חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

ייחוד

בס״ד שלום כבוד הרב, רציתי לשאול בדיני יחוד 1. התלמדתי בעבודה חדשה והאחמש רצה להראות לי את חדר המקפיא במחסן הוא ביקש שאכנס לחדר וסגר את הדלת בשביל להראות לי איך פותחים כשננעלים בפנים , האם להיות בחדר סגור עם גבר למספר דקות זה ייחוד? 2. אני מגיעה לעשות בייביסיטר לתינוקת ולפעמים רק אבא שלה נמצא בבית ויש לו כמה סידורים והוא יוצא האם בכמה דקות האלה צריך להשאיר את הדלת פתוחה? ובנושא שמירת נגיעה: האם מותר לבן לשתות מבקבוק ששתיתי ממנו או לאכול מאוכל שאכלתי ממנו (מאותה כפית וכו או כריך ? תודה רבה על העזרה

  1. זמן הייחוד האסור הוא כחמש דקות, לפי זה דנו הפוסקים האם מותר להיות בחדר נעול דקה אחת? התשובה היא שאם בעל כורחם לא יהיו במצב של הייחוד לפני תום חמש דקות, וכגון שבתוך הזמן הזה של חמש דקות יש סבירות שיגיע לשם מישהו שיש לו מפתח – אין בדבר ייחוד. אבל אם הדבר תלוי רק בהם, ואין בחדר זה מצלמות, האיסור להיות בו הוא גם דקה אחת. אמנם, רק כדי להראות איך סוגרים דלת רגע אחד בלא שהייה נוספת, זה מותר.
  2. לכתחילה צריך להשאיר את הדלת פתוחה, ואם הדבר לא שייך או לא נעים וכו', אפשר להשאירה רק לא נעולה, כך שכל אחד יכול להכנס לבית. יש לציין, שיש דלתות שאין להן ידית בחוץ, כך שלא ניתן לפתוח אותן מבחוץ, במקרה כזה, הדלת נחשבת נעולה גם אם לא סוגרים אותה עם מפתח. אמנם אם יש סיכוי שמישהו שיש לו מפתח ייכנס, מותר.
  3. מותר כאשר אין בדבר בעיה של צניעות לפי שיקול דעתם. לדוגמא, אם בחור ובחורה נפגשים לצורך שידוך, לא שייך לשתות מאותה קשית ואפילו לא מאותה כוס אלא אם כן אין ברירה. אבל אין בעיה של צניעות לבחור לשתות מכוס של אישה שהוא לא מכיר או זקנה, או כאשר מעבירים את כוס הקידוש או שבע ברכות מאחד לאחד באופן אקראי. אמנם כאשר מדובר על זוג נשוי בזמנים שהאישה אסורה על בעלה, האיסור יותר חמור, כיוון שיש יותר קירבה ביניהם (כמובא בפניני הלכה טהרת המשפחה).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-26 19:56:07

אבקה לנעליים בשבת

שלום האם מותר להשתמש בשבת באבקה נגד ריחות רעים בנעליים? הכוונה לאבקות מבוססות טלק עם חומרים נוספים (דוגמת אונדציל, אודורקס פונגתרים וכד׳)? תודה רבה

מותר. יש אמנם איסור לבשם את הבגדים, אבל טלק אינו בושם. איני יודע מה משמעות החומרים הנוספים, אבל אם נועדו להעצים את מניעת  הריחות, זה בסדר. ואם נועדו כדי לרפא, הם מותרים רק במקום צער משמעותי כדין תרופות בשבת.

דינים אלו מבוארים בפניני הלכה שבת, ובספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-24 09:24:34

גמרא

מה המשפט הזה אומר:"לא מסגי ארבע אמות בגילוי ראש"?

לא היה הולך ארבע אמות בלי כיסוי ראש. מזה נובע המנהג כיום להקפיד לא ללכת בלי כיפה, כמבואר בפניני הלכה –

https://ph.yhb.org.il/category/%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90/08-%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%94/

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-24 06:37:48

גילוח בימי העומר

שלום, אני הולך על פי הרב אליעזר מלמד ורוצה לדעת, אם התגלחתי בימי חול המועד פסח וביום העצמאות, מתי מותר לי להתגלח על פי הרב? תודה רבה.

כפי שמבואר בפניני הלכה ובספר הקיצור לפניני הלכה, עד היום היית יכול להתגלח לכבוד שבת אלא אם כן אבא שלך מקפיד לא להתגלח אפילו לכבוד שבת, ומהיום, למנהג יוצאי אשכנז (לפי שם המשפחה שלך אתה אשכנזי) אפשר להתגלח כרגיל.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-26 06:08:02

מעשר כספים

בס"ד שלום וברכה, האם מס ההכנסה שאני משלם יכול להחשב כמעשר כספים? בתודה

לא. משתי סיבות המובאות בפניני הלכה ליקוטים ב' בפרק העוסק בצדקה. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה.

שתי הסיבות הן: 1. לא ניתן להחשיב כמעשר כסף שחייבים לשלם. 2. אפשר להחשיב כמעשר רק כסף שהולך לנזקקים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-23 10:44:53

יש לך שאלה?

הרב זאב סולטנוביץ

הצטרפו לקבוצות הלימוד שלנו!

הרב אליעזר מלמד

רביבים

הרב אליעזר מלמד

בקבוצה תוכלו לקבל את הטור 'רביבים' של הרב אליעזר מלמד מדי שבוע. הקבוצה שקטה.

לימוד יומי בנ"ך

הרב יונדב זר

לימוד יומי בן כ-10 דק, להאזנה, הכולל את הקראת הפרק בליווי הסבר קצר ובהיר לידיעת הנביאים והכתובים!

דף יומי

הרב מאור קיים

האזינו לשיעור בן כ-20 דקות, בליווי הסבר בהיר ומרתק ובצירוף תמונות להבנת הסוגיה!

פרשת השבוע

הרב יונדב זר

לימוד יומי בן כ-20 דקות להאזנה, הכולל הקראת העלייה של אותו יום בליווי הסבר קצר ובהיר לידיעת התורה!

דף יומי

הרב גור גלון

לימוד הדף היומי, בן כ-25 דק' להאזנה וקריאה הכולל הסבר קצר ובהיר של סוגיית הדף שלא ישאיר אותך מאחור!

פרק יומי במשנה

הרב נתן ארונס

הרב נתן ארונס מקריא ומסביר באופן בהיר ותמציתי על הפרק היומי במשנה. שיעור האזנה יומי בן כעשר דקות.

הפנינה היומית

הרב גור גלון

לימוד יומי בן כ-10 דק', לצפייה, האזנה וקריאה של שתי הלכות מתוך פניני הלכה, לידיעת ההלכה למעשה והקפת הנושאים הרלוונטיים לחיים!

הימים הנוראים – הרב זאב סולטנוביץ

הימים נוראים הם ימים של יראה. בלשונינו 'נוראים' הכוונה לא טובים כל כך, אך הכוונה כאן היא שבהם יראים יותר. יש כמובן סוגים שונים של יראה: יש יראת העונש יראת החטא ויראת הרוממות, ושלושת הרבדים האלה קיימים גם בימים האלה. גם בראש השנה עצמו, ובימים שבין ראש השנה ליום כיפור, ראש השנה זה יום הדין, יום כיפור זה יום הרחמים, למרות שאנשים הרבה פעמים חושבים הפוך, או אחרת, יום כיפור הוא לא יום דין, הוא יום רחמים יום של כפרה, שיש אפשרות לכפר, זה דבר גדול מאוד.

 

משמעות יום הדין

יום הדין זה יום של חשבון, גם חשבון נפש גם חשבון של עולם, מכיוון שראש השנה מעצם הגדרתו מציין את נקודת הפתיחה שהיא גם התכנית, למה כל זה נעשה, בשביל מה כל זה נברא, מהי המטרה מה האמצעים מה הדרך כיצד כל זה יהיה, כאשר חוזרים אל הראש אל ההתחלה אל הסיבה הראשונה אל המניע הראשון, חייבים להתייחס ליסוד שם טמונה המשמעות טמון הערך טמונה החכמה שבדבר, תמיד זה קשור לראש להתחלה. מכאן נובע עניין של דין, מכיוון שאז בא המבחן האם התוצאה תואמת את ההחלטה. חייבים לעשות מדי פעם את החשבון הזה, החשבון האם מה שיש בפועל הוא תואם את מה שצריך להיות, אם לא, מדוע לא, והאם אפשר להחזיר את זה לכוונה הראשונה, וחלילה אם אי אפשר אז האם להמשיך עם זה אולי יצא מזה משהו אחר, כמו שלפעמים אלה שמבשלים התחילו לבשל משהו אחד, טעמו, לא זה מה שהם התכוונו, אבל גם זה לא רע, יכול להיות משהו אחר. יש פה רבדים שונים של התייחסות. כל זה נקרא דין, דין הוא מבחן. כיצד אפשר לערוך מבחן, כשיש לך אמות מידה במה לבחון – חוקים, אתה קובע חוק – קובע כלל – קובע אמצעי בוחן אם זה הולך כך או לא, גם האם המטרה הושגה וגם האם הושגה על פי האמצעים שנקבעו, כל זה עניין של דין.

 

תכלית יום הדין

מה תכליתו של יום הדין? כאן חז"ל אומרים (הובא בטור תקפא, ד): שכשאדם עומד לדין אצל מלך בשר ודם, הוא לובש שחורים מתעטף שחורים וכולו דואג, כי מי יודע מה הדיין יפסוק, משום שהדיין רואה את מה שרואה אולי המצב לא טוב ורחוקים מאוד מהשגת המטרה הראויה ורחוקים מאוד מפעולה בדרך הנכונה והראויה, ואז ברור שהפסק הוא בדרך כלל יגרור עונש כלשהו: מכות, כלא או קנס, שאנחנו מתישים את כוחו של האדם שלפנינו, בדרך כלשהי, אם את כוח גופו או כוח ממונו זמנו ויכולות לפעול, או באופן מוחלט שזה עונש מוות לבטל בכלל את קיומו.

 

לעומת זאת דינו של הקב"ה אף שזה דין אנחנו בטוחים שהוא לטובתנו, לכן לובשים לבנים שמחים אוכלים ושותים. מה פירוש הדבר? כאן עניין של תשובה נכנס. שופט בשר ודם לא יכול לדעת מה בלבו של אדם, גם אם אדם אומר אני מתחרט, אני שב בתשובה אני אשתדל, אומר טוב יכול להיות שאתה מתחרט אני אין לי אלא מה שנעשה וואת זה אני שופט, לא כן הקב"ה, כמו שאומר לשמואל, "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז ז).

 

הרהור תשובה

עניין של תשובה זה אותו חשבון שאדם עושה עם עצמו, אפילו אם הוא קצר, אפילו אם רגע אחד, ותוהה האם כל מה שעשה ראוי ונכון, ואם לא אולי אפשר לשנות לטובה, אולי אפשר, אולי כדאי, גם זה גם הרהור תשובה הוא תשובה.

 

מדוע? מבחינה מהותית ועניינית, כי הרהור תשובה כבר מראה לפנינו אדם אחר. אנחנו נוטים לחשוב שאדם שעשה עבירות חטאים כנראה גילה את מהותו, זהו זה מקודם לא ידעו עכשיו הבינו מי הוא, גנב, רמאי, רוצח, נצלן, כל מיני עבירות, מכיוון שאמרנו שמעכשיו אנחנו יודעים אין מה לחשוב יותר, מעכשיו הוא בחזקת רמאי, הוא בחזקת עבריין. אדם שהרהר תשובה הפריך את ההנחה הזו, הוא לא עבריין במהותו, נכון הוא עשה עברות, אבל יש בליבו, באופיו באישיותו צד אחר שאולי לא בא לידי ביטוי מספיק עוצמתי. אדם אחר לא יכול לדעת את זה כמובן, אבל ה' כן. ה' רואה ללבב. ראייה ללבב היא זו שאומרת כן זה משהו אחר, זה לא אותו אדם.

 

וכן בגמ' (ברכות י, א) מובא שברוריה לימדה את ר' מאיר, שיש הבדל בין חטאים לחוטאים, חוטא זה שמו של האדם, חטא זה שמה של הפעולה, נכון שהאדם עשה את הפעולה, זה אמת, ובכך הוא חטא. האם עכשיו אתה אומר עליו שהוא חוטא, כלומר בכל הפעולות הוא יחטא, זה כבר עניין אחר לגמרי. לכן "יתמו חטאים" ולא חוטאים,  למה כיוון שהאדם במהותו לא חוטא. באמת כל אדם יכול להיות אחר, כל אדם. זו אישיות מורכבת, יש סיבות, נסיבות, מניעים שלפעמים מביאים אותו או לטעות או גם להתרגז ולעשות בזדון זה נכון, אבל יש גם דברים אחרים, אם אדם בעצמו מהרהר בתשובה, על אחת כמה וכמה אם הוא מתחיל תהליך של תשובה, של חשבון ותהליך של ניסיון להשתנות, לשנות את הפעולות ואת המעשים וגם את הכוונות לטובה, זה לא בא לו ממקום אחר זה נמצא בתוך אישיותו, ואז זה כבר תלוי מה עומק התהליך הזה, מה עצמתו, אבל בכל אופן הוא לא עבריין במהותו, הוא לא חוטא, הוא מי שעשה חטאים, אפילו הרבה חטאים, אפילו חטאים חמורים.

 

האדם ומעשיו, אובייקט וסובייקט

ניתן לבאר את היסוד הזה, ע"י ההבנה שחטא הוא פעולה אובייקטיבית, ביחס לפעולות אובייקטיביות כלומר זה חלק ממציאות רוחנית או חומרית, כאן הקב"ה גם בעל הבית. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב), כל עוד הרצון של האדם הוא רע זה ברשותו, אבל אם הבעיה היא לא ברצון הרע הכולל, אלא ברצונות, בכוונות ובטעויות בחוסר שיקול דעת ופזיזות, ואז ממילא יוצאים פעולות לא טובות, אין לראות בפעולות הללו רק את צידו של האדם, אלא יש פה גם את הצד של הקב"ה, אם האדם משתנה לטובה, הקב"ה הכל יכול, יכול גם לשנות את הערך של הפעולות.

 

לדוגמא, אדם זרק אבן על מישהו אחר בוודאי רע מאוד, אם פגע יותר גרוע בהרבה, זה כאב, זה עבירה קשה שאנחנו בוודאי לא סולחים עליה, והנה אותו אדם התקררה דעתו, הוא הבין שהוא לא בסדר, גם אם הוא לא יודע מי נפגע, הוא לא יודע לתקן את זה באופן פרטני. לאחר שהרהר חרטה, אנו מנתקים את העניין ממנו, עכשיו אנחנו נחשוב על האבן, על מי שנפגע, מה המשמעות החיובית של זה [לדוגמא: האבן היתה במקום אחד עכשיו במקום אחר, אולי על ידי שהשתנה המקום יבוא מישהו שיצטרך איזה אבן לדפוק מסמר בעגלה שלו, או בדיוק טוב מצויין, מקודם הוא לא היה מוצא זה היה במקום אחר. ואותו אדם שנפגע הלך לרופא אומר לו הרופא אתה צריך בדיקה יותר טובה, טוב שבאת, עכשיו אפשר להציל אותך, אומר ברוך ה' שזרקו עליו אבן. מדובר בדוגמאות מאוד פשטניות] שכן יש לראות את הפעולה כאובייקטיבית שהיא ברשותו של הקב"ה, והיא יכולה להשתנות לגמרי מרעה לטובה, מנזק לתועלת, כי זה התנתק מהאדם, האדם גילה את הפן הטוב שבו, הפן הרצוי הרציני האחראי, ממילא המעשים הרעים הם היו רעים כי הוא נתן להם משמעות רעה, והוא התכוון שזה יהיה רע, או שלא התכוון שזה יהיה טוב בדרגות שונות, עכשיו זה כבר רשות אחרת, אף אחד לא יכול לעקוב אחרי זה, אבל אנחנו כבר סומכים על הקב"ה שיגלגל את הדברים באופן כזה שזה כבר לא יהיה רע, בעולם הזה בעולם הבא בעולמות של העתיד יש אפשרויות שונות איך ומתי תשתנה המשמעות מרעה לטובה, מחטא לצדק, מנזק לתועלת. כי זה יכול להיות, אנחנו צריכים להבין כשיש אובייקט הוא רב תכליתי, יכול להזיק יכול להועיל יכול להיטיב יכול להרע. האדם הסובייקט החושב המכוון (או לא חושב זה גם לא כל כך טוב) זה תלוי בו, זו הריבונות שלו.

 

[שאלות ותשובות להבהיר את הנ"ל]

שאל אחד הבחורים: האם המשמעות האובייקטיבית של המעשה שהוא עשה משתנה אחרי התשובה?

ענה הרב: כן, כי מלכתחילה בכל דבר אין רק רע ורק טוב, ממילא כמו שאמרתי מה שהתחיל כרע יכול להיגמר בטוב.

ושוב שאל: אבל הוא ייגמר בטוב גם בלי שהוא יחזור בתשובה?

ענה הרב: לא, נכון אתה צודק זה גם יכול להיות אבל אז אם הוא לא חוזר בתשובה הוא קושר את עצמו לצד הרע שבדבר. יכול להיות שאותו אדם שנפגע מאבן בסופו של דבר עצם הפגיעה הייתה לטובתו, אבל סוף סוף גם כואב לו במקום שהאבן פגעה, ומי אחראי  לזה? האיש שפגע בו. ואם אותו האיש שפגע לא יתחרט, הרי שהוא קושר את עצמו לאותו הצד הרע שבמעשה, שהוא גרימת הצער לחבר שנפגע.

 

ביאור הצדק שבתשובה

אמנם לנו קשה לומר שבעצם אותה הפעולה הרעה היא לטובה, איננו מסוגלים כבר לחלק, להבחין ולהפריד בין האדם למעשיו. האם לא יהיה צדק? יהיה צדק. אדם שעשה מעשה לא טוב, עבר עבירה, הוא מייסר את עצמו. חלק מהרחמים הגדולים של יום הכיפורים זה שאדם מייסר את עצמו, הוא לא מחכה שהקב"ה יביא עליו רעב וצמא, הוא מענה את עצמו על הדברים, כי הוא מבין שמצד הצדק הוא צריך לקבל את העונש, וכמו שאמרנו כל עונש גם יחסי כמובן המוחלט אין מה לדבר הוא מפחית, אם זה עונש גופני הוא מחליש את גופו, אם זה עונש ממוני זה גם מחליש את יכולת פעולתו, אם זה עונש של כליאה זה מגביל את יכולתו לפעול בזמן ובמקום וכו'. אדם שמחסיר מדמו ומחלבו זה עונש, אבל זה עונש שהוא יכול לעשות לעצמו, וזה רחמים גדולים מכיוון שהוא פועל על עצמו ואל עצמו, הוא נשאר ריבון, הוא לא משתעבד. החופש העליון שלו גם לעשות את החשבון ולהגיד אני אשם, אני לא הייתי בסדר, ועל פי הצדק מגיע לי, זה שלטון עצום, הריבונות שלו נשמרת, הוא לא נלקח על ידי אחרים ונתון למערכות אחרות, זו כפרה. זה רחמים גדולים, אתה אומר, אתה תחליט מה יהיה גורלך, לא אני. כבודו של האדם, גדולתו.

 

תכלית הדין – תשובה ותיקון

בעניין זה אני אומר יש כפרה זה לא עובר סתם, הכפרה היא שהוא מפחית מדמו ומחלבו, שלא לדבר על התהליך הנפשי של אומץ וגבורה לעמוד מול עצמו ולומר אני לא בסדר, זה דבר לא פשוט, לא צריך להגזים בזה, זה גם אזהרה גדולה, אל יחשוב אדם שהוא הרשע ביותר עלי אדמות זה גם לא נכון, גם צריך את עצמו להיות שופט צדק, אבל במקום שלא היה בסדר – הוא צריך להודות בזה. ממילא לבקש סיוע מהשמים להתגבר על הדברים הפחות טובים. ובכן, לכן אנחנו לובשים לבנים ואוכלים ושמחים ושותים בראש השנה, כי זה לא דין שתכליתו ענישה, זה דין שתכליתו תשובה. אותה ענישה של יום כיפור, אותה ענישה של ייסורי נפש היא חלק חשוב בדבר, היא לא התכלית. היא צריכה להיעשות כי צריך צדק להיות. אבל תכלית הבחינה, כמו שהמורה בוחן את תלמידו האהוב לא בשביל להכשיל אותו אלא בשביל ללמד אותו, בשביל להדגיש לו איפה הוא עדיין לא למד מספיק, מה הוא לא הבין כראוי, מה הוא יכול להבין, זה תכלית הבחינה, לא בשביל להכשיל, לא להגיד אתה אפס מאופס לא מגיע לך בכלל לחיות. תכלית הדין הוא התשובה.

 

ביאור ענין 'תשובה קדמה לעולם'

ולעניין זה תשובה שהיא קדמה לעולם. כלומר ראשית העולם זו נקודת ההתחלה ונקודת הבחינה, הסיבה לקיומו, התכלית לקיומו המשמעות של קיומו של העולם האמצעים שבהם הוא צריך להתקיים. אבל איך אפשר לתקן, איך אפשר זה העניין של התשובה, היא קדמה לעולם היא לא חלק מהאמצעים האלה, היא כוח שממנו אפשר לשאוב, אותו אוצר שממנו אפשר לשאוב כוחות כדי להיטיב את המציאות כולה, גם אם על פי הדין לא יצאנו זכאים לגמרי, אבל אנחנו יכולים להיות זכאים, אנחנו יכולים לזכות את עצמנו על ידי אותו זוך, על ידי אותו שפע של התשובה שאנחנו רוחצים בה, זה מה שדרש ר' עקיבא על יום כיפור בסופו של דבר הסיום של עשרת ימי תשובה זה יום הכיפורים, מקוה ישראל ה', לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, כמו המקווה שמטהר את הטמאים כן הקב"ה שמטהר את החוטאים, זה שפע התשובה, המים שהם חסרי אפיון וצורה מלכתחילה כי זה נוזל, הם יכולים לקבל כל צורה, כל אפיון, לרפא כל דבר, אחרי שהיו בכלי כבר קיבלו איזו צורה אז זה יותר קשה, מים חיים מהמקור העליון שעוד לפני המציאות לפני העיצוב לפני שהגדרנו מה המטרה מה האמצעי, זה משמש לנו קנה מידה לבחינה. מהיכן נשאב את יכולת התיקון, את יכולת העיצוב מחדש את המאגר שקודם העיצוב זה המים החיים של התשובה.

 

התשובה בסוד הבינה והיציאה לחירות

והתשובה מושגת אצל האדם על ידי בינה. גם במערכת ספירות תשובה שייכת לבינה, למלכות של ספירת הבינה, לתבונה. הבינה באופן כללי נקראת חירות עלמא דחירו, לחירות יוצאים, אדם שנולד לתוך מערכת הוא קצת משועבד כבר, לזמן ולמקום ולצורת גופו ומשפחתו הוא קצת משועבד, הוא מוגבל במשהו. התהליך צריך להיות יציאה לחירות, לא לבוז לתנאים שבהם נולדתי בשום פנים ואופן, זה יכול להיות על ידי הבינה, שאני מבין דברים, כלומר אני צריך להפעיל את הכוח שלי, כוח השכל כוח התבונה כוח הכולל לא רק הצד הרציונלי המצומצם. אז העניין של ההבנה, ההעמקה, אין לנו אמצעי אחר כדי להבין, זה אמצעי של חשבון, חשבון זה מחשבה, איך עושים חשבון? חושבים ומחשבים, חוזרים וחושבים, זה ההבדל בין פעל לפיעל, יש חושב ויש מחשב, חשב פעם אחת חישב הרבה פעמים, פיעל זה שוב ושוב, אין דרך אחרת אלא זו לתת את הדעת על הדבר, לחשוב. והפיתוח העיקרי של האישיות זה הפיתוח הזה. כמובן בהתאם ממילא גם פיתוח הכוחות האחרים, מחשבה לא יכולה בלי הדמיון, הדימויים והמשלים ההשוואות והשוני השונה והדומה, וגם לא בלי כוח הרגש, שזה הצד של האנרגיה הנפשית שהיא נותנת את הרקע של עוצמה, עוצמת המחשבה עוצמת הגילוי זה עניין של התרגשות ורגש, וכל כוחות הנפש משתתפים בזה, אבל האמצעי העיקרי הוא האמצעי של בינה, לא תיתכן תשובה אלא באופן זה.

 

לכן הרב קוק גם באורות התשובה אומר שהתשובה העליונה היא התשובה השכלית, יש לפעמים שבא מישהו פועל על הרגש והאדם מאוד מזדעזע, נו בסדר אבל מה אחר כך,  מה לעשות עם זה? צריך להפוך את זה למציאות, התשובה השכלית היא העליונה לא כשהיא מנותקת מכל השאר אלא כשהיא מובילה את כל השאר, זה המרכבה, המרכבה של הנפש שיש בה סוסים, יש בה המרכב עצמו ויש מי שרוכב מי שמנהיג, אז מי שמנהיג כל החיות הרגשות העוצמות הדימויים כל המרכב כולו הכל הולך לכיוון הנכון, אם לא – לא הולך, לא יכול ללכת, כי אין הכוונה. לכן העבודה החשובה ביותר, גם בימי הדין גם בימי הרחמים, היא עבודה של חשבון, עבודה של מחשבה, עבודה של בינה.

 

תהליך התשובה השכלית העליונה

תהליך התשובה השכלית מורכב משני שלבים, השלב הראשון: הבנת מה שהיה, הבנה מדוייקת הבנה מעמיקה, לא רק תיאור המעשה גם המניעים הפנימיים אדם רוצה להבין את עצמו, מדוע אני הגעתי לאן שהגעתי, איך קרה שעשיתי מה שעשיתי, איך זה קרה, מה גרם, זה שלב אחד שהוא יכול להיות גם כן מורכב מהרבה דברים. השלב השני: הפקת הלקחים והסקת המסקנות, אחרי שאני הבנתי מה עשיתי, אחרי שהבנתי מי הייתי כשעשיתי, מה הניע אותי, מה הכוחות שיש לי, מדוע ביטאתי את הכוחות והנטיות שלי באופן לא טוב, עכשיו אני צריך לחשוב כיצד אני מפיק לקח, מסיק מסקנות, איך אני מבטא את הכוחות האלה, כי הרי הם לא ייעלמו, הם לא צריכים להיעלם, כי הרי זו המתנה שקיבלתי בעצם לידתי בעצם היותי, אבל איך אני מבטא אותם בדרך הראויה יותר, לא 'לא מבטא אותם כלל', אלא איך אני מבטא אותם בדרך הראויה. איך אני אמצא את המקום והזמן שמתאים לביטוי הכוחות שלי, איך אני אמצא את החברה המתאימה לזה, חברת בני אדם שיעודדו אותי לדברים הטובים ולא להיפך שיפתו אותי לדברים לא טובים. אני צריך להכיר את החוזקות שלי ואת החולשות שלי, זהו תהליך מורכב על שני תהליכים של הבנה, אחד מי אני הייתי, השני כיצד אני מעצב נכון יותר את מה שיהיה, והופך את זה להווה ממשי, להוויה של ממש.

 

עניין יומיים של ראש השנה

אני חושב שאמנם לא מלכתחילה זה ככה, אבל כבר מימי בית שני חכמים קבעו  שראש השנה יהיה שני ימים, ואחר כך אמרו המקובלים  (זוהר פנחס רלא, ב; שער הכוונות דרושי ר"ה דרוש ב, קיצור הכוונות לרמח"ל, ר"ה עמ' קי)  יום ראשון הוא דינא קשיא, ויום שני דינא רפיא, דין קשה ודין רפוי, לא כל כך קשה. זה אולי תואם את שני השלבים האלה של התשובה, הדין הקשה הוא כשאני אוזר אומץ וגבורה מתבונן על מה שעשיתי ומי הייתי כשעשיתי, זה צריך הרבה גבורה כי לרוב אדם קרוב אצל עצמו והוא נוטה לסנגר על עצמו, ואם הוא מוכן לכך זה דין קשה. דינא רפיא זה הסקת המסקנות, זה עוד לא היה, יותר נוח לי לחשב, גם כן אני עדיין עוסק בדברים שמחייבים אותי למחשבה, אני לא מתרווח סתם על הכיסא ואומר יהיה מה שיהיה, עשיתי ועכשיו נראה, לא, אם לא תפיק לקחים מאוד מסתבר שתחזור לאותו דבר, אבל מבחינת הגבורה והקושי זה יותר נוח, לחשוב על העתיד לחשב את הכוחות ולתכנן, יותר נוח.

 

ביאור ענין השופר המעורר לתשובה

כל התהליכים האלה, עמידה במבחן, מבחן שתכליתו תיקון וחיים ושיפור, לכן אחת הדרשות היא למה יש מצוות שופר בראש השנה, שפרו מעשיכם. זה כמובן משחק לשוני. לא רק תתעוררו תזדעזעו שזה כמובן, "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", אומר עמוס הנביא, צריכים להיות דרוכים, תחרדו פה זה דריכות, התכוננות למשהו, לא המשך של הרגיעה הקודמת, גיוס הכוחות. אבל יש גם עניין של שפרו מעשיכם, זה עניין של למה נועד השופר, בהתחלה הוא מגייס את הכוחות, ומה עושים עם זה, מה הקריאה? שפרו מעשיכם, זה באמת העניין העיקרי.

 

ענין השופר ע"פ הרצי"ה

פעם אחת סיפר לי הרב ירחמיאל וייס, כשהם היו בחורים צעירים בישיבה, ביקשו מקבוצה של בחורים לנסוע לקיבוץ לא קיבוץ דתי, ולארגן מניין בראש השנה, הם רצו שיהיה מניין, באמת הם נסעו ולפני שנסעו דברו עם הרב צבי יהודה שאלו אותו מה הדבר החשוב, אמר להם שקול השופר שזה כמובן המצווה העיקרית של ראש השנה, באופן מעשי. הוא אמר שהשופר הוא ההתחברות מחדש כמו שאמרנו למה שקדם לעולם למשהו טבעי בלתי מעובד, זה לא חצוצרה, הקול הראשוני ביותר, אם אדם יכול להתחבר אל המקור הטבעי הראשוני שלא עבר עיבוד בעצם יותר מדי, רק ניקוי קצת, אם הסמל הזה הוא עושה את זה בתוכו, יש סיכוי טוב שהוא יכול לרענן ולחדש את עצמו לגמרי, כמו אותם מים חיים שאדם טובל בהם וכאילו הוא נולד מחדש, מכיוון שזה המים הראשונים לפני האפיונים השונים.

 

התורה והתשובה

זה שהתורה נתנה אפשרות לאדם ביום דין מסוג כזה להתחברות כזו, לחשבון כזה, כמובן מכאן אנחנו רואים שהתורה היא תורת חיים, תורה שבאה להחיות עם רב ולא להמית חס ושלום, והתורה היא גם עניין של בינה, עניין של לימוד, עניין של השוואה למה שהיה ראוי להיות ומה היה לא כמו שצריך וכו', כל עניין של לימוד התורה, האמצעי העיקרי של חיבור לתורה הוא גם האמצעי העיקרי של חיבור לתשובה וחיבור להוויה, להשיג את התחדשותה ואת רעננותה, האישיות הפועלת החיה בתוכה.

 

התשובה במלכיות, זכרונות ושופרות

דיברנו על שופרות במידה מסויימת על זיכרונות במובן של חשבון הנפש, אנחנו צריכים להיזכר לא תמיד זה נעים, לא תמיד, אדם נזכר מה הוא עשה ואיך הוא היה כשהוא עשה את מה שעשה במצב נפשי אחר זה לא תמיד נעים, אבל זכרונות הם חשובים, ומלכויות כשאנחנו מסירים את המחיצות של שגרת היום יום, של דאגות היום יום, כי מי מולך בחיינו, מה מולך בחיינו, הדאגות המיידיות, זה מה שמולך בחיינו כי זה מה שמוליך אותנו, זה מה שמכתיב לנו את המעשים את הקצב, זה המלך. ראש השנה בא להגיד לנו לא, זה לא המלך. כי אם נשארים חלילה במלכות של הדאגות האלה של הצרכים, קשה מאוד לצאת מזה, קשה להתחדש. כי אדם כולא את עצמו, הוא מסכים שהוא כלוא, כלוא בתנאים כלוא בנסיבות כלוא בדאגות כלוא במחשבות, הוא עושה כל הזמן חשבונות, אבל לא החשבונות האלה הראויים, אלא חשבונות אחרים. אולי זה הכרח שלא יגונה ביום רגיל, אבל חייב להיות יום או יומיים, ובתוך היומיים האלה כמה שעות או רגעים, שאנחנו נדע לא זה המלך. אנחנו צריכים לדעת שהשוטר או הפקיד אמנם עושים לנו צרות, נותנים לנו קנס, אבל הם לא המלך, הם רק 'הממונה של ממונה', לא המלך. המקור של הכל זה לא הוא, זה לא הדאגה הזו, זה לא הדבר הזה. בסדר צריך להסדיר את זה בימים רגילים. אך מי המלך מי מקור הכל, מקור החוק, מקור הצדק, מקור הבריאה וההוויה, מקור החיים – ה' יתברך.

 

האדם הגדול לא משועבד לקטנוניות

אם מגיעים לזה העולם מסתדר נכון יותר, יש פרופורציות יותר נכונות, אדם לא ייטה למצב שדאגות היומיומיות יכלאו אותו או ישעבדו אותו לגמרי, צריך להתייחס אליהם, אבל לא להשתעבד אליהם. לא להשתעבד גם לרגשות קטנוניים שבתוכו, לכל מיני דברים לא כל כך טובים שקורים, לפעמים קנאה או רוגז יותר מדי או כל מיני דברים כאלה זה משפיל אותו, זה מתעורר על ידי דברים לא גדולים מאוד, לא ייתן לזה לשלוט בו. זה לא אומר שזה לא יהיה, אבל זה לא ישלוט בו. כי השאלה הגדולה היא האם יוכל האדם להתגבר, האם יוכל לנצח את הטרדות והדאגות את ההשתלטויות האלה ואת החשכים השונים, זה יהיה אבל השאלה איך הוא יהיה בתוך זה, אדם שהוא חדור תחושה של צדק של גדלות, אפילו אם יכלאו אותו בכלא הוא לא יהיה עבד, הקירות והשלשלאות וההצקות של כולם, זה לא ישבור את העיקר שבו, את רוחו. וחלילה אם אין גדלות כזו אז גם אם הוא לא בכלא החיים יהיו לו כלא, מקום העבודה והבית והמשפחה כולם יכתיבו לו מה לעשות. לא מפני שהם מתכוונים אלא כי ככה הוא ירגיש. לא, אתה קודם כל צריך להיות נאמן לעצמיות הגדולה שלך, את זה צריך לבחון מה זה ואיך זה, מה זה להיות נאמן באיזו צורה באלו דרכים באלו אמצעים, זה ראוי, אז אתה עוסק במהות הגדולה שלך, לא בדברים הקטנים שאתה צריך להסתדר עם זה ועם זה, זה תכלית הכל, וזה מה שמתיש, זה מה שמשאיר את האדם בקטנוניות.

 

לכן יש ימים כאלה שנועדו להפגיש את האדם עם הראשית, עם הראשוניות, עם סיבת קיומו ותכלית קיומו, עם האמצעים המתאימים והראויים להמשך קיומו, וגם עם החריגות והחטאים שהיו בתוך כל זה בתוך התנאים השונים, והיכולת לתקן את זה לפחות בתוך נפשו, אם אין לו אפשרות לתקן בפועל את הדברים שנעשו, לא תמיד יש אפשרות כזו, אבל לפחות בתוך נפשו, בתוך אישיותו. האפשרות הזו זו זכות גדולה, כי אם חלילה החיים רק מתגלגלים ומתגלגלים ומתגלגלים, בלי שום אפשרות לבחור, להבין, זו טרגדיה. זה לא אומר שכל האנשים רעים אז, לא, לא כולם רעים כמובן, אבל הבחינה מה כן ומה לא, מה צריכות להיות העדיפויות, כיצד אנחנו מתייחסים אל המטרות הגדולות של עצמנו ושל העולם שאנחנו חיים בו, זה כמעט ולא עולה, יש תמיד יחידים כאלה בעולם גם באומות העולם שנותנים את דעתם, אבל זה לא נוגע לכל אחד, ראש השנה עשרת ימי תשובה יום הכיפורים לא נועדו רק למלך ולכהן הגדול, כל השאר שימשיכו בהתגלגלותם, לא, כל אחד. זה רעיון דמוקרטי עמוק, שכל אחד ממליך את המלך, המלכתו של היהודי הפשוט ביותר האחרון שבאיזה כפר, לא פחות חשובה מההמלכה של הכהן הגדול. היא רצויה וראויה ונכונה, וכל זה מוגש לו. הנה לך, אתה פה, אתה בבית הכנסת לפי הבנתך לפי אישיותך מה אתה חושב, איך אתה מסתכל על זה.

 

החסד שבתשובה

אז הקשר העצמי הפנימי בין דין תשובה לכפרה, בין החסד העומד ביסוד הדין התשובה והכפרה, החסד הזה בעצם זה שזה ניתן, שיש לנו הזדמנות, שאנחנו מכוונים ומפנים את תשומת ליבנו, אנחנו מתכוננים נפשית, אנחנו נעזרים על ידי נסיון הדורות, נוסחי התפילות, הפיוטים, המנהגים (גם כאן חשוב מאוד לא להיות עבד של המנהגים והנוסחים)  נעזרים לראות בזה הזדמנות לבחון ולראות מה הדבר המתאים, מה הדבר המביא אותי, בתוך המכלול, לא לכפות את זה על אחרים, זה מאוד חשוב.

 

דרכים נוספים לתשובה

יש גם סוג של תשובה אצל אנשים מסויימים אצל יהודים מסויימים, שאומרים התשובה שלי זה שאני עכשיו מקיים את כל המנהגים ואומר את כל הפיוטים.  מדוע, כי אני כמו שאדם שוחה בים אומר אם אני יודע איכשהו הים יביא אותי, הכלל, ניסיון הדורות, הוא כבר יחזיק אותי, אני כבר אוכל להמשיך הלאה, גם זו תשובה, כי זו החלטה, גם זו תשובה. יכול להיות שהוא לא מגיע לגדולה האישית הכי גדולה, אבל הוא אומר ריבונו של עולם אני חלק מהעם שלך, העם בדורותיו עיצב איזו אפשרות איזה אופן, ואני סומך על זה, אני צף על פני זה אני מצטרף לזה. גם זה סוג של תשובה. כלומר יש הרבה דרכים של תשובה, יש הרבה דרכים של חשבון.

 

לפעמים נשאלת שאלה מי שלא יודע אין לו גם הכוח לעשות חשבון נפש מה יעשה, אז אני אומר, החשבון הראשוני תהיה יחד עם הכלל, כולם מתפללים ככה תתפלל גם אתה ככה. יש ערך למנהגים. מי שהוא יותר – הוא יודע לבחון ולברור ולהתאים, מי שלא  – גם זו דרך חשובה ואמיתית, ולא בכדי היא קיימת. לכן יש רבדים שונים ורמות שונות ודרכים שונות של תשובה, של קבלת הדין, של כפרה, גם אותו יהודי שאומר ריבונו של עולם אני סומך עליך, אני לא יודע, אין לי כל כך כוח לברר לעצמי מה שאולי היה ראוי אידיאלי, אני סומך עליך שאתה תברר אותי אתה תשים אותי במקום הנכון, ואולי אחר כך אני אמצא את הכוחות ליותר מזה, גם זו דרך, שהיא יותר של התכללות בתוך הרבים, התכללות ברצון האלוהי הכולל, השופע ממילא על כל ההוויה, המחיה את העצים ואת בעלי החיים את הכל. אז גם אותי, גם אני עכשיו לא במצב שיש לי הגבורה העצמית והכוחות שלי, גם זו דרך, אולי לא של המעולים ביותר, כמו שבתשובה יש תשובה מעולה ויש לא, אפילו אדם שכיב מרע אומר מה אני עכשיו, אין לי כוח גוף עכשיו אני יכול לשוב בתשובה? כן. אפילו ברגע האחרון בחיים מה זה שווה משהו קורה בנפש שלי, אני מחבר את עצמי אחרת לרצון האלוהי, נכון זה לא המעולה ביותר ולא השלם ביותר, אבל זה שווה זה ראוי.

 

כח הכלל וענין תשר"ת

אנחנו היינו רוצים שהציבור כולו יהיה מורכב מאחוות היחידים הגאונים הגיבורים הנפלאים, כל אחד ואחד, ככה היינו רוצים, המציאות היא שזה לא ככה, אם לא אז זהו אין פיתרון, צריך להיות מבול? לא, אז יש כוח הציבור, כוח הכלל, תבונת הרבים, שביחד ביחד יכולים להיות חברה טובה יותר, ראויה יותר, נאמנה יותר. ובמידה מסויימת האחדות הזו הדומייה בזמן תקיעת השופר, כולם עומדים דרוכים דוממים מקשיבים, כי המצווה היא לשמוע קול שופר, לא לתקוע. זה קושי אולי לתוקע, הוא צריך לכוון בתקיעותיו שיהיה שומע, לא פשוט, אבל הביחד הזה שכל אחד אהוב, הרגעים האלה של דממה והצלילים שהם מאחדים את כולם זה גם כוח הכלל, וזה מבטא את התקיעה הראשונה הפשוטה שזה ההתחלה כשיש תכנית אידיאלית סיבה תכלית אמצעי, הכל נקי לא התקלקל, הכל בדיוק בדיוק, ללא פגימות ללא שחיקה, אחר כך שברים של התמודדות עם הקשיים, שברים כשאומרים על משבר זה אירוע קשה, גדול. תרועה – יש אירועים קטנים שכל אחד לא משהו אבל זה מתיש, עוד מכה עוד מכה, יש סוג כזה וסוג כזה, יש שברים ויש תרועה, צריך לזכור התקיעה הפשוטה האחרונה, צריך לזכור השברים והתרועה זה הדרך, זה לא הסוף, מזה צריך ללמוד, נכון, היה ראוי ללמוד את זה בגן עדן לפני השברים, נכון. לא למדנו עכשיו, נלמד את זה על ידי שברים ותרועה על ידי נסיונות על ידי התנסויות והבנות ומחשבות, אז מה כל דבר כזה, מה היה ואיך, כדי להגיע למצב שהוא המשך של התקיעה הראשונה ואף יותר ממנה, כי התווספו בו כל השברים וכל התרועות, כל הנסיונות וכל המחשבות והחשבונות ועומקים ופסגות ותקוות הכל יתווסף בו. וזה יותר גדול.

 

שתהיה לנו שנה טובה, מבורכת, מרובה בברכות, וכל הקללות שיכלו יתהפכו לנו לברכות, כי זה לא לגמרי מנותק סוף סוף, שכל הדברים הלא טובים כל כך, הפחות נעימים, יהיו לברכה, לטוב לתועלת, לאבני בניין, כל אבני בליסטראות שיהיו לאבני בניין.


הועבר בכ"ה אלול תשפ"ב, ישיבת הר ברכה.
שכתוב: אליהו גלעד זר
עריכה: יאיר דלויה

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן