כבר דיברנו בעבר שכאשר מתבוננים בחייו של יוסף בולטת מאוד תודעת השליחות שלו שקובעת כי כל אדם הוא שליח ה' להביא אור וטוב לעולם. היום ננסה לברר מהי השליחות המיוחדת של יוסף.
בכדי לזהות את הנקודה היסודית של יוסף ננסה לעקוב אחר חייו מרגע לידתו. וכך מספרת התורה בפרשת ויצא "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה. ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר".
חז"ל (ברכות ס, ע"א) קושרים בין לידתה של דינה ללידתו של יוסף: "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה'- מאי לאחר? אמר רב: לאחר שדן עליה דין בעצמה ואמרה לפני הקב"ה ריבונו של עולם י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, שישה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, אם זה זכר לא תהה אחותי רחל כאחת השפחות…". וכך מביא את הדברים תגרום יונתן בן עוזיאל: "ושמיע מן קדם ה' צלותא דלאה ואיתחלפו עוברייא במעיהן והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינה במעהא דלאה".
מרגע עיבורו יוסף מעורר את האהבה והאחווה בין האחיות רחל ולאה. אחרי שאימו רחל, במסירות נפשה, הכניסה צרתה לביתה ומסרה את הסימנים לאחותה, אנו מוצאים שגם לאה מתעוררת למסור את הדבר היקר לה ביותר- הולדת אחד משבטי י-ה- לרחל.
במהלך זה יוסף הופך להיות איש השלום והאיחוד הגדול, שהרי, במידה מסוימת, הוא בן משותף לרחל ולאה. ואכן חז"ל אומרים שהזכות שגרמה ללידתו של יוסף היא זכות מסירות הנפש של רחל בשביל לאה "ויזכור אלוקים את רחל'- מה זכירה זכר לה? שתיקה ששתקה לאחותה בשעה שהיו נותנים לו (ליעקב) את לאה הייתה יודעת ושותקת" (מדרש רבה שם). המדרש אף ממשיך ואומר שזו הסיבה שמופיע כאן ה' אלוקים ("ויזכור אלוקים") שהוא שם של דין, שכן לרחל הגיע בן בדין- כלשון המדרש: "והדין נותן, שהכניסה צרתה לביתה".
לכן מובן מדוע מיד לאחר לידת יוסף מבקש יעקב לעזוב את חרן וללכת לארץ ישראל, "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". כדי להגיע לאחדות חייבים להגיע לארץ ישראל (כפי שכתבנו פעמים רבות את דברי הזוהר על המילים "גוי אחד בארץ"- שרק בארץ ישראל נקראים 'גוי אחד').
מן הרגע הראשון יוסף הופך להיות מנהיג. "אלה תולדות יעקב- יוסף". יוסף הוא ממשיכו של יעקב, הוא הגורם המאחד את כל השבטים. "היה רועה את אחיו בצאן"- תפקידו של הרועה, המנהיג, הוא לאחד את כל הגוונים סביבו. לכן כאשר יסוף רואה שבני הגבירות מתנכרים לבני השפחות, הוא עושה את המעשה ההפוך, "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו"; "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם"- יוסף מדווח לאביו שבני הגבירות קוראים לבני השפחות 'עבדים'. ודווקא מתוך כך יעקב אוהב את יוסף. הוא רואה בו, ובצדק, כמי שבכוחו לאחד את כל השבטים, ולכן עושה לו כותונת פסים. כותונת שמכילה את כל הגוונים יחד.
פעמים רבות דווקא במקום השליחות האדם נתקל בקשיים הכי גדולים, וכך גם אצל יוסף. יוסף מקפיד לשאול את אחיו לשלום אך הם, מקנאתם ושנאתם, לא מצליחים לענות לו, וכדברי המדרש "כשהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבים אותו".
גם חלומות יוסף מעידים על היותו המאחד והמגבש. בחלומו הראשון יוסף רואה אנשים מאלמים אלומים- כלומר, הוא רואה את כל האחים עוסקים בלקיחת גבעולי החיטה הנפרדים ומחברים אותם זה לזה. ומי מאחד את כל האלומות? אלומתו של יוסף שניצבת במרכז המעגל, וכל האלומות מוכנות להתאחד סביבה ולקבל עליהן את הנהגתה. וכעין זה גם בחלום השני.
מתוך הבנה זו שולח יעקב את יוסף "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן". כאשר יוסף פוגש את האיש בשכם, אומר יוסף לאיש "את אחיי אנוכי מבקש". אך למרות שיוסף מחפש את אחיו ומבקש את השלום, אחיו "נסעו מזה"- "הסיעו עצמם מן האחווה. 'זה' בגימטריה תריסר, כנגד י"ב שבטים" (רש"י בשם בראשית רבה).
למרות כל מה שמתרחש אח"כ. למרות הפרת האחווה באופן הבוטה והחריף ביותר מצד אחיו, יוסף לא מוותר על שליחותו. כל מעשיו של יוסף מכאן ואילך, וכל התעלולים שהוא עושה לאחיו, עניינם אחד- להביא את האחים חזרה לאחווה.
ויוסף אכן מצליח בשליחותו. בפסוקים האחרונים של ספר בראשית אומר יוסף לאחיו "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה". גם כאן חוזר ה"זה"- תעלו את עצמותיי יחד, כעם מאוחד- כפי שאכן קורה. זוהי תכונתו הגדולה של יוסף וזוהי שליחותו.
יהי רצון שבשבתות אלה שאנו לומדים על דמותו של יוסף, נידבק במידתו ונרבה שלום ואחווה ביננו. בעז"ה ה' נמשיך לעסוק בנושא זה בשבוע הבא.
