על מוסר ועל פוליטיקה עולמית

מבוא

בפתחו של ספר דברים, נושא משה נאום ובו סיכום לאשר אירע לעם במפגשם עם עמי עבר הירדן המזרחי. בדומה לסיכומיו האחרים בספר דברים, הוא מביט אל אירועי העבר וצובע אותם מחדש, בפרספקטיבה אחרת.[1]

אילו התבקשנו לדמיין איזה אופי יישא נאום זה, דומה שהיינו מצפים לפגוש נאום שרוח לחימה פועמת בו, כיאה לעם המתכונן לעימות צבאי עם יושבי הארץ. קריאה בדברי משה מראה תמונה אחרת. רוח שאינה צפויה נושבת בדבריו, אותה נבקש לפענח בעיוננו זה.

אחיכם בני עשיו

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר… וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר: אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם: כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלוֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר: וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב"

(דברים ב', ב'-ח').

משה פותח בתיאור המפגש עם בני עשיו ובציווי הא-לוהי שנלווה אליו: "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד" (דברים ב', ד'). ראשית בני עשיו נקראים "אחיכם", ורק במעגל שני הם מתוארים בשמם. זהו ביטוי לקרבה בין העמים, המטילה חובה להישמר מלפגוע בהם.

מעבר לקרבה, יש כאן עניין מהותי: "אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (שם, ה'). אל לכם להתגרות בבני עשיו, שכן את הר שעיר נתתי להם בירושה, ולפיכך אינני עומד לתת לכם ולו מדרך רגל מארצם.^[2] א-לוהים ממשיך ומוסיף מגבלות: "ואֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר"  (שם, ו'-ז')^[3]. לבסוף, חוזר משה ומכנה את בני עשיו "אחים", ובכך הוא מצביע על יחס האחוה שנותר בעינו גם לאחר הפרידה מהם: "וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר… (שם, ח') ^[4].

"…וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב" (שם, ח') – כעת קרבים ישראל אל ארץ מואב.

אל תצר את מואב

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה"

(דברים ב', ט').

בניגוד לעשיו, מואב איננו 'אח' של ישראל, ולפיכך אין בדברי משה ביטויים לקרבה ורגישות אליו, גם לא אזהרה 'להישמר מאוד'. הדבר המשותף ליחס אל מואב ואל עשיו הוא ההוראה החד-משמעית שלא להלחם בהם: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה" (שם, ט'). לצידה, חוזר הנימוק לפיו עם ישראל לא יקבל מארצו שכן א-לוהים העניק אותה לבני לוט.^[5]

בפסוקים הבאים עובר הכתוב לעסוק ביושביה הקדומים של ארץ מואב:

"הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים: וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם"

(שם, י'-י"ב).

בארצו של מואב, ער, ישבו קודם האימים, שהם "עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים". גם הרפאים נחשבו כענקים, והם נקראו בפי המואבים 'אימים'. לצד אוכלוסיות קדומות אלו, ממשיך הכתוב ומתייחס לשתי אוכלוסיות נוספות, שאת מקומן תפשו בני עשיו וישראל. בני עשיו השמידו את החורים וירשו את שעיר מידיהם, וישראל עשה דבר דומה לעמים היושבים ב'ארץ ירושתו' אותה נתן לו ה'.^[6]

מה מקומו של תיאור היסטורי זה? את מה הוא משרת? דומה שמוצג כאן מבט מ'מעוף הציפור' על מוסר ועל פוליטיקה עולמית. בעבר התקיימו בעולם אוכלוסיות של עמים קדומים – אימים, חורים, רפאים, ענקים וזוזים – שהטילו אימה על הסובבים אותם ("עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים"; "יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים… וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים"). עמים אלו מייצגים עולם של תוהו, של כוחניות ואימה, והם כרוכים לעתים יחד עם עמים כמו עמלק והאמורי, המייצגים במקרא חוסר-מוסריות ואמות מידה מושחתות.^[7] עם התקדמות ההיסטוריה, כללי המשחק בעולם השתנו. המוסר והתרבות התפתחו והתבססו בקרב עמי העולם, בהתאמה, "חיי המדף" של העמים הקדומים הגיעו לקיצם, והם נאלצו לפנות את מקומם לטובת עמים נאורים ומוסריים יותר.

יש לשים לב למבנה בו ערוכים פסוקים אלו: תחילה מתוארות עובדות: האימים ישבו לפנים במואב, והחורים ישבו בשעיר ובני עשיו ירשום. בצעד נוסף, מדמה הכתוב את שני אלו לישראל "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ". 'ישראל' משמש כאן כמודל, ובו נעזר הכתוב לתת פשר לשיוכם של עמים אחרים לארצם.

כי לא שלם עוון האמורי

עיקרון מוסרי זה אינו חדש, והוא נוכח כבר בספר בראשית. בברית בין הבתרים מבטיח א-לוהים לאברהם כי הארץ תינתן לזרעו, אך לצד זאת מימוש ההבטחה נדחה בארבעה דורות בשל התנהגותם המוסרית של יושבי הארץ, שאינה מצדיקה את הדחתם ממנה: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית ט"ו, ט"ז). רק כאשר ישלם עוון האמורי, יוכל זרעו של אברהם לנחול את הארץ.

מילים אלו, הנאמרות לאברהם, משמשות כביטוי נאמן לתפישת עולמו ביחס לירושת הארץ. שוב ושוב מתוארת הכרתו בכנענים כבעליה החוקיים של הארץ.^[8] זמן רב הוא נודד בה מבלי להשתקע,^[9] ורק בערוב ימיו הוא עושה את הצעד הראשון של אחיזה בקרקע, בקניית אחוזת קבר משפחתית. את האחוזה הוא מבקש לרכוש בכסף מלא, ובכך הוא מביע תפישה על פיה בני חת הם 'עם הארץ' – בעלי הארץ היושבים בה. א-לוהים אמנם הבטיח את הארץ לזרעו, אך זוהי הבטחה עתידית שעשויה להתממש בתהליך היסטורי מורכב, ואברהם איננו מתכוון לדחוק בו.

אנשי המלחמה

התחנה הבאה היא נחל זרד. עם חצייתו מתייצבים ישראל לפתחם של בני עמון, אלא שקודם לתיאור המפגש עמהם, עוצר הכתוב ומציג סוג של סיכום:

"וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם: וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם: וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם"

(דברים ב', י"ד-ט"ז).

המסלול הגיאוגרפי המתואר הוא מקדש ברנע, המקום ממנו נשלחו המרגלים לפני שלושים ושמונה שנים (במדבר ל"ב, ח'), ועד נחל זרד. בתקופה זו מתו כל אנשי הדור הקודם. קשה שלא לזהות את מידת הדין המתוחה על מתי המדבר, המכונים פעמיים בשם "אנשי המלחמה",^[10] וכמי ש"יד ה' הייתה בהם להומם". מה מקופל בתיאורים אלו? מהו ההקשר לסיכום שנות ההליכה במדבר?

דומה שההקשר הוא העיקרון המוסרי שהוצג זה עתה. כדי להבין את משמעותו, יש לחזור אל שלושת העמים שביחס אליהם הוצג העיקרון, ולשים לב להבחנה השוררת ביניהם:

"הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים…

וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם"

(שם, י'-י"ב).

בשלוש צורות מביע הכתוב את המעבר מעם ישן לעם חדש. ביחס למואב מתוארים האימים, המאבדים את זכותם עליה, ללא ציון לעימות או מלחמה של מואב בהם. ביחס לשעיר, מוצגים החורי ועשיו, ומתואר עימות, במהלכו ירשו בני עשיו את החורי והשמידום מפניהם. בתיאור השלישי, אין התייחסות ישירה אל הכנענים יושבי הארץ. הנושא הוא עם ישראל העושה ל'ארץ ירושתו', וא-לוהים נותנה לו. הבדל זה שבין השלושה, מייצר מיקוד שונה בכל אחד מהם: במקרה הראשון, הנושא הוא האימים שסיימו את תפקידם, וישיבת מואב בארצם עשויה להתפרש כהתמקמות בחלל שנוצר. במקרה השני מתואר עימות, במהלכו גברו בני עשיו על החורי. כאן המוקד הוא בשאלה מי יידחה מפני מי. במקרה השלישי, הנושא הוא בין ישראל לבין ארץ ירושתו. התעלמות הכתוב מלהזכיר את הכנענים מצביעה על העמדה המוסרית של ישראל כמחוללת את הירושה. תפיסה זו מתוארת בפרשיות רבות במקרא, והיא אוצרת בתוכה משוואה הרואה את הישיבה בארץ כעובדה תלויה: 'אם שמוע תשמעו' – יתקיימו חייכם בארץ, ואם לא – 'ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה'.

כעת ניתן לשוב לשאלות ששאלנו על אודות 'אנשי המלחמה' ועל התיאור ההיסטורי למסעי בני ישראל. דומה שבתיאור זה מעניק משה משמעות חדשה לשלושים ושמונה שנות ההליכה במדבר. במסע ארוך זה מתו 'אנשי המלחמה' וכעת הם אינם עוד. מי הם 'אנשי המלחמה'? מדוע נקראו כן? נראה שהתשובה לכך נמצאת בדברי משה בפרק הקודם:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלוֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה: וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה"

(דברים א', מ"א-מ"ד).

בביטויי מלחמה אלו מתאר משה את התנהגות העם לאחר שלא השלימו עם הגזירה.^[11] העם יוצא למלחמה, ובכך מעיד על עצמו שאיננו מבין את המשוואה הבסיסית, התולה את ירושת הארץ בעמדתו המוסרית. העם אינו ראוי, ובהתאמה – א-לוהים איננו בקרבו. התוצאה היא תגובת האמורי היושב בהר ההוא, הרודף אחריהם עד חרמה.^[12]

הקשר נוסף ל'אנשי מלחמה' נמצא בסמיכות שבין תיאור מותם, לבין תיאור הפנייה לבני עמון:

"וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה"

(דברים ב', ט"ז-י"ט).

'אנשי המלחמה' הם אותם הסבורים שמכוח המלחמה באה הירושה, והם אינם מבינים את המשוואה הבסיסית באשר לירושת הארץ. כיוון שכך, מותם יוצר אפשרות להתקרבות לבני עמון תוך התנהלות ראויה ומדויקת מולם.

וקרבת מול בני עמון

"וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:

אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים: עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"

(דברים ב', י"ז-כ"ג).

בדומה למואב, מוזהר ישראל שלא לצור ולא להתגרות גם בעמון, שכן ארצו ניתנה כירושה לבני לוט. גם בארץ זו ישבו קודם לכן עמים קדומים, שנקראו בפי בני עמון 'זמזומים', והם הושמדו והוחלפו על ידי העמונים. שוב מתאר הכתוב את השיטה באמצעות השוואה ('כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו') אלא שהפעם מתווספת דוגמה: כפתורים התיישבו בעזה, הנמצאת בגבולה של ארץ ישראל,^[13] תחת העוים שישבו בה בראשונה. דוגמה זו איננה מובנת מאליה, שכן היא גולשת אל תוך גבול ישראל, ומעניקה עמדה לעם אחר בתוככי הארץ המובטחת. גם מציאות זו היא אינה יד המקרה, כי אם חלק מן הצדק המוסרי בו מתנהל עולמו של א-להים.^[14] בשורות הבאות, קורא א-להים למשה ולישראל:

'דברי שלום לאמור'

"קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ"

(דברים ב', כ"ד-כ"ה).

בפסוקים אלו מתואר ציווי א-לוהי למשה לפתוח במלחמה עם סיחון ולכבוש את ארצו. א-לוהים אינו מסתפק בהוראה מעשית, והוא משתף את משה בהיגיון שבה: התגרות ישראל בסיחון תיצור הרתעה ויראה, ותגרום לכך ששמעו של עם ישראל יישמע.

תגובה מפתיעה הייתה למשה להוראה זו:

"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:  אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ"

(דברים ב', כ"ו-כ"ט).

משה שולח מלאכים אל סיחון מלך חשבון והם נושאים עמהם 'דברי שלום'. אל סיחון הוא פונה בבקשה לעבור בארצו, לקנות ממנו אוכל ומים, וכדוגמה הוא מציין את בני עשיו ואת המואבים.

איך ניתן להבין את הפער שבין ההוראה הא-לוהית לבין פועלו של משה? לשאלה זו נזדקק המדרש:

"אף על פי שאמר לו הקב"ה למשה 'החל רש', משה לא  עשה כן, אלא 'ואשלח מלאכים'. אף על פי שאמר לו 'לך עשה מלחמה', בקש שלום. שכן כתוב בתורה 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם' (דברים כ', י'). לכן שלח אל סיחון דברי שלום, שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות' – מדברים שקדמו לתורה, מדבריו של הקב"ה, לכך נאמר 'דברי שלום'"

(דברים רבה, פרשת דברים, כח).

פער קיים בין הציווי הא-לוהי לבין פועלו של משה. א-לוהים אומר לו: 'החל רש', או – 'לך עשה מלחמה', ומשה 'לא עשה כן',  והוא שולח 'דברי שלום'. כתשובה לפער, מצביע המדרש על פרשייה מקראית אחרת שעמדה לנגד עיני משה – הקריאה לשלום. משה בחר בה, על אף הציווי המפורש ליזום מלחמה בסיחון. ניתן היה לצפות לטרוניה על הפרת הציווי הא-לוהי, אבל אין לכך רמז בפסוקים, גם לא במדרש. יתירה מכך, בפסוק העוקב מתוארת תגובת א-לוהים לצעדו של משה: "וְלֹא אבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם, ל'). א-לוהים אפוא מקשה את לב סיחון, ובכך מתממשת התכנית הא-לוהית המקורית לצד הקריאה לשלום של משה.

מה הביא את משה לשנות מן הציווי הא-לוהי? המדרש מצביע על הפרשה המדברת על הקריאה לשלום, אך מה מקומה של זו כאשר א-לוהים מצווה במפורש "הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה"? שאלה זו היא רחבה יותר, 'קצה קרחון' לשאלה גדולה ועקרונית: באיזה עמדה עמד משה מול ה'? ובמובן רחב יותר: באיזו עמדה התייצבו לימים חכמי תורה שבעל פה? כמה הם ראו את עצמם כמצייתים לדבר ה' כפי שהוא, וכמה שיקול דעת היה להם? התמונה המקראית המצטיירת שוב ושוב היא של א-לוהים המפנה מקום ומאפשר לאדם שיקול דעת ואחריות, כתפישה ולא כפשרה.^[15] ביטויה בלשון המדרש הוא 'דברים שקדמו לתורה', שפירושם הוא מעין 'דרך ארץ שקדמה לתורה'.  בקיומם של 'דברים' אלו עשויה הוראה א-לוהית להיטען במשמעות אחרת, שהרי – לא לסתור את דרכו של עולם ואת המובן מאליו בא א-לוהים, כי אם להוסיף עליהם קומה ולטעון אותם במשמעות.^[16]

בשורות הבאות נחזור אל תחילת נאומו של משה, במטרה להבין מהו ההקשר לתיאור זה של המפגש עם עמי עבר הירדן המזרחי.

סוף דבר

ספר דברים פותח בנאום משה בשנה הארבעים, מעט קודם הכניסה לארץ. בדבריו הראשונים הוא סוקר את אשר אירע לעם החל מעזיבת הר הא-לוהים בשנה השנייה ליציאתם ממצרים (דברים א', ו'). הנושא העומד בליבה של הפתיחה הוא המסע לארץ ישראל.^[17] ראשיתו, בהרחבה של שרשרת הפיקוד והמשפט (שם ט'), לאחריה – סיפור המרגלים (כ"ב), העונש – שלא להיכנס אל הארץ (ל"ה), ולבסוף – ניסיון נואש של העם לעלות בהר, המסתיים בכישלון, ומשאיר בעינה את הגזירה למות במדבר (א', מ"א-מ"ו). גזירה זו יצרה מציאות חדשה – שהייה ממושכת במדבר, ומסע ארוך הכרוך במעבר בגבולם של עמים רבים. באלו – התמקד עיוננו.

לא מובנת מאליה העמדה המוצגת בפסוקים בהם קראנו, המדגישים את האחווה ומבררים את טיב זכותם של עמים אלו בארצם. דומה, שעמדה זו ותובנות אלו, באו לעולם בעקבות המציאות החדשה שנגזרה על העם. לא בדרך ישירה הם באים לארצם, לכיבוש ולעוד כיבוש. אילו כך היה – העמים השכנים לא היו מהווים נושא. כעת, התנועה היא הפוכה: פתיחה במפגש עם השכנים, תוך מודעות לסביבה, ורק לאחר מכן – כניסה אל הארץ. ובדרכו – פוגש ישראל בעשיו אחיו – והוא אינו פוגע במעמדו; פוגש במואב ועמון – ואינו מתגרה בהם שכן קיבלו את נחלתם מא-לוהים; ברוח זו אף שולח משה דברי שלום אל סיחון.

פרשייה זו משמשת מעין מבוא לכניסה לארץ, בהעמידה תשתית מושגית לקראת המפגש עם עמי ארץ כנען. יושבי כנען השחיתו את דרכם ('שלם עוון האמורי') ולפיכך משימת הדור הנוכחי והדורות הסמוכים לו היא מלחמה, כיבוש וירושה. בסיטואציה מעין זו, בקלות רבה יכול העם להיגרר לעמדת 'אנשי המלחמה', ולעסוק בכיבוש הארץ מבלי להביט אל מה שמעבר. במובן זה, פרשייה זו מייצרת אופק, 'מרימה את הראש', ומכוונת את העם אל הסיפור הגדול שלו. ראשיתו ב'עשיו אחיך', בלוט שקיבל ארצו מא-לוהים, ובאברהם – 'אב המון גוים'. אחריתו בתובנה ש'אומות העולם' הם אינה מילה נרדפת ל'אויבים', וכי לעם ישראל תפקיד בהיסטוריה של העולם ובשורה לאנושות כולה.

ימים רבים יעברו על העם, תהליכים יבשילו, עד יבוא יום בו יבנה ממלכה, ויבין עד כמה הדוק הוא הקשר בין הסיפור שלו כעם, לבין סיפורה של האנושות כולה.

[1] המחשה: בספר במדבר א-לוהים מצווה על שליחות המרגלים:  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי  יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר י"ג, א'-ב'), בספר דברים חוזר משה ומתאר את האירוע מנקודת מבט שונה: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א', כ"ב-כ"ג). השוני הוא בעובדות, השוני הוא ספרותי ומעל לכל – תפישת האירוע היא שונה. בניגוד לספר במדבר בו השליחות היא לתור ולהיפגש עם הארץ בהיבטיה השונים ("וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר י"ג, י"ח-כ'),  בספר דברים הנושא הוא ריגול בהיבט המודיעיני ("וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן"). אין בספר דברים חטא ביחס לטובה של הארץ, והמיקוד הוא בפחד ובחוסר הביטחון בה', העומדים בבסיס היכולת שלהם ליטול אחריות ולהילחם על הארץ.

[2] הר שעיר מתואר כמקום מושבו של עשיו בספר בראשית (ל"ו, ח').

[3] נראה שהפסוק השני עונה לשאלה האפשרית של העם – 'מניין לנו כסף לשלם לבני עשיו על אוכל ומים?' התשובה היא:
א-לוהים ברך את העם והם אינם חסרים דבר. פרשנות אפשרית נוספת לשאלת העם העומדת ברקע: מדוע שלא נקבל אוכל ומים במתנה? ותשובת ה' תתפרש בהיבט החינוכי מוסרי.

[4] השוואה לתיאור המקורי של המפגש עם עשיו, המופיע בספר במדבר, מגלה כי משה מתעלם בדבריו מחלק חשוב באותו מפגש – תגובת בני עשיו לדברי ישראל: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (במדבר כ', י"ח-כ"א). מה מביא את משה להשמיט התרחשות זו מנאומו? דומה שהסיבה היא הרצון לחדד ולמקד את הנושא המרכזי בדבריו: הכרה במעמד עשיו כאח, והדגשת העובדה שארצו ניתנה לו על ידי א-לוהים. עמדה זו היא עקרונית, והיא אינה תלויה בהתנהגות בני עשיו. הם אמנם הפגינו חוסר בשלות בתגובתם, אך אין בעובדה זו בכדי לשנות את עמדת ישראל.

[5]  נראה  שהסיפור המכונן שיוך זה נמצא בספר בראשית, עת מציע אברהם ללוט לחלק ביניהם את הארץ ('אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה'), לוט בוחר לנטוש את הארץ המובטחת ולקבוע את מושבו בסדום ובערי הכיכר (בראשית י"ג, ה'-יב'). צוער, אליה הוא הגיע משויכת בספר ישעיהו לארץ מואב: "לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק בְּרִיחֶהָ עַד צֹעַר…" (ישעיהו ט"ו, ה').  בחירה זו של לוט, נתפסת בפרשייתנו כנתינה מאת א-לוהים: "כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה".

[6] דומה שיש להבין את לשון העבר בפסוק – "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ" – במשמעות של 'עומד לעשות'. תיאור בלשון עבר בא להצביע על הוודאות שהדבר אכן עומד להתרחש. המחשה: עפרון אומר לאברהם: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ" (בראשית כ"ג, י"א). בדבריו הוא מתייחס אל השדה והמערה כמי שכבר ניתנו – בלשון עבר, אף על פי שהם עדיין לא ניתנו. שימוש בלשון עבר יתפרש כאמירה: 'ראה את הנושא סגור, וכאילו כבר ניתנו'. כתגובה, עונה לו אברהם באותה מטבע לשון, ומתייחס גם הוא אל הכסף כאילו כבר ניתן: "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי" [שם כ"ג, י"ג).

[7] כך בתיאור ההיסטורי של הורשת העמים הללו המופיע בספר בראשית: "…וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרֲרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַצֲצֹן תָּמָר" (בראשית י"ד, ה'-ו').

[8] עצם כינוייה כ'ארץ כנען' מעיד על מעמדם בה.

[9]  ביטויים רבים הם למידת הנוודות שהייתה לו: כך בלשון '"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (שם י"ב, ו') – המתארת אותו כמי שעובר ממקום למקום. בשלב שני הוא מתיישב על אם הדרך – 'בין בית אל ובין העי'. בהמשך: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (שם, ט') – שוב הוא מתייצב בעמדת הנוודות, בעמדה של 'הלוך ונסוע'. המסע הבא הוא מצרים, ממנה הוא שב אל הנגב, (שם י"ג, א'), וממנה ממשיך המסע: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי" (שם ג'). בהמשך יאמר לו א-לוהים "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית י"ג, י"ז). אמנם, בשלב מאוחר יותר הוא מתמקם – באלוני ממרא בחברון, ומאוחר יותר בבאר שבע, אך עם זאת, התיאור הראשון לבעלותו על חבל ארץ הוא אחוזת הקבר במערת המכפלה.

[10] לצמד מילים אלו משמעות דומה בפרשייה בספר יהושע: "…כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם… כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (יהושע ה', ד'- ו'). בפסוק זה אנשי המלחמה הם המתים במדבר, והם גם מתוארים כמי שלא שמעו בקול ה'. מאידך, ישנם אזכורים לצמד מילים זה, במשמעות עניינית, וללא נימה שיפוטית (במדבר ל"א, כ"ח; ל"א, מ"ט; יהושע ו', ג' ועוד).

[11] "…ואני הצעיר אומר, 'אנשי המלחמה' היו אותם שנאמר בהם 'ויעפילו לעלות אל ראש ההר' כמו שאמר 'ותחגרו איש את כלי מלחמתו'… ולפיכך קורא אותם אנשי המלחמה ואינו אומר אנשי מלחמה סתם כי אם אנשי המלחמה הידועים לנו שעברו על פי הקדוש ברוך הוא" (רשב"ם דברים ב', י"ד).

ציון ישיבת האמורי בהר ההוא, עשויה להתפרש כהצבעה על פלישה של ישראל אל הטריטוריה שלו. כך עולה גם מן הדימוי לדבורים, כפי שמפרש אותו רבינו בחיי: "כאשר תעשינה הדבורים. שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בבתים שלהם והוא מסתכן מהם".

[12] יש לציין כי מעשה זה של המעפילים לא הגיע משולי המחנה. התיאור בפסוקי ספר דברים משייך את החטא אל העם בכללותו: 'ותענו ותאמרו… אנחנו נעלה ונלחמנו', וכך הוא גם התיאור בספר במדבר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ… וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: (במדבר י"ד, ל"ט-מ"ד) משה מדבר אל "כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", המשכימים למחרת בבוקר ויוצאים למלחמה.

[13] ערי הפלשתים נמנות בין הערים בגבול נחלת שבט יהודה בספר יהושע: "עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ: מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה כֹּל אֲשֶׁר עַל יַד אַשְׁדּוֹד וְחַצְרֵיהֶן: אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הגבול הַגָּדוֹל וּגְבוּל" (יהושע ט"ו, מ"ה – מ"ז).

[14] ביטוי יפה לכך מצוי במדרש המתאר כיצד מתלוננות האומות בפני ישראל כי "בזזו" בכוח הזרוע את הארץ מידם. על כך עונים ישראל: "הלא בזוזה היא בידכם! הלא "כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"! העולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא, כשרצה – נתנה לכם, וכשרצה – נטלה מכם ונתנה לנו" (בראשית רבה א, ב). ישראל מביאים את הפסוק על הכפתורים המשמידים את העוים ויושבים תחתם, כדוגמה לאומות העולם שגם הן לקחו חבלי ארץ – בתוך ארץ כנען. אלא שההסבר של ישראל לכך הוא – העולם הוא של ריבונו של עולם, ברצותו נתן לכם, וברצותו נטלה מכם ונתנה לנו. מסר עולה ממדרש זה: הזכות על הארץ אינה קבועה ותמידית, כי אם תלויה בשיקול דעת של א-לוהים המעמיד את המציאות במבחן תמידי. מקור נוסף הרואה בישיבת הפלשתים בארץ כנען מעשה א-להי, מצוי בדברי הנביא עמוס: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (עמוס ט', ז').

[15] ראה על כך בעיוננו לספר שמות בפרשות בשלח וכי תשא.

[16] טענתנו ביחס למדרש, שהצבעתו אל פרשיית הקריאה לשלום היא אינה הצבעה על עצם החובה לקרוא לשלום, שהרי ביחס לכך קיימת כעת הוראה מפורשת שלא לקרוא לשלום. ההצבעה היא על 'דברים שקדמו לתורה', והכוונה היא לעובדה שא-לוהים ציווה בפרשייה זו שלא לקרוא לשלום בערים הקרובות, ויחד עם זאת, מצוי בה הפתח להבין שהקריאה לשלום רצויה בעיני ה'. כך עולה מפשוטו של מקרא בפרשייה זו וכך גם עולה מן המדרש (דברים רבה פרשת שופטים יד), אך אין כאן המקום להאריך בביאורם.

[17] התיאור הראשון מתייחס לעזיבת הר הא-לוהים, וממנו הייתה אמורה להיות המכוונות לעבר ירושת הארץ: "ה' אֱלוֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם"  (להליכה אל הארץ: דברים א', ו'-ח').