכה את המלחמות לסוג של תקשורת, במהלכה העמיד רף מוסרי ועל בסיסו התנהל דיאלוג. ההשלכות לעמדה זו היו רבות, וביניהן היתכנות לתופעה שניתן לכנותה כפלאית. בכמה מן המלחמות, בתום שלב הלחימה, נוצרים יחסי אמון וקשר בין דוד לבין המלכים. כך ביחס ליבוס עמה מתעמת דוד כעת, ולימים כאשר הוא נקלע לצרה – בפרוץ מגיפה גדולה, נענה מלך יבוס לקריאתו, מעניק לו מעבר למבוקשו, והוא גם מברכו: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלוֹהֶיךָ יִרְצֶךָ" ביטוי ייחודי לאמון מלכים זרים בדוד, עולה מיחסו של חירם מלך צור אליו. עם איחוד הממלכה בירושלים, חירם מלך צור יוזם ובונה את בית המלך לדוד: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד" (שמואל ב ה, יא). צעד זה הוא חריג בהתנהגות בין עמים, והוא מביא את דוד לראות בכך אישור א-לוהי לממלכתו.[20] קשר האמון נמשך בין המלכים גם בתקופת שלמה, והוא מתואר במילים: "כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ה', טו)[21].
ובחזרה אל ירושלים. מיוחדת היא ירושלים – עירו של דוד, המסמלת יותר מכל עיר אחרת את דרכו, ואת העמדה החדשה בה הוא מתייצב נוכח המלכים סביבו. בפרשייה זו עושה דוד את צעדיו הראשונים אל ירושלים, ובכך הוא מעמיד תשתית לעיר המלוכה – שפה של דיבור ושל דיאלוג עם היבוסי ועם עמים אחרים שאליהם הוא עשוי לפנות[22]. דיאלוג זה עשוי להתרחב עד מאד בתקופת שלמה – בבניינו של המקדש שעשוי לשמש מרכז רוחני לעמים רבים.
המכה האנונימי
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת:
בפסוק זה יוצא דוד בהכרזה. עוד טרם התייחסות לתוכנה, יש לשים לב לשיוכה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא": שיוך האמירה אל היום שבו התרחשה, מצביעה על אמירה שצמחה מתוך הקשר ומתוך הבנה עמוקה של המציאות.
כָּל מַכֵּה יְבֻסִי
דוד עומד להיכנס אל העיר, וכניסה זו תלווה בהכאת היבוסי, זאת בשל התנגדותו המוצהרת: "לא תבוא הנה כי אם הסירך…", שאינה מותירה לדוד אפשרות לבוא אליה ללא עימות. מפתיעה היא קריאתו לאיש שיבוא ויכה את היבוסי. מדוע הוא אינו מכה בהם בעצמו? מה פשר הקריאה האנונימית ללא כתובת מוגדרת? דוד אינו מכה, ומאותה סיבה הוא אינו ממנה שליח מטעמו. בקריאתו הוא מזמן אדם מן העם לבוא ולעשות מעשה. נראה שבצעד זה הוא מביע את המורכבות בה הוא נתון. הקריאה היא שלו – כמלך, ויחד עם זאת הוא מפנה מקום לעשייה שאינה באה מתוקף השלטון, לרוח התנדבות שמקורה הוא בעם. כוחו של הציבור ולא כוחו של השלטון[23].
השאלה מתבקשת: במה שונה מלחמה זו מכל מלחמה אחרת של דוד? מדוע במערכה מול בני עמון הוא שעה להזמנת יואב, התייצב ונלחם[24], ואילו כאן הוא נסוג לעמדה אחורית? תשובתנו היא באבחנה בדבר ייחודה של מלחמה זו. ירושלים היא עירו של המלך, והוא מבקש להשתית את קיומה על תפישת עולמו ועל המדיניות העתידה לצאת ממקום זה. ביטוי מובהק לכך הוא בפסוקים העוקבים, מיד לאחר בנייתה של עיר דוד: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד" (שמואל ב' ה, יא). חירם מלך צור מבין שיש כאן סיפור אחר, לא מוכר. הוא פונה אל דוד, וביוזמתו בונה לו את בית המלך בירושלים, בחומרים ובעבודה. צעד זה הוא פלאי, שהרי לא סביר שבית המלך המהווה סמל ללאומיות ולריבונות העם, ייבנה על ידי מלך זר. צעד זה הוא פלא גם בעיני דוד, וממנו הוא מבין מהי תכניתו של הקב"ה: "וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל (שם יב).
מכיוון נוסף ניתן לדמות את אי רצונו של דוד ליטול חלק מעשי במלחמה, לעיקרון המשתקף מן הפסוקים הבאים: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו [בְּנִי] אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלוֹהָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו" (דברי הימים א פרק כב, ז-ט). לא ביקורת היא כלפי דוד על ששפך דמים, כי אם אבחנה רוחנית האומרת שבונה המקדש הוא איש שלום ומנוחה. מי ששפך את דמם של האויבים, הוא לא האיש שעמים ייענו לקריאתו אליהם ליטול חלק במקדש המהווה מוקד רוחני לכלל האנושות. דוד מבין עיקרון זה, ובהתאם כבר בצעדו הראשון הוא מעמיד תשתית של הידברות בירושלים[25].
דרך כיבושה של העיר
החלק הראשון במשפט ('כָּל מַכֵּה יְבֻסִי') טיפל בעצם הפגיעה ביושב הארץ – בהיבט המוסרי. כעת עובר דוד אל שאלת ה'איך', והוא קורא אל מי שיבוא "וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר". מהו הצינור, ומה פשר הנגיעה בו? 'צינור' נקשר אל מים[26], ובהקשר שלנו – יש הטוענים שמדובר בכניסה אל העיר דרך המנהרה המחברת בין מקורות המים (מעיין הגיחון הנמצא מזרחית לעיר) לבין העיר[27]. ברקע עומדת העובדה שמקורות המים של ירושלים הם חיצוניים לה. לצד ההיבט הריאלי, מתבקשת השאלה: מהו הקשר שבין הפריצה בדרך זו אל העיר, לבין נושא הפרשייה – הדיאלוג המתקיים עם היבוסים? ניתן לומר שהנגיעה בצינור והפריצה אל העיר דרך הצינור, מהווים סוג של נגיעה בסוד כוחה. בניגוד ליבוסים המנכסים לעצמם את העיר, תוך הדגשת בעלותם עליה, דוד קורא לאיש ישראל לבוא ולגעת במים ובמה שהם מסמלים. לא כיבוש נזכר, גם לא כניסה, כי אם 'נגיעה' – תנועה בסיסית, קיומית ועדינה גם יחד. 'מלכות לית לה מגרמה כלום' (זוהר ח״א, דף קפ"א ע״א), ובהתאם היא מקבלת את כוחה מן העם, וגם ירושלים אין לה מעצמה, והיא מקבלת את כוחה מן העולם הסובב לה. קריאת דוד תתפרש כמעין הצהרה: מי שיגע בצינור, ויביע בכך את הבנתו ביחס לסוד כוחה של העיר, הוא הראוי לבוא בשעריה.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר
וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד
עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת".
פסוק זה פותח בקריאת דוד, ומסיים באמירה של המספר הנבואי המתאר את מעמדם העתידי של העיורים והפסחים. משמעות החוליה האמצעית – "וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד" לא ברורה. מדוע הפסחים והעורים הם "שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד"? מהו הבית שלא יבוא אליו עיוור ופיסח? מדוע לא יבואו אליו? מי הם האומרים בפסוק זה: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת"?
שלוש התייחסויות של דוד מתוארות בפסוק זה, וכל אחת מהן מתמודדת עם טענה אחרת של היבוסים: "כָּל מַכֵּה יְבֻסִי" היא תגובה לטענתם 'לא תבוא הנה' – בה דחו את דוד מלבוא אל העיר. תשובת דוד לכך היא: 'אני בא', יחד עם זאת הוא מתחשב בעמדתם ומצמצם את נוכחותו בעיר (תחת ירושלים לוכד את מצודת ציון, ותחת מעורבות ישירה במלחמה של דוד – איש מן העם יכה בהם). עמדה נוספת של היבוסים: הם רואים את עצמם כאדוני העיר וכבעליה, ובהתאם כניסה של דוד אליה מהווה פגיעה בבעלותם. תשובת דוד: הוא קורא לנגיעה בצינור – ובכך מציף את ההבנה שהשליטה בעיר המקבלת את כוחה מן העולם הסובב לה אינה על בסיס של שליטה וכוח.
וביחס לעיוורים ולפסחים: העיוורים והפיסחים הם שנואי נפש דוד והם לא יבואו אל הבית – בית המלך. לשון זו "וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד" היא זו של המספר הנבואי העונה על השאלה – 'מהו יחסו של דוד אל טענת העוורים והפסחים?'. דוד אמנם מכיר במעמדם כ'יושב הארץ', אך הם הרי לא הסתפקו בכך, אלא שללו לגמרי את זכותו להתיישב בה. תשובת הכתוב לכך: 'העיוורים והפסחים הם שנואי נפש דוד'. דומה שסלידה זו הלובשת מעטה נפשי, היא ביטוי לעמדה הפנימית בה נתון היה דוד. באופן אישי הוא בילה זמן רב כנרדף על ידי שאול, והתגבשה סביבו חבורה של "איש מצור ומצוק". תכונתו החזקה היא הסיוע לחלש ולנרדף – כך בפרקים רבים בספר תהלים, וכך בכלל פרקי דוד[28]. והנה, באים היבוסים, קוראים היטב את נפשו של דוד, מנצלים את רגישותו המוסרית ומנסים לדחות את כניסתו אל העיר. דוד דוחה בשאט נפש ניצול ציני זה, ותגובתו הראשונה היא בשנאת הנפש לעמדה זו.
במעגל נוסף מוסיף הכתוב: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת". הכרזה זאת היא ביטוי מעשי לתפישת המלכות של דוד: עיוור או פיסח לא יבוא אל בית המלך ויזכה להיות בו מכוח היותו עיוור או פיסח[29]. החולשה אינה יוצרת צידוק מוסרי, ועמדת מסכנות לא תְּזַכֶּה דרך מקולקלת ביתרון שאינו ראוי לה ולאוחזים בה[30]. קשה שלא לזהות את הקשר שבין מילות הדחייה של העיוורים והפסחים: "לא תבוא הנה", לבין תשובת דוד אליהם, מידה כנגד מידה: "לא יבוא אל הבית" – בדחייתו אותם ואת דרכם[31].
מדרש החכמים
כעת נעבור לעיין במדרש פרקי דרבי אליעזר – העוסק אף הוא בחידת העיוורים והפיסחים. מדרש זה מצביע בבהירות רבה אל עבר המגרש המוסרי.
אברהם כרת ברית עם עמי הארץ… אמר לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם, וכי יבוסים היו והלא חתיים היו? אלא עיר יבוס נקרא יבוסים, ולא קבלו האנשים עליהם, התחיל כורע ומשתחוה אליהם, שנאמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ, אמרו אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. וישמע אברהם אל עפרון, מה עשו אנשי יבוס עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר, וכתבו עליהם שבועת אברהם.
וכשבאו ישראל רץ להכנס בעיר היבוסי ולא היה יכול מפני ברית אברהם, שנאמר ואת היבוסי יושבי ירושלם לא הורישו בני ישראל. וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו, שנאמר ויאמר לדוד לא תבא הנה וכו', והיו ישראל כחול הים, אלא בכח השבועה וברית אברהם, ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר וישב דוד במצודה וכו'. ואין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים… אלו הצלמים שעיניים להם ולא יראו רגל להם ולא יהלכו. שנאמר שנואי נפש דוד – שהיה דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה, שנאמר: על כן יאמרו עור ופסח. אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש, ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. מה עשה לקח מכל שבט חמשים שקלים הרי כולם שש מאות שקלים, שנאמר "ויתן דוד לארנון" (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).
המדרש מתאר את אברהם הבא לקנות אחוזת קבר לשרה, ואת היבוסים המסרבים לְמֹכְרה לו[32]. אברהם מתחנן, והם נעתרים בתנאי שיתחייב בברית ובשבועה "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם". אברהם נעתר, והיבוסים כותבים על צלמים את שבועת אברהם. במהלך כל הדורות לא נכנסו ישראל אל עיר יבוס מפני ברית אברהם – שלא לבוא אל ירושלים אלא ברשות היבוסי היושבים בה. "וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו". המדרש טוען שלא הייתה מגבלה פיזית להיכנס לעיר, ומייחס את אי הכניסה לעובדה שהיבוסים לא הניחו לדוד להיכנס, והוא הרי מחויב לשבועת אברהם "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם".
צעד ראשון של דוד נוכח הסירוב היבוסי: "ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר וישב דוד במצודה וכו'" – בניגוד לרצונו הבסיסי לבוא אל ירושלים, מסתפק דוד בלכידתה של מצודת ציון ובישיבה בעיר דוד. בצעד נוסף הוא מסיר את הצלמים עליהם כתובה שבועת אברהם "עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים". המדרש ממשיך ומתייחס לחלקו של יואב המתואר בספר דברי הימים, כמי שמכה את היבוסי ומסיר את הצלמים: "אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש". את המעגל סוגר המדרש בתיאור קניית הגורן מארונה היבוסי: "ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם".
שאלות על המדרש:
- בפשוטו של מקרא בספר בראשית מוצג דו-שיח מתמשך בין אברהם לבין בני חת ביחס לרכישת מערת המכפלה. המדרש מתאר מוקד אחר לוויכוח: תביעתם "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם". תנאי זה נראה כרחוק מפשוטו של מקרא, והשאלה המתבקשת היא מהיכן צמחה 'פרשנות' זו לכתוב?
- האם הסכמת אברהם לתנאי היא פועל יוצא לתפישת עולם ולסולם ערכים, או שהיא תוצאה למצוקה בה היה נתון שעה שמתו מוטל לפניו?
- מה מסמלים הצלמים שעליהם כותבים היבוסים את שבועת אברהם? מדוע לא כתבוהו על אבן או על מגילה העומדת לדורות?
- יואב מתואר כמי שמסיר את הצלמים עליהם הייתה כתובה שבועת אברהם. האם הסרה זו משחררת את דוד מן השבועה? האם אין במעשה זה הפרה של הברית?
- כהעצמה לשאלה יש להזכיר את פרשיית הגבעונים. ישראל בימי יהושע נשבעו לגבעונים, ושאול מפר את שבועת ישראל אליהם. על אף שהשבועה ניתנה כתוצאה ממעשה רמייה – שאול נענש בחומרה בהוקעת שבעה מצאצאיו נגד השמש. דוד היה זה שהוציא את הגזירה אל הפועל. אם כן – כיצד אצלנו שבועת אברהם לחתים 'ממוסמסת' באמצעות הסרת הצלמים?
- ממה נובעת שנאת דוד לעיוורים ולפסחים? האם מפאת הניצול של החולשה או מחמת היותם צלמים של עבודה זרה? מהו היחס שבין פשוטו של מקרא לבין המדרש?
- מדרש זה מתאר את כניסת דוד אל ירושלים. הפרשנות הניתנת בו לאירוע מתמקדת בשבירת הצלמים על ידי יואב. באופן בלתי נתפש, כניסתו המשמעותית של דוד אל ירושלים על פי המדרש התקיימה בערוב ימיו – בקניית גורן ארונה היבוסי. מה פשר צמצום חשיבותו של האירוע הראשון, תוך התמקדות בקניית הגורן בערוב ימיו, כאירוע המכונן ביחס לירושלים?
לימוד במדרש
"אברהם כרת ברית עם עמי הארץ… אמר לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם" – אברהם מבקש לקנות אחוזת קבר עולם במכר טוב. ברקע – אברהם אמנם קיבל הבטחה על כל הארץ, אבל – לזרעו. אברהם עצמו ינדוד בה ממקום למקום, ללא אחיזה וללא בעלות. לאחר מות שרה, צועד אברהם לראשונה צעד מעשי ומבקש לקנות חלקת אדמה. תשובת בני חת: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱ-לוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" (בראשית פרק כג ו). מעמדך הוא כנשיא א-לוהים, מורם מכולנו, ולכן – קח כאוות נפשך. כולם ירשו לך לקבור באדמתם. בהמשך – משא ומתן, שלב אחר שלב, עד שהם נעתרים למכור לו.
המדרש שם בפיהם של החתים תנאי: "אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם". החתים הופכים בשלב זה להיות נציגיהם של היבוסים. מה פשר הדבר? עוד יש לשאול – וכי ידעו שעיר יבוס תהיה בירת ישראל? בחירתה של ירושלים התקיימה מאוחר יותר ("המקום אשר יבחר" – בעתיד, להשרות שכינתו בו).
מדרש זה מושתת על פשוטו של מקרא, ודומה שהוא בא לתת מענה לשאלה הבאה: בני חת אמנם רואים באברהם נשיא א-לוהים מורם מעם, אך מדוע זוהי סיבה 'להתייצב על רגליהם האחוריות' ולנסות למנוע ממנו את רכישת האחוזה? או – מה גורם לעפרון להתנדב ולתת לאברהם מתנת חינם גדולה כל כך, ובלבד שלא ירכוש בכסף את מערת המכפלה? המדרש בתשובתו מזהה זרמים תת-קרקעיים בנפשם של בני חת. הם אמנם רואים באברהם 'נשיא א-לוהים' מורם, אבל בדיוק מסיבה זו – אוחז הפחד בנפשם. איש א-לוהים זה עשוי ביום מן הימים להגשים את ייעודו בארץ, ומה יהא עלינו? האם לא כורים אנו קבר לעצמנו בתתנו לו אחיזה בארץ? המדרש מרחיק לכת, ומייחס להם מעין שליחות היסטורית, בפה שהם משמשים לאומות העולם. פחד אוחז בנפשם, שמא ביום בו יגשים זרעו של אברהם את ייעודו בארץ, יידחו בני יבוס ממנה ויישארו מחוץ לתמונה. כדי למנוע זאת, הם תובעים ממנו שבועה שלא יירשו ישראל את עיר יבוס אלא ברצונם – לא יבואו אליה בכוח, כי אם בתיאום ובהסכמה.
סיפור זה אינו בהכרח תיאור היסטורי לאשר אירע, שהרי פשט הכתובים מספר סיפור אחר. במובנו הפנימי – הוא אוצר בתוכו את כמוסות ליבם של הדמויות, את המניעים, ומובנים עמוקים נוספים לאשר אירע. בהקשר שלנו – רואה המדרש את מאמצי בני חת לטרפד את המכירה, ושם את האצבע על פחד קיומי המונח בליבם, פחד שאינו בהכרח מודע. תרגומו במדרש הוא בסיפור על התנאי – שלא יבוא זרעו של אברהם לכונן עיר בירה כי אם ברשות היבוסים היושבים בה.
האם הסכמת אברהם מבטאת את עמדתו או שהיא נבעה כתוצאה מן המצוקה בה היה נתון כשמתו מוטל לפניו? אברהם רואה את עצמו כ"אב המון גויים", בו יתברכו כל יושבי הארץ, ובפרשייה זו הוא מתייחס אל בני חת כאל 'עם הארץ', ומכיר במעמדם ביחס אליה שוב ושוב. נראה שבחירתו של דוד לכונן את עיר מלכותו תוך הסכמה של אומות העולם היושבים בה מקפלת בתוכה אמירה רבת משמעות: בנייתה של ממלכת ישראל היא אמנם סיפור לאומי, אבל בעומקיה היא סיפור של האנושות כולה. "שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם" נשבע אברהם, ובכך פינה מקום לבני יבוס – כמשל לעמי תבל אחרים, להיות חלק מן הסיפור העומד להתרחש בעיר זו.
דוד שובר את הצלמים
השלב הבא במדרש: היבוסים כותבים את השבועה על צלמיהם: "עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר, וכתבו עליהם שבועת אברהם". בעת מלוכת דוד, הוא מבקש לבוא אל העיר, אך היבוסים מונעים זאת ממנו: "ואין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי עד שהתיר כל הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים… אלו הצלמים שעיניים להם ולא יראו רגל להם ולא יהלכו" – היבוסים מעמידים את הצלמים עליהם כתובה שבועת אברהם, ואינם נותנים רשות לדוד לבוא אל ירושלים. מה פשר הכתיבה על צלמי עבודה זרה? עבודה זרה מגלמת ראייה קטנה וחלקית של המציאות[33]. אכן אברהם התחייב לכך שזרעו לא ייכנס אל עיר יבוס אלא בהסכמתם, אך היגיון ההתחייבות היה – מחויבותה של ממלכת ישראל אל האנושות כולה. תרגומה של השבועה לזכויות פרטיות שיש ליבוסים, תוך דחיית ישראל מבירתם נמשלת לכתיבת השבועה על כלים קטנים – צלמי עבודה זרה. אלו הצלמים – הכלים הקטנים, הם שנואי נפש דוד, והוא דוחה אותם בשאט נפש – "שהיה דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה שנאמר על כן יאמרו עור ופסח". כאמור, בפשוטו של מקרא העיוור והפיסח מגלמים את עמדת החלש הדוחה את החזק מלבוא בגבולו. בא המדרש מזקק את העיקרון המונח בבסיס טענתם, ומשווה את הדימוי העצמי של בני יבוס כחלשים ובעלי מומים, לצלמים שעליהם נכתבה השבועה. אלו ואלו דוחים את האופק הרוחני שמציב דוד לירושלים ובוחרים להמשיך ולהתנהל בחזונותיהם הקטנים.
כעת נשים לב. מהו חלקו של יואב במלחמה זו על פי המדרש? ספר דברי הימים מייחס לו את מעשה הגבורה: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר. וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ". המדרש לעומת זאת מייחס לו את הסרת הצלמים ותו לא – "אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש". ומה בדבר הכניסה אל ירושלים? זו מתוארת במשפט הבא: "ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. מה עשה? לקח מכל שבט חמשים שקלים הרי כלם שש מאות שקלים, שנאמר ויתן דוד לארנון". המדרש מדלג כמה עשרות שנים, אל האירוע בערוב ימיו של דוד, בו דוד קונה בהסכמה את גורן ארונה היבוסי. מנקודת מבטו של המדרש זהו האירוע הקושר את ישראל אל העיר "לאחוזת עולם". באופן מפתיע, כניסת דוד אל מצודת ציון, וכינונה הראשון של עיר דוד נתפשים כהסרה של הצלמים וכדחייה של העמדה הקטנה של היבוסים. מנגד, הסכמת ארונה ומכירת הגורן מקבלים חשיבות יתירה ונתפשים כקניית עיר היבוסי לישראל בכתב עולם לאחוזת עולם, או במילים אחרות: זהו השלב שבו נתפס עם ישראל כמי שמתיישב בעיר הבירה – ירושלים.
אחרית דבר
פעולתו הראשונה של דוד לאחר איחוד הממלכה היא ההליכה אל ירושלים לכונן בה עיר בירה. צעד זה יוצר חיבורים חדשים בתוככי העם, בין השבטים השונים, ולצד זאת הוא נוגע בחיבורים שבין ישראל לבין אומות העולם. ירושלים בעת ההיא היא עירו של היבוסי, ועובדה זו עומדת בליבה של הפרשייה. 'היבוסי יושב הארץ' – כך רואה דוד את היושבים בה, ומנקודת מוצא זו נפתח הדיאלוג. העם היבוסי דוחה על הסף את כניסת דוד אל העיר. 'חזק מול חלשים' הוא טוען, והביטוי לכך יהיה בדרך בה יאלץ דוד להילחם ולהסיר מדרכו את העיוורים והפסחים. עמדה מורכבת היא לדוד, הנע בין הנחישות לבוא אל העיר (כמו "וילך המלך ירושלים" – ללא מילת קישור, או "וילכוד את מצודת ציון" עוד בטרם התיאור איך עשה זאת), לבין הרשות שהוא מבקש והמתינות. אילו היה בא אל ירושלים ללא רשותם, המשמעות הייתה שכל מה שמתחולל בה אינו קשור אליהם, שהרי הם נדחו ממנה. דוד מבקש את רשות העם היבוסי, ובכך הוא מזמין אותם להיות חלק מן התהליכים העומדים להתרחש בעיר. גם כאשר היבוסים דוחים את דוד, הוא נחוש שלא לשבור את הכלים, בהשאירו דלת פתוחה ליום בו יבשילו ויחזרו להיות חלק מן הסיפור. למעשה דוד מחכה שנות דור, ובערוב ימיו הוא זוכה לכך. יחסי רעות ואמון נבנים בין העמים, וברגע האמת מלך היבוסים מושיט יד, מוותר על חלקו בגורן לטובת המזבח, ומאפשר כפרה לישראל.
בלימוד זה נחשפנו למדרש חכמים הקושר את סיפור העיוורים והפסחים אל הוויכוח שהתקיים בין אברהם לבין בני חת, בקניין הראשון שהיה לו בארץ. החכמים מזהים זרמים תת קרקעיים, פחד של בני חת – אחיהם של היבוסים, שכאשר יבואו ישראל לייסד ממלכה ולממש את חזונו של אברהם, הם – עמי כנען יהיו מחוץ לסיפור. המדרש גם מצביע על פער – בין השבועה המזוקקת אליה התחייב אברהם, לבין כתיבתה על צלמי החתים, ועד לשבירתו של דוד את הצלמים – תוך שיבה אל המקור – אל מחויבות אברהם כאב המון גוים, להביא בשורה לכלל האנושות.
מיוחד הוא המדרש, המזהה את שייכותם של אומות העולם אל ירושלים, החל בעמדת היבוסי כ'יושב הארץ', דרך מעמדו של ארונה מלך יבוס, ועד הרשות שהוא נותן לדוד – במכירת חלקו לישראל. צעד אחרון זה, אוצר בתוכו הבנה עמוקה של ארונה ביחס לייעודו של עם ישראל: "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱ-לוֹהֶיךָ יִרְצֶךָ". הוא, ארונה, נותן את חלקו, ובאופן פלאי המקום שהיה ברשותו של מלך משבעת עממים, ומתוך שיתוף והסכמה עמוקה עבר לרשות ישראל, הוא המקום בו יבחר ה' להשרות בו את שכינתו.
סוף דבר – בין ספר שמואל לבין דברי הימים
סיפור הפיכתה של עיר יבוס לבירת ישראל, מסופר שוב בספר דברי הימים. שלד הסיפורים אחד הוא, ולצד זאת קיימים הבדלים משמעותיים בין השניים.
| שמואל ב פרק ה | דברי הימים א פרק יא | ||
| וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו {שְׂנֻאֵי} נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה: וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ". |
וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה
וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד: וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ:
וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד: וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר: וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' צְבָאוֹת עִמּוֹ".
|
||
שני סיפורים הם, הצופים אל האירוע מנקודות מבט שונות. בשורות הבאות ננסה לזהות את נקודת המבט המשוקעת בכל אחד מהם.
הבדלים:
| שמואל | דברי הימים |
| דוד הולך עם אנשיו ירושלים.
דוד הולך אל היבוסי
היבוסים מציבים את העיוורים והפיסחים, כתנאי שנועד למנוע את כניסת דוד לעיר
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי". לא נזכר מה יעלה בגורלו של האיש אשר יכה את היבוסי
בנוסף להכאת היבוסי נזכרת הנגיעה בצינור.
לא נזכר יואב בהקשר לכיבוש ירושלים.
|
הביטוי הוא "וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם".
אין ציון להליכת דוד "אל יבוסי". תחת זאת הציון הוא לנוכחות היבוסי "וְשָׁם הַיְבוּסִי…"
לא נזכר תנאי העיוורים והפסחים וגם לא השלכותיו.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה" – הקריאה היא למי שיכה את היבוסי בראשונה.
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר".
לא נזכר הצינור
מצוין חלקו של יואב בכיבוש: "וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ" וחלקו בהתיישבות: "וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר".
|
נפתח בשתי הערות ביחס לפער שבין שני הספרים. ספר דברי הימים נכתב בתחילת בית שני[34], ועובדה זו מייצרת פרספקטיבה דרכה משקיף המחבר על המציאות. בשונה מן המספר הנבואי בנביאים ראשונים, הסוקר מקרוב את האירועים מתוך מעורבות מתמדת בנבכי ובנפתולי המציאות, המספר בדברי הימים סוקר את המציאות מרחוק, מנקודת מבט שלאחר מעשה, כללית יותר[35]. בהקשר זה קיים עמעום שיטתי למורכבויות אישיות ולהתרחשויות עומק ותהליכים במגרש הלאומי. בהקשר רחב יותר – עולמו הרוחני של מחבר ספר דברי הימים הוא של אדם החי בתקופת בית שני[36], ובו המקדש תופש מקום מרכזי[37]. בהתאם ערך הקדושה הוא מרכזי, ההיבדלות מן הטומאה, ההיבדלות מאומות העולם וכדו'.
פשר לפערים שבין שני הסיפורים
הלשון בספר שמואל היא: "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם". עדיין לא כל ישראל הולכים לכבוש את ירושלים, כי אם קבוצה מצומצמת המוגדרת כאנשיו. כאמור, צמצום זה הוא ביטוי לתפישת דוד הממעט בשימוש בכוח במלחמה זו ומצמצם את מעורבות הממלכה. ספר דברי הימים לעומת זאת משקיף על האירוע מנקודת מבט של כחמש מאות שנה לאחר שאירע. מנקודת מבט זו – הנושא אינו המורכבות המדינית והדיאלוג שמנהל דוד עם היבוסי, כי אם סיפור הגבורה שבכיבוש ירושלים. בהתאם הלשון היא: "וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם", כביטוי לשלימות הכיבוש ולאיכותו.
בניגוד לספר שמואל בו נתפש היבוסי כ"יוֹשֵׁב הָאָרֶץ", ודבריו נאמרים בלשון יחיד "וַיֹּאמֶר" – כאמירה של עם היבוסי יושב הארץ, בדברי הימים הוא אינו מתואר כעם. תיאורם הוא בלשון רבים: "…וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס", והם נתפשים כאוסף יבוסים הגרים בעיר, ולא כישות ריבונית.
ספר דבר הימים אינו מתעסק בקושי המוסרי של דוד בכניסתו אל העיר, וממילא אין אזכור לתנאי העיוורים והפיסחים. כאמור – המיקוד בדברי הימים הוא בסיפור הגבורה שבכיבוש ירושלים, ובהתאם נזכרת גבורת יואב, ועובדת היותו לראש ולשר בעקבות גבורה זו. ככלל, יואב נתפש כשר צבא שאינו אמון על המורכבויות והדקויות בהם נתון דוד, ובהקשר זה ספר שמואל בוחר להתעלם מחלקו באירוע זה[38]. מגמת שתיקה זו מצטרפת למגמת השתיקה ביחס לתיאורי המלחמה, כמו המילים "כל מכה יבוסי" המתארות את הכרזת דוד, ללא תיאור ליישום ההכרזה. מנקודת מבט זו אין חשיבות לשאלה מי הוא שנענה לקריאה ואיזה פרס הוא קיבל.
לסיכום: שני סיפורים הם, ופערים רבים נתונים ביניהם. זיהויה של נקודת מבט בכל אחד מהם, עשוי לתת פשר לפערים אלו, ובהיבט של הפרשייה בספר שמואל, היא מחדדת את עמדת דוד המשתקפת בספר שמואל – סוג של קריאה לשלום לאנשי יבוס, תוך התייחסות אליהם כאל מי שיש להם חלק במה שעומד מעתה להתחולל בעיר זו. בהתאם, כבר בעת כינונה הראשון מכוונת ירושלים אל החזון הגדול – כעיר הקוראת לשלום אל האנושות, ולימים, כעיר שנבנה בה בית מקדש שאינו מצומצם אל ד' אמותיו של העם היושב בציון – "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".
[1] תודתי נתונה לרב יצחק לוי מישיבת הר עציון, שקרא את המאמר, שאל, העיר והאיר את עיני.
[2] שאלה זו היא משמעותית לאור שיוכם של אומות העולם במקרא לעיר זאת. כך בתקופת שלמה המדבר על שיתופם של עמים אחרים: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א ח, מא-מג).
כך בוודאי בנבואות ישעיהו: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ו-ז).
[3] מאמר זה מתמקד בתשובות שהיו לדוד לשאלות אלו בהקשר לירושלים. אין בו מענה לכיבוש הארץ בימי יהושע, ולמופעים נוספים של שאלות אלו. ברקע: המציאות שעל פיה עם ישראל בא אל הארץ כשהיא מיושבת החוזרת על עצמה שוב ושוב: א-לוהים מבטיח לאברהם ארץ מיושבת ("והכנעני אז בארץ"); יהושע בא לארץ המיושבת בשבעה עממים; בבית שני – יושבים בארץ כותים וזרים, ואף בימינו עם ישראל שב אל ארץ מיושבת ואל ירושלים שעיני עמים רבים נשואות אליה (המשך לקו החשיבה המוצג במאמר זה, נמצא במאמרים שכתבתי על פרשיות השבוע באתר vbm של ישיבת הר עציון: 'ברשות בני חת' – פרשת חיי שרה, 'על מוסר ועל פוליטיקה עולמית' – פרשת דברים, ובמעגל נוסף: "הביטו אל אברהם אביכם" – פרשת לך לך. וביחס לעמדתו הרוחנית של דוד: במאמר 'וחרב אין ביד דוד', עיר דוד, אסופת מאמרים למדריך כרך א', 189-200; נמצא גם באתר 'לב לדעת').
[4] כך נהג דוד במלחמה על רבת בני עמון עת הזמין אותו יואב להשתתף פיזית במלחמה, על מנת שייקרא שמו עליה: " וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם: וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלָכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ: וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ: וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד" (שמואל ב יב, כז-ל).
[5] דוגמא לדרך בה מנסח הכתוב את מלחמות דוד: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה: וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת (שמואל ב פרק ח א-ג). תיאורים אלו מתאפיינים בלשון "וַיַּךְ" החוזרת על עצמה.
[6] הציון "אנשיו" נזכר פעמים רבות בתקופת בריחתו משאול, שעה שנקבצו סביבו אנשים ( הביטוי "דוד ואנשיו" מופיע בתקופה זו שש עשרה פעמים). מכאן ואילך הם ייזכרו פעמיים. האחת – מיד אחרי כיבוש ירושלים כשהפלשתים שומעים כי נמשח דוד ויוצאים למלחמה. זהו תיאור לממלכת דוד בתחילת דרכה. הפעם הנוספת – במרד אבשלום – כשלא כל העם אתו.
[7] כדוגמת "וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית לד, כה).
[8] ההנחה היא שהביטוי 'יושב הארץ' – בה"א הידיעה, מתייחס אל חבל הארץ המסוים עליו מדובר.
[9] כינויו בשמו האישי, תחת כינויו כ'מלך', יכול להיות קשור גם לחוסר ההכרה שלהם במעמדו כמלך.
[10] יש שראו בכך ביטוי לגאווה ולביטחון העצמי שהיה ליבוסים. כך לדוגמא מצודות דוד: "ויאמר לדוד. עם היבוסי אמר לדוד, לא תוכל לבוא הנה, בעבור היותה בצורה וחזקה עד מאוד. כי אם הסירך וגו': אמר בדרך הפלגה וגוזמא, לא תוכל לבוא הנה כי אם מקודם יהיה הסירך מפה כל אנשים, ואף העורים והפסחים, כי אם ישאר מי מהם, היכולת בידם לעכב ביאתך הנה, בעבור גודל חוזק המקום". כך מפרש גם יוסף בן מתתיהו את הפסוקים: "העמידום על החומה – את לקויי עיניים ורגליים וכל שאר בעלי מומים בכדי להלעיג על המלך שהם ימנעוהו מלהיכנס, ועשו כן מתוך ביטחונם בחומותם". בשונה מן המצודות המדבר על דימוי לעיוורים ופסחים, לדעת יוסף בן מתתיהו היו שם עיוורים ופסחים ממש, שהועמדו על חומות העיר. קושי בפירושם: דוד הוא כוח עולה, בעבר הוא הוביל בצבא שאול ("הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"), וכעת פניו אל ירושלים כצעד ראשון באיחוד הממלכה. ברוח זו מנסח יגאל ידין את טענתו כנגד עמדה זו: "מהו איפוא היסוד ליבוסי ירושלים לבטוח בכוחם נגד דוד ששמו כמצביא מלחמה הולך לפניו?!" ([בספרו 'תורת המלחמה בארצות המקרא' עמ' 236 -237]); הרלב"ג מבין שהעמידו היבוסים מעין 'מתקן מים' בכניסה לעיר, וביקשו על ידי כך למנוע את יכולת כיבושה של העיר – "ואמר דוד ביום ההוא כל מי שיכה יבוסי ויגע בצנור, והוא המרזב שנשפכים ממנו המים, וישחית עם השחתתו את הצנור… והיו אלו הצלמים עשויים באופן מהתחבולה שיניעו מקלות של ברזל רבי המשקל תנועה חזקה בדרך שלא יוכל אדם לעבור שם כדי שלא יכו אותן הצלמים באותן המקלות… והנה המצאת כמו זאת התחבולה אין בה מהקושי למי שיבין בחכמת המשקולות ובהנעה במים וברוח ובכסף חי…". פירוש דעת מקרא: נילחם עד האיש האחרון אפילו אם יישארו רק העוורים והפסחים. על פי פירוש זה אמירתם זו באה להביע נחישות. ככלל, פירושים אלו מתמודדים בצורות שונות עם משמעות ה"עיוורים ופסחים" העומדים בדרכו של דוד, אך אין בדבריהם התייחסות לשאלות נוספות שנשאלו בפתח דברינו. למשל: מהו היחס שבין הדיאלוג לבין המלחמה באירוע זה? מה פשר המעבר מ'המלך' ל'דוד'? במה כוחה של הכרזתם עד כדי החיווי: "לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה"? מה פשר המעבר מהליכה לירושלים ללכידה של מצודת דוד? מדוע דוד אינו כובש את העיר בעצמו? מדוע הפסחים והעורים הם "שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד"? מהו הבית אליו לא יבוא אליו עיוור ופיסח?
[11] רש"י (בפירושו לדברי הימים א יא, ה ) 'ויאמרו ישבי יבוס לדוד לא תבא הנה': "…ונתנו עורים ופסחים לפני שער העיר לאמר לא יבא דוד הנה כי אם ילחם עם העורים הללו, כי ידעו כי בזוי הוא למלך להלחם עם העורים ומתוך כך ישוב ולא ילחם עמהם. ודוד אמר בלבו, אמת הוא כי לא נכון והגון לי להלחם עם עורים ועם פסחים, אך כל מי שיכה היבוסי היאך שיגע בצנור וימשכם וישליכם משם את העורים. על כן יאמרו עור ופסח לא יבא אל הבית אל בית דוד שיהא לו גנאי פן יאמרו עם אלו נלחם דוד". ביאור: היבוסים מניחים שבזוי בעיני דוד להילחם בעיוורים ובפסחים, והם מנצלים זאת. דרך מאבקם: נתינת עורים ופסחים על חומות העיר, באופן שלא יוכל דוד לכבוש את העיר בלא לפגוע בהם, ועובדה זו תהיה בזויה בעיניו. המענה של דוד: הוא אינו נלחם בהם באופן אישי, אלא הוא קורא להשליכם מן החומה בטרם הכניסה אל העיר. פירוש זה אינו נמלט מהקושיות הרבות עליהן הערנו בסעיף הקודם, בהקשר לעובדה שהנושא הוא התחכמות בדרך זו או אחרת כדרך לעצור את דוד; דמיון מה קיים גם לעמדתו של יגאל ידין בספרו 'תורת המלחמה בארצות המקרא' (י. ידין 'תורת המלחמה בארצות המקרא' עמ' 236-237 רמת גן תשכ"ג מהדורה שנייה). לדעתו היבוסים היו נתונים במצוקה, וכמענה הם העמידו בעלי מומים על החומה ובאמצעותם ניסו להפחיד את אנשיו של דוד. פירושו מבוסס על תעודה חתית שהתגלתה בחתושה ובה מוצגת התמונה הבאה: "ויציגו לפניהם עיוורת וחרש, ויאמרו הנה עיוורת וחרש, כל מי שיחרוש רעה על המלך ועל המלכה תבוא עליו קללתם. יעשוהו עיוור ייעשוהו חרש יעוורוהו כעיוור, יחרשוהו כחרש, ישמידו אותו את אשתו את טפו ואת משפחתו". בשונה מן הנוהג החתי, טענתנו היא שהסמליות בפרשתנו היא איננה הפחדה במעשה כשפים, כי אם הצגה של טענה מוסרית כנגד החזק הבא לכבוש את החלש.
[12] ביטוי לתחושת הקורבנות של היבוסי משתקף בעובדה הבאה: על אף שבסיפור לידתו הוא ממוקם כבן שלישי במשפחת כנען – "וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת: וְאֶת הַיְבוּסִי, וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי" (בראשית י, טו) – בכל האזכורים שלאחר מכן הוא נדחה כאחרון ברשימת הבנים. שמא ניתן למתוח קו בין שמו 'יבוס' לבין עמדת ה'מובס' בה הוא שם את עצמו…
[13] ביטויים לרגישותו של דוד אל החלש: בשנים בהם הוא בורח מפני שאול, הוא ואנשיו נתונים בעמדת החלש שהמערכת השלטונית משתמשת בכוחה בכדי לפגוע בו; מעבר לעמדת החלש בה הוא נתון, האנשים איתם הוא מצוי בתקופה זו באים משולי החברה: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (שמואל א כב, ב). המשמעות היא שבשנים בהם הוא בנה את הקומה הבסיסית שלו כמנהיג הוא בילה בחברתם של אנשים שכאלו; במשל כבשת הרש, נתן הנביא מציג בפניו אירוע שבו העשיר גוזל מן הרש את הכבשה היחידה שיש לו: "שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאש: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת :וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו" (שמואל ב יב, א-ד). תגובת דוד היא קשה ונחרצת: "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (שם ה).
[14] הנחה מוסכמת על החוקרים שמי ששולט במצודה שולט על העיר כולה. ביחס למיקומה של המצודה: לאחרונה טוען הארכיאולוג אלי שוקרון לזיהוייה של מצודת ציון כמי שסמוכה ושולטת על מעיין הגיחון, המשמש כמקור מים לעיר. עמדה נוספת – יגאל שילה ז"ל (הארכיאולוג שחפר את שטח g) , מזהה את מצודת ציון באזור גבוה יותר. טענתו היא שהמדרון המדורג הנמצא בשטחg מהווה מסד למצודה.
[15] א. האם קיומו של מלך ביבוס הוא תופעה שהתפתחה במהלך השנים, או שהוא היה קיים בעת הגעתו הראשונה של דוד אל ירושלים? אין הכרעה לכך בפשוטו של מקרא.
ב. חוקרים מזהים את גורן ארונה כמי שנתונה מחוץ לעיר. האם ארונה עצמו גר בעיר? גם לכך אין תשובה ברורה במקרא. יחד עם זאת, מדובר על גורן הסמוכה לעיר, ואך מתבקש הוא לשייך את ארונה אל העיר.
[16] שיוכו של הגורן לארונה מצוי גם בעמדת גד החוזה אל דוד, בקוראו לו להקים מזבח בגורן ארונה ("וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה [אֲרַוְנָה] הַיְבֻסִי. שם יח). ציון בעלותו של ארונה עליה בדברי הנביא, כמוה כהבהרה שזוהי עובדה משמעותית שאין להתעלם ממנה.
[17] מקומם האפשרי של אלו הוא מן המילוא החוצה – אל עבר תחומה של הגורן. כנגד דברינו אלה יהיה מי שיטען שאין אזכור להישארותם של יבוסים בירושלים, כמו כן אין ראייה לשליטה שלהם על חלקים בעיר. וביחס לארונה המלך – הוא אמנם נשאר בחיים, אך המקום המיוחס לו הוא גורן חקלאית, שמיקומה המסתבר הוא מחוץ לעיר. תשובתנו לטענות אלו: אכן אין אמירה חותכת בפסוקים על הישארותם של היבוסים בירושלים. שתיקה זו לטעמנו היא חוליה בבחירה המקראית לשקע את ההתרחשות שעליה נסוב מאמר זה על שלל מורכבותה, בשיח הסמוי ולא בשיח הגלוי. יחד עם זאת טענתנו היא שהישארותם של יבוסים בעיר משתקף בצורות שונות בכתובים:
- ציון הפער בין התכנית "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם" לבין יישומה "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן" מצביע על פער מהותי בין השתיים. מעבר לעצם קיומו של הפער, דוד מתואר כמי שאינו בא אל ירושלים בשלב זה.
- ציון נוסף לאחיזה החלקית של דוד בעיר נזכר גם בהקשר לישיבה בה: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד". לא רק בשלב הלכידה מתקיים הפער, אלא גם בשלב ההתיישבות בעיר.
- הבחנה בין עיר דוד וציון לבין ירושלים, נזכרת בתיאור הבאת הארון אל המקדש בימי שלמה: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן" (מלכים א ח, א). מכאן ניתן ללמוד שעיקרה של העיר נמצא בירושלים – במקום אליו נלקח הארון (שאלה מתבקשת: והרי פעמים רבות נזכרת ירושלים בשמה, ודוד מתואר כיושב בה? תשובתנו היא בהבחנה בין פרשיות בהן הרזולוציה מתייחסת להבדלה בין חלקיה השונים של העיר, לבין תיאורים שהנושא בהם הוא העיר בכללותה, ששמה הוא ירושלים).
- תיאורו של ארונה היבוסי בעת מכירת הגורן הוא כמלך. בהנחה שאין משמעות לכינויו של מלך בלא עם, פירוש הדבר הוא שבירושלים יושבים נתיניו של מלך היבוסים.
- בדברי הימים מובא התיאור הבא: "ְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר" (דברי הימים א יא, ח). הפירוש הפשוט למשפט זה הוא השארתם בחיים של יבוסים שנותרו בעיר.
- מדרש החכמים שיובא להלן פירש בצורה דומה את הפער שבין שני השלבים: "וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי ולא הניחו אותו, שנאמר ויאמר לדוד לא תבא הנה וכו', והיו ישראל כחול הים, אלא בכח השבועה וברית אברהם, ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר וישב דוד במצודה וכו' (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).
- חז"ל במדרשים שונים דיברו על השארת דוד את היבוסים בירושלים. דוגמא: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו… אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ… ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?" (ספרי דברים יא, כד). מדרש זה מבקר אמנם את השארת היבוסים סמוך לירושלים, אך ניתן לראות את הביקורת בהקשר ליכולת להרחיב את גבולה של ארץ ישראל, ולא בהקשר המדובר בפרשייתנו.
- המילים "וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה" מצביעות על גבול גזרה צפוני שדוד גדר את עצמו בו, וממנו וביתה (דרומה) הוא בנה את העיר. מדוע חשוב למקרא לציין מהו כיוון הבנייה? הבנתנו היא שבכך פוגג דוד את חששם של היבוסים מפני התפשטות לא מבוקרת שלו לעברם. הגבול הוגדר באופן מדויק, והבנייה היא ממנו אל עבר שטחו של דוד.
[18] על אופי מלחמות שאול ניתן ללמוד מפסוקי הסיכום לפועלו: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ" (יד, מז) – שאול מבסס את שלטונו במלחמות שהיו לו סביב בכל אויביו. לא מובנת מאליה היא הרשימה בה מוצבים זה לצד זה העמים בהם נלחם. אך מתבקש הוא תיאור נפרד לכל אחד מהם, שהרי כל מלחמה היא סיפור שונה במכלול רחב של היבטים! תיאור חמש מלחמות כאחד, תוך שימוש בפועל אחד – 'וילחם', כמוהו כציון מניע זהה לכולם. כל אלו הם אויבים, והמלחמה בהם היא אחת. בנוסף, הציון הוא לשמות עמים ולא למלכים. אזכור שמו של מלך, מצביע על תקשורת המתקיימת עמו – בגלוי או בסתר. אי אזכורו מתפרש כהתעלמות מכל היבט של התנהלות מדינית. 'דין אחד לכולם – מלך כהדיוט'. תפישה זו משתקפת גם בצלע האחרונה של הפסוק: "וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ". שאול מתייצב נוכח אויביו בעמדת השופט ומרשיעם.
[19] "וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת: וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב" (שמואל ב ח', ג-ד). רש"י: בלכתו – כשהלך הדדעזר. להשיב ידו – כתרגומו: לאשנאה תחומיה, שכבש מן הארץ חוץ לגבול ארצו, והרחיב את גבולו". הדדעזר בא לשנות את גבולו על ידי כיבושים באזור נהר פרת, ותוך כדי כך דוד מכה בו.
[20] "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד: וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ה', יא).
[21] דוגמאות נוספות: בעת בריחתו מעם שאול, מגיע דוד אל מלך מואב בלוויית 400 לוחמים ומשפחותיהם, והוא מקבל את תמיכתו ("וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלוֹהִים" (שמואל א פרק כב ג); אכיש מלך גת מתייחס אליו במילים הבאות: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי ה' כִּי יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה כִּי לֹא מָצָאתִי בְךָ רָעָה מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה" (שמואל א כט, ו); ובהמשך: "וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלוֹהִים אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה" (שם ט); הכריתי והפליתי הם לוחמים זרים בצבאו של דוד ואף עמדו לצידו בעת מרד אבשלום; איתי הגיתי – הוא פלשתי מגת, ובשעותיו הקשות של דוד במרד אבשלום הוא נשבע לו אמונים ומצטרף אליו על אף הסיכון הגדול הכרוך בכך (שמואל ב טו, יט-כב); בדומה לו, שובי בן נחש מבני עמון – חז"ל מזהים אותו כחנון מלך בני עמון, שהוכה קשות על ידי דוד, והנה כעת הוא מושיט לו יד בעת מרד אבשלום (שמואל ב יז, כז).
[22] עמדה רוחנית זו משתקפת שוב ושוב בפרקי דוד. המחשות: בספר תהילים, בפרק שבו נתון דוד במערה בעת ששאול ואנשיו רודפים אחריו להורגו, הוא חולם על הדרך האחרת שתהיה לו, ובו הוא מתאר את עמדתו הרוחנית – "אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲדֹנָי אֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים" (תהלים נ"ז, י). כאשר אהיה מלך, אהיה רחוק מן העמדה בה נתון שאול כעת, ואודה את ה' – במגרש הגדול – מגרש העמים, ואזמר לריבונו של עולם בלאומים.
ובהקשר נוסף: דוד פונה אל נתן הנביא לבנות בית לה', בעקבות העובדה שביסס את שלטונו וכבר הניח לו ה' מכל אויביו מסביב (שמואל ב ז, א). נתן נענה לבקשה, אך הקב"ה דוחה את בניית הבית לתקופה מאוחרת יותר. בשונה ממאזן האימה אותו מטיל דוד כעת על אויביו הקרובים מסביב (וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו), במציאות העתידית הפיוס יהיה עם כלל האויבים: "וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ", מעמדה פנימית יותר. ובחיווי נוסף: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה". למעשה הבית ייבנה בדור הבא – בתקופת שלמה, בתקופה בה יבשילו תהליכים שהוביל דוד נוכח עמים קרובים ורחוקים גם יחד.
[24] וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם: וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלָכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ: וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ: (שמואל ב יב, כז-כט)
[25] ביטוי נוסף לייחודה של מלחמה זו: היבוסים הם אחד משבעת עממים עליהם ציוותה התורה "לא תחיה כל נשמה", ואילו כאן – מעמדם שונה ממעמדם בימי יהושע. הקושי מועצם נוכח יחסו של דוד אל ארונה מלך היבוסי. בהמשך יובא מדרש חכמים (פרקי דרבי אליעזר פרק לה), התולה את היחס המיוחד לו זוכים היבוסים יושבי ירושלים, בשבועת אברהם לבני חת.
[26] "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (תהילים מב, ח). מצודות דוד: "לקול צנוריך – ונכונה אני לסבול המים הנשפכים מן הצנורות המשמיעים קול גדול בשפכם כי רבים הם והוא משל על רוב הצרות". מצודות דוד ופרשנים נוספים מדברים על הצינור במשמעות של מקום שבו זורמים מים.
[27] ישנו פיר המכונה 'פיר וורן' שהתגלה על ידי צ'ארלס וורן בשנת 1867, ומאוחר יותר נחקר על ידי פרופ' יגאל שילה. במשך שנים ייחסוהו לתקופה הכנענית, ובהתאם יש מי שזיהה בו את ה'צינור'. החל משנת 1995 העמיקו הארכיאולוגים אלי שוקרון ופרופ' רוני רייך את החפירה והמשיכו אותה מזרחה לכיוון מעיין הגיחון. במהלכה התברר ש'פיר וורן' הוא בתוך העיר, ואינו מגיע אל הבריכה הסמוכה למעיין הגיחון. בנוסף התברר שהגישה אל הפיר מתוארכת למאה השמינית לפני הספירה הנוצרית ולא לתקופה הכנענית. מנגד, התגלתה מנהרה המשויכת אל התקופה הכנענית, והיא מגיעה עד לבריכת מים הסמוכה למעיין. יש המתייחסים למנהרה זו כאל ה'צינור'.
[28] ראה במאמרי 'וחרב אין ביד דוד', עיר דוד, אסופת מאמרים למדריך כרך א', 189-200; נמצא גם באתר 'לב לדעת'. המחשה להבחנה דומה שהייתה לחז"ל ביחס לדוד נמצאת בדברי הגמרא על הפסוק "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב, ח טו). וכך דורשת הגמרא: "וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה – שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו" (סנהדרין ו', ע"ב). התיאור הוא לעשיר התובע עני, במצב בו דין הצדק הוא עם העשיר. דוד היה עושה משפט – מזכה את העשיר בכספו, ומאידך הוא עשה גם צדקה – בשלמו מכיסו לעני את הסכום שנתן לעשיר.
[29] ברור שלא מדובר על הרחקה של שתי קבוצות אלה מארמונו, ותוכיח העובדה שבערוב ימיו הוא מזמן את מפיבושת בנו של יהונתן שהיה נכה ברגליו, להיות מאוכלי שולחנו (שמואל ב ט, ז).
[30] שמא נאמר כך: אירוח בביתו לחלשים המנצלים את חולשתם, עשוי היה לגרור אחריו ריכוך לעמדת דוד, בשל רגישותו הרבה אל הנרדף ואל החלש. מענה דוד הוא באי הזמנתם אל ביתו.
[31] בשונה מן הלשון 'לא יבוא הנה' שבה היבוסים מצביעים בסוג של שרירותיות על מקום מוחשי בו הם נתונים – הטריטוריה שלהם, דוד בלשונו 'לא יבוא אל הבית' נותן פשר להרחקה בדיבורו המושגי: 1. בדיבורו על הבית – בית המלך, כמושג האוצר בתוכו הגיון פנימי. 2. דיבורו הוא בגוף שלישי, לא באופן קונקרטי וללא מעורבות אישית.
[32] כינויים כיבוסים על אף העובדה שמדובר בחתים מושתת על העובדה שבטענתם מייצגים החתים את עמדת היבוסים.
[33] המשמעות של אמונה באלילים רבים היא ראיית הכוחות הקיימים בעולם באופן מפוצל וחלקי – כשכל כח מחויב לראייה קטנה וחלקית ולא לתמונה הרחבה. כך קיימים אלילים השייכים לעמים שונים, חלקים שונים מהטבע (ים, שמיים, יבשה) ותחומים שונים בעולם הרגש והמעשה (אהבה, מלחמה ועוד).
[34] הגמרא בבבא בתרא י"ד מייחסת את כתיבת הספר אל עזרא הסופר.
[35] התימוך להבחנה זו יהיה בפשר שיינתן לפער שבין שני התיאורים בפרשייה זו.
[36] במאמר "למהלך האידאות בישראל" מבחין הרב קוק בין העולם הרוחני של העם בתקופת הבית הראשון לבין עולמו בתקופת בית שני. הראשון מבוסס על הופעת 'האידאה הא-לוהית' במופע לאומי רחב, והקשר של העם עם א-לוהיו מוצא את ביטויו בהשראת שכינה ונבואה. בבית השני לעומת זאת מופיעה 'האידאה הדתית' המכוננת את עולם החכמה, את התורה שבעל פה שהתפתחה עד מאד בתקופה זו, ואת תנועת ההתפרטות והמפגש עם נבכיה השונים של המציאות.
[37] בבית שני המקדש משמש כנקודת המוצא, וסביבו נרקמים החיים הלאומיים. בנביאים ראשונים לעומת זאת המקדש נבנה ארבע מאות ושמונים שנה לאחר היציאה ממצרים, בעקבות תהליכי הבשלה מרובים. במובן זה המקדש מהווה תוצאה, לא נקודת מוצא.
[38] המחשות: לאחר הריגת יואב את אבנר: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ" (שמואל ב ג, לט) אבישי מבקש להרוג את שמעי המקלל את דוד, ותגובת דוד: "וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב יט, כג). אמנם מדובר כאן על אבישי, אבל דוד קושר את דרכו של אבישי לדרכם של בני צרויה.
