קדש הקדשים הוא לב גן העדן

יהיו הדברים לעילוי נשמת חברינו היקר, הקדוש הרב איתמר בן גל ה' יקום דמו, שנרצח על משמר ארצנו בשובו אל ביתו שבהר ברכה, בקו הראשון של ההתיישבות.

בפרשת בראשית מספרת התורה על מקום שנקרא 'עדן' ובתוכו נטע ה' גן שפירות עציו נועדו לאכילת האדם.

'עדן' בלשון המקרא הכוונה למקום מעודן ומשובח, ו'גן העדן' הוא הגן בו נטע ה' את מיטב עצי ארץ העדן המשובחת.

כפי שנתבאר במאמר 'ארץ העדן היא ארץ ישראל', ממקומות רבים במקרא מבואר שארץ ישראל היא למעשה ארץ העדן, שלפני שקולל האדם היא היתה ארץ משובחת שאינה מצמיחה קוצים ולא דרושה עבודת כפיים כדי להצמיח את פירותיה הטובים.

דרך עץ החיים הוא לימוד התורה, ופירותיו הם מצוותיה

כעת נתבונן יותר בגן שבתוך ארץ העדן, גן העדן.

תוצאות חטא עץ העדת טוב ורע, מלבד הקללה שקלל ה' את האדם והאשה, היו גירושם מגן העדן, והפקדת שני כרובים שמונעים את גישת האדם אל 'עץ החיים', פן יאכל מפירותיו וקללת המוות שהוטלה עליו לאחר אכילתו מפרי עץ הדעת – לא תחול: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹוהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"[1].

מהו אותו 'עץ החיים'? ומהם אותם 'כרובים' השומרים על הדרך אליו?

לאחר שחטא האדם, פשט גן העדן את צורתו המוחשית, וקיבל לבוש עמוק יותר, רוחני, מופשט. וכדי למוצאו יש להתבונן ברמזים הפזורים במקרא, המרמזים על מקום הימצאו.

הביטוי 'עץ חיים' וה'דרך' המובילה אליו, מופיעים מלבד בפרשת בראשית גם בספר משלי, שם מתוארת חכמת התורה כ'עץ חיים', והדרכים המובילות אליה מתוארות כדרכי 'נעם' ו'שלום': "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר"[2].

בכך בא מחבר ספר משלי להורות לנו שלימוד התורה הוא כהליכה בדרכי הנעם והשלום המובילות אל עץ החיים, שפירותיו – היינו ההתקשרות אל התורה בשמירת מצוותיה – מביאים את האדם להיות מקושר לחיי הנצח, בעולם הנצחי שבו אין מוות.

לא זו בלבד, מפרשת תרומה אנו לומדים שבתוך ארון הברית שבקדש הקדשים, ניתנו לוחות הברית שהעידו על כריתת הברית של ישראל עִם ה' על קיום מצוות התורה ובחירת ה' בעם ישראל לעמו: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ"[3].

מעל ארון הברית ניצבו שני כרובים, אלו שני הכרובים ששמרו על דרך עץ החיים, על לימוד התורה וקיומה. שכן מבין הכרובים דיבר ה' אל משה, וצווהו את מצוות התורה שכוּונו אל עם ישראל, שהוא העם שזכה לכרות ברית עם ה': "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב… וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[4].

יום הכיפורים במקדש – כגן עדן לפני החטא

כאשר אנו מתבוננים בפסוקים בספר ויקרא המתארים את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, אנו מגלים שבעיצומה  של עבודת האדם הקדוש בעם ישראל, ביום הקדוש בשנה, מגיע הכהן הגדול, לזמן מה, למדרגה גבוהה – מדרגת האדם ואשתו לפני שחטאו בחטא האכילה מעץ הדעת.

נתבונן בפסוקי פרשת אחרי מות[5]:

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:

וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:

וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

חז"ל בארו את הפסוקים בדרך דרשה, שהיא המחייבת הלכה למעשה, שסדר הדברים בפועל היה שונה מכפי שמוצג בפסוקים[6]. אמנם גם לפשט ישנו תפקיד, ומפשט הפסוקים עולה שלאחר שסיים הכהן הגדול את הקרבת השעיר לה' ואת שילוח השעיר שנושא עליו את כל עוונות עם ישראל לעזאזל, הוא נכנס אל המקדש עצמו, פושט שם את בגדיו ורוחץ את בשרו במים, ואחר כך לובש את בגדיו ויוצא אל מחוץ למקדש, אל המזבח, כדי להמשיך בעבודת היום.

בחירת התורה לתאר את הדבר באופן זה שלפיו הכהן הגדול מתערטל מבגדיו בתוך המקדש, נועד לבטא את הרעיון העמוק שלאחר הזאת דם הפר והשעיר נוכח ארון הברית – שבתוכו לוחות העדות המעידים על כריתת הברית שבין עם ישראל לה' על קיום התורה – וטיהור עם ישראל מחטאיהם בשליחתם עם השעיר לעזאזל, מתעלה נציגם של ישראל, הכהן הגדול, למדרגת האדם קודם חטא האכילה מעץ הדעת, ויכול לשהות בתוך המקדש ללא בגדים.

הבגדים ביסודם[7] מסתירים את אברי הרבייה והוצאת הפסולת, המבטאים את התאוות הגופניות החזקות בטבע: תאוות המין ותאוות האכילה.

בעיצומו של יום הכיפורים, בו עם ישראל צמים ומחלישים את גופם ובכך מזככים אותו מתאוות ומטהרים את נפשם מן החטא, לרגע אחד שב נציג בני האדם למצב בו חשיפת כל האברים שברא ה' באדם לא נחשבה לדבר מביש, אלא לדבר טבעי, כשם שבעלי החיים לא מתביישים באברים אלו. לכן הוא יכול להיות בעירום בתוך מקום המקדש – גן העדן.

ירושלים עיר המקדש היא גן העדן

לאחר שראינו שארון הברית, שבתוכו לוחות הברית, הוא למעשה עץ החיים שבתוך הגן, נותר לנו להבין מהו גן העדן עצמו?

הבה נתבונן באופיו של גן העדן:

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן… וַיִּקַּח ה' אֱלֹוהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל"[8].

את גן העדן משקה נהר, בגן העדן ישנם עצי פרי מהם אוכל האדם מבלי שיצטרך לטרוח ולעמול בגידולם[9], והאדם נצטווה לעבוד בו ולשומרו.

תיאורים אלו מתאימים, מבחינה רעיונית, לבית המקדש שבירושלים:

מבית המקדש עתיד לצאת נחל שעל גדותיו יצמחו עצי פרי, כפי שמבואר בנבואת יחזקאל: "וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ… וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"[10].

גם אכילת המעשר השני בירושלים מקבילה לאכילת האדם את פירות גן העדן, אכילה שאינה דורשת טירחה בהכנת הגידולים. כל הנאכל בירושלים – נאכל על המוכן. כלומר הטירחה שבהצמחת הפירות נעשית מחוץ לירושלים, אך אכילת המעשר השני בתוך תחומי ירושלים נעשית מבלי שהאדם יצטרך לטרוח בהכשרת הפירות לאכילה.

גם אדם שרחקה ממנו הדרך להביא את כל פירות המעשר השני שלו לירושלים, צוותה התורה שיפדה את הפירות בכסף, ובו יקנה בירושלים דברי מאכל, שאותם יוכל לאכול בירושלים מיד, ללא טורח: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ… וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹוהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ"[11].

המעשר השני היווה את עיקר מאכלו של האדם בעת שעלה לירושלים בשלושת הרגלים.

עבודת גן העדן ושמירתו, הם עבודת הקרבנות שבאמצעותה עבדו עם ישראל את ה' בבית המקדש, ושמירת הלויים והכהנים את משמרת המקדש.

השורש ע.ב.ד מופיע בתורה בהקשר לעבודת המשכן יותר מכל נושא אחר בתורה, כמו עבדות ישראל במצרים, או עבודה זרה.

השורש ש.מ.ר מופיע בתורה בהקשר למשמרת המשכן יותר מכל נושא אחר, כמו שמירת השבת או ברית המילה.

נמצאנו למדים שלאחר חטא אדם הראשון, גן העדן קיבל צורה רוחנית של עבודת הקרבנות ושמירת המקדש שבירושלים, ואכילת פירות הארץ בטהרה בתוך תחומי ירושלים. ועץ החיים שעליו סוככים הכרובים, הם לוחות הברית שבארון הברית, המבטאים את כריתת הברית של ה' עִם ישראל על קבלתם את תורת ה' ומצוותיה תחת בחירת ה' בעם ישראל לעמו.

[1] בראשית ג, כב; כד.

[2] משלי ג, יז-יח.

[3] שמות כה, כא.

[4] שם כה, יח; כב.

[5] ויקרא טז, כ-כד.

[6] מסכת יומא לב, א.

[7] לאחר החטא, עשו האדם ואשתו חגורות מעלי תאנה, כדי לכסות את אזור המתניים שבו מצויים אברי הרבייה והוצאת הפסולת, שבחשיפתם מתבייש האדם יותר מחשיפת כל אבר אחר.

[8] בראשית ב, י, טו-טז.

[9] שהרי רק לאחר שחטא נתקלל: 'בזיעת אפיך תאכל לחם'.

[10] יחזקאל מז, א; יב.

[11] דברים יד, כב-כו.