בחודש טבת תרע"ח (ינואר 1918), יצא הראי"ה קוק בקריאה נועזת ליהדות הדתית להצטרף להסתדרות חדשה שייסד, בשם 'דגל ירושלים'. קריאה זו חזרה ונשנתה לאורך מספר שנים, בפרסומים רבים בארץ ישראל ובתפוצות. הוא קבע כי "כל איש ישראל חייב להיות חבר בהסתדרותנו הקדושה ירושלים ". השאיפה היתה כי הציבור הדתי ומנהיגיו יובילו את תהליך התחיה הלאומית לאור התורה.
מדוע החליט הראי"ה להקים תנועה עצמאית ולא הסתפק בסיעת המזרחי שבתוך התנועה הציונית? מדוע עשה זאת דווקא חודשיים לאחר הצהרת בלפור? מדוע חיבר המנון חדש? מה טיב הקשרים שהיו אמורים להתקיים בין תנועה זו לתנועה הציונית חילונית?
חיבור זה, פורס לפני הקורא בבהירות ובשיטתיות את מקורות היניקה של דגל ירושלים, את האידאולוגיה שלה, את שאיפותיה המעשיות ושלבי התפתחותה ודעיכתה. הספר מפריך את הדעה הרווחת, כביכול היתה זו אפיזודה שלא הותירה רושם.
שני מוסדות שהוגדרו כגולת הכותרת של התנועה אכן הוקמו: הרבנות הראשית והישיבה המרכזית העולמית (מרכז הרב). אמנם, חלק גדול של תכניות הראי"ה טרם התגשמו. קריאתו, שנחצבה מלב כואב ומודאג, נמשכת והולכת מאז ועד עתה: "בואו נרים את דגלה של מדינת־ישראל בארץ ישראל במלא מובנה. באו ונשלים את החסר בתכונת התחיה החלונית".
המחבר, הרב אברהם וסרמן, בוגר ישיבת מרכז-הרב, ר"מ בישיבת ההסדר רמת-גן ורב קהילת גבורת מרדכי בגבעתיים.
יום שני כג' שבט
20:30
בבית המדרש.
