ז – הלכות צניעות

שלום כבוד הרב, אני רוצה לשאול האם מותר לשמוע שרים עד ר"ח אב

שלום להלן תשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ולהרחבה עין בספר באתר ישיבת הר ברכה

https://yhb.org.il/05-08-04/

יש לחלק את השירים לשלושה חלקים. האחד הוא שירי שמחה, כדוגמת שירי חתונה. השני, שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות. השלישי, שירים עצובים כדוגמת שירי אבל על אדם שמת או על החורבן.

מתחילת שלושת השבועות, יש להימנע משמיעת החלק הראשון, והוא שירי שמחה. ומראש חודש אב, יש להימנע גם משמיעת החלק השני האמצעי, ורק את החלק השלישי הכולל שירים עצובים מותר לשמוע. עוד נראה, שכאשר שומעים מוזיקה בקול רם, גם כאשר היא סתמית, העצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר של שמחה. לכן גם שירים שמותר לשמוע בשלושת השבועות, אסור לשמוע בקול רם.

עוד נראה, שאסור להשתתף בקונצרט של מוזיקה עצובה (רקוויאם) בשלושת השבועות, ואף שזו מוזיקה של אבל, מכל מקום הקונצרט הוא אירוע חגיגי ומשמח, עובדה שרגילים להתלבש לקראתו בחגיגיות. אולם כאשר מקיימים אירוע תרבותי, נראה שמותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים, ואפילו בתשעת הימים (עפ"י שבת קנא, א).

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-07-12 19:02:37

איך אפשר לכוון בתפילה? בעצם ,מה זה כוונה בתפילה? ז"א, ברור שאני מקשיב ומאמין בכל מילה שאני אומר בתפילה, אבל עדיין תפילתי יבשה ואני פשוט לא מרגיש מקושר לה' ?

שלום

להלן תשובה לשאלתך מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספר באתר ישיבת הר ברכה

https://yhb.org.il/02-01-08/

תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ואהבה; והשניה פרטית, שיכוון ליבו למה שהוא אומר בפיו.

להלכה, כל שכיוון ליבו בפסוק ראשון של שמע ובברכה ראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמר בלא כוונה – יצא ידי חובתו (שו"ע או"ח סג, ד; קא, א; ולהלן טו, ו; יז, ט).

ויש לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה, יש שקל להם להתרכז, ולמרות שאומרים את אותו הנוסח בכל יום, קל להם לעקוב אחר המילים ולכוון בהם. ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים, ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת "אבות", ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת "סלח לנו". שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'.

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד), שאמר רבי חייא על עצמו, שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. ובפירוש 'פני-משה' באר, שהיו טרודים בלימוד התורה ולכן התקשו לכוון. מכל מקום למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה, ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל יפול האדם ברוחו, כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם חלם ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר.

ולא יאמר אדם, אם אינני מכוון מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונו להיות קשור לה', ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו, ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה. בנוסף לכך, אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה, ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. ולעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי, בשעות מיוחדות, הם מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה.

בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילה כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-07-07 09:16:33

ב"ה האם מותר לעשות קבלת שבת מוסיקלית בשלושת השבועות?

אם כך רגילים, וינגנו מנגינות כיסופים ולא מנגינות שמחה, נלענ"ד שעד תשעת הימים מותר.

שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים. שרק ניגונים של שמחה ראוי לאסור בימים אלו, אבל ניגונים רגילים, וקל וחומר ניגונים עצובים, אין לאסור בשלושת השבועות. וכן למדנו (שבת קנא, א) שבעת ההלוויה עצמה נהגו להביא חלילים ולנגן בהם כדי לעורר צער ובכי על הנפטר, והיה זה בכלל מצוות לוויית המת. מכאן שאין איסור גורף על שמיעת כלי זמר, אלא האיסור בימי אבלות הוא לשמוע ניגונים של שמחה. וביום שישי אחר חצות ובמוצאי שבת,  יש צד נוסף שקדושת השבת ושמחתה חופפת על זמנים אלו, שאין אומרים תחנון בערב שבת, ולובשים בגדי שבת במוצאי שבת.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-07-06 10:19:41

שלום כבוד הרב, ראיתי בספר ברכת ה' שלכל הדעות אדם רשאי לברך כדעת מרן אפילו שיש מחלוקת בברכה ואין מוחים בידו מכח קבלת הוראות מרן, ומקורו מהחיד"א. ורק לכתחילה מורים לו שסב"ל. ויתרה מזו בספר הנ"ל ציין אפילו כמה שיטות שסוברות שלא אומרים סב"ל נגד מרן. אך לא פסק כן. ושאלתי, אם אפשר לכל הפחות לסמוך על זה ולברך כדעת מרן לכתחילה בשבת קודש כדי להשלים למאה ברכות. כי ראיתי שיש אפילו סוברים שמותר לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים מאה ברכות בשבת, ולכאורה כל שכן שיהיה מותר לברך בשבת כדעת מרן. מה דעתו של כבוד הרב?

אנא מלאו את התשובה

שלום

בשו"ע נתן עצות אחרות כיצד להשלים למאה ברכות ואין צורך להגיע לברכה שאינה צריכה.

ומכל מקום ברכה שאינה צריכה קלה יותר מסב"ל שהרי בתערובת שדינה מסופק מורים לחלק את המאכל ולברך על כל חלק בנפרד, על אף שבכך מרבים בברכה שאינה צריכה, מפני שסב"ל חמור יותר.

והיסוד הוא שכאשר יש צורך בהוספת ברכה היא לא נחשבת ברכה שאינה צריכה וממילא אין איסור .

לעומת זאת  הצורך במאה ברכות לא מבטל את הספק בברכה. ולכן גם לצורך השלמת ברכות נראה שאסור.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-06-22 04:59:58

שלום. האם על אחד מהאנשים הבאים חל איסור עלייה לתורה / להחזיק ספר תורה הן בימי שני,חמישי והן בשבתות וחגים : – אדם עם שיער ארוך/"קוקו". – אדם עם מכנס קצר או חולצה קצרה. – אדם עם הנועל סנדלים. – אדם עם עגיל/ים ו/או טבעות. – אדם המחלל שבת.

שלום

על הראשונים אין איסור אלא עניין של כבוד הציבור, ובמקום שכך מקובל אין איסור

לגבי מחלל שבת כתב הרב וואזנר בשו"ת שבט הלוי שאשור שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חוקי"

וכך המנהג המקובל למכבד אותם  בדברים אחרים כגון בהוצאת ספר תורה פתיחת הארון וכדומה.

אלא שגדול כבוד הבריות ולכן כשמדובר בתינוקות שנשבו או באנשים מסורתיים שהם בשלבי התקרבות לשמירת תורה ומצוות והם ממש מעוניינים לעלות לתורה וכגון נערי בר מצווה וכדומה מקובל להקל.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-06-18 18:02:59

כבוד הרב שלום, דווח בתקשורת שהרב ריסקין מפעיל בית הדין לגיור פרטי/ עצמאי ביחד עם הרב חיים אמסלם והרב אורן דובדבני (http://www.srugim.co.il/116401-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%A8%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%99-%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%95?di=1) במידה והדיווח נכון, האם אלה שהתגיירו בבית הדין שלהם נחשבים יהודים על פי ההלכה?

שלום

כן. מפני שבדיעבד בג' הדיוטות.

ק"ו כשמדובר בתלמידי חכמים חשובים

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-06-09 08:10:07

האם צריך כהן להפריש מעשר כספים ממה שמקבל כסף עבור פדיון הבן?

שלום

כן . מפרישים מכל הכנסה

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-06-03 08:45:59

שמענו את השיעור של הרב בנושא מעשר כספים, הרב אמר שיש לתת לעניים לומדי תורה. אנו מקיימים קבלת שבת לבנות בביתנו האם מותר לקנות ממתק לבנות בכספי מעשר? אני עובד בישיבת נחלת ישראל שבה יש ישיבה גבוהה האם מותר לתרום לצרכים כללים של הישיבה כרכישת ציוד לימודי (לוח לכיתות, ספרים, גמ"ח כלי כתיבה) וכיבוד לאירועים השונים. או שמא כדאי למצוא אברך הנזקק ולתת לו את הכל? בברכה משפחת נסימי.

שלום

יסוד מעשר כספים במצוות הצדקה – שחלק ממנה כולל החזקת לומדי תורה עניים (ולא מימון פעולות קודש)

וכמו שמובא במדרש על הפסוק ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה

שהעוסק במלאכה בעיר ואין לו יבולי שדה יפריש מעשר כספים

ואם כן כשם שמעשר היבול היה מיועד לכהנים ולווים שעליהם נאמר יורו תורתך ליעקב ומשפטך לישראל

שהם מתפרנסים מהציבור בכדי שיוכלו ללמוד ולמד תורה

– כך גם מעשר כספים  ראוי להינתן לישיבות שבהם לומדים ומלמדים תורה

ולכן כדאי להעביר את המעשר לישיבה שעיקר התקציב שלה מיועד למטרה זו.

וזכותם של העניים להשתמש בכסף למגוון צרכים (ולאו דווקא  ללימוד עצמו)

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-05-31 14:20:32

שלום הרב, אשתי ילדה בן ראשון לפני כחודש וחצי. אנו מעוניינים לדחות קצת את ההריון הבא וראיתי שעד שנה יש מתירים בקלות יחסית. השאלה היא – מכיוון שאנחנו מאוד מעוניינים לעשות זאת בדרך הטבעית ביותר – ומעדיפים שלא להכניס לגוף כימיקליים שונים ושלא ליצור שינוי במחזור הווסת באמצעים מלאכותיים – האם נוכל להשתמש בדיאפרגמה? ראיתי שהרב כותב בספרו כי רוב האחרונים מתירים זאת ולכן במקרה צורך ממשי הדבר מותר – ומכיוון שמבחינתנו זהו צורך חשוב כדי לשמור על טבעיות ובריאות הגוף – האם נוכל להקל ולהשתמש בדיאפרגמה? תודה רבה מראש.

אם יש צורך ממשי לא להשתמש בגלולות כמו במקרה שלכם, מותר להשתמש בדיאפרגמה לתקופה קצרה של תשעה חודשים עד שנה.

המלצה טובה – מכיוון שזו הלידה הראשונה שלכם, ואתם מעדיפים לא להכניס הורמונים לגוף, כדאי לכם לברר אם יש לכם אפשרות למנוע הריון באופן הטבעי ביותר – על ידי הנקה. כלומר, כדאי שאשתך תניק את הילד בלי להשתמש באמצעי מניעה, ואם במשך ההנקה לא יהיו לה וסתות ולא תיכנס להריון, תדעו שההנקה מונעת אצלה הריון, וכך גם לאחר הלידות הבאות היא תוכל למנוע הריון על ידי הנקה בלא צורך להשתמש באמצעים אחרים.

אמנם אם אתם חוששים מאד מלהיכנס להריון במשך ההנקה, עצה זו לא מתאימה לכם.

בברכה

מאור קיים

ר"מ בישיבת הר-ברכה

מחבר התשובה: הרב מאור קיים

2015-05-21 19:06:35

שלום וברכה, רציתי לשאול האם יש בעיה לשים לק על הציפורנים? ואם כן אז למה? אשמח לקבל תשובה מפורטת תודה מראש

אין בעיה לשים לק על הציפורניים.

אם מדובר על אשה נשואה, והדבר מוסיף שמחה בין איש לאשתו – יש בזה גם מצווה.

צריך לזכור להוריד את הלק לפני הטבילה במקווה (יעויין בדרכי טהרה טז, עב).

בברכה

מאור קיים

ר"מ בישיבת הר-ברכה

מחבר התשובה: הרב מאור קיים

2015-05-20 15:31:59

לכבוד התלמיד חכם הקורא את זה האם פניני הלכה זה גם לתימנים או רק לאשכנזים וספרדים? (כתוב לגבי הספר שהוא לכל העדות, אבל כתוב בספר שהוא רק לספרדים ואשכנזים ובפועל כמעט לא מוזכר הלכות של תימנים)אם פניני הלכה אין הלכות לתימנים-מדוע? בתודה מראש

הספרים גם למנהג תימן

(כנס לאתר ורשום במילת חיפוש "תימן" ההתייחסויות למנהגים יופיעו בהלכות רבות).

לגופו של עניין גם המילה "ספרדים" כוללת מרוקאים ובבלים אלג´ראים ופרסים וכו´  פרס עצמה כידוע היא מדינה גדולה מאד ועל כן ישנם הבדלים בין יוצאי שיראז ליוצאי משהד ואיספהן וכו´ וכך גם בקרב יוצאי גלות אשכנז ישנם שדבקו בתורת הנסתר ויש שהדגישו את הנגלה וכך ישנם חסידים וישנם מתנגדים וגם בתוך החסידים קבוצות קבוצות.

ואעפ"כ תורת משה אחת היא והלכה כרוב הפוסקים ובספק באיסורי תורה כולם נוהגים להחמיר ובאיסורי דרבנן לעיתים מקלים כך שברובד הבסיסי של ההלכה כולם מאוחדים וכן עיקר לימוד ההלכה משותף לכל העדות שהרי כולם מעיינים בתלמוד ובדברי הראשונים והשו"ע והאחרונים וגם המשנה ברורה מלקט מדברי האחרונים הספרדים והאשכנזים ובחלקו הגדול הוא מפרש את דברי השו"ע (שחלק גדול ממנו מבוסס על לשון הרמב"ם ), והתלמוד , ודברי הראשונים, כך שכלל הלומדים מפיקים ממנו תועלת מרובה.
ההבדלים שאכן ישנם הם בעיקר במנהגים הפחות מחייבים והמנהגים המחייבים הם מועטים עד ש"נער יספרם".

וישנם סיבות נוספות שמחמתם גם הלימוד וגם פסיקת ההלכה כיום צריכים להיות משותפים לבני כל העדות

א.[משמעותו של מנהג – כשמו כן הוא – שכך נוהגים] ואם צריך לברר "מה היה המנהג" כנראה שהדבר אינו מנהג.
חלק גדול מלימוד ההלכה מדבר על מקרים שבדיעבד או כיצד יש לנהוג במקרים מיוחדים ובמקרים אלו וודאי שלא שייך מנהג שהרי הדבר לא מתרחש באופן קבוע וכ"כ הפתחי- תשובה בחלק יורה דעה הלכות נידה.

ב. צריך לדעת שבתימן הפיזור היה גדול מאד וכל כפר נהג במנהגיו וכשעלו לארץ בטלו הנהגות הכפרים מפני שכיום רוב האנשים אינם בוחרים את מקום המגורים ע"פ הכפרים שהיו ואפילו לא ע"פ נוסח העדה עד כדי כך שמעטים הם בתי הכנסת התימניים שמתקיימים בהם תפילות בנוסח תימן גם בימי החול וגם בהם הציבור מורכב מנוסח בלאדי ושאמי על מספר גווניו.

ג. התורה ועולם ההלכה אינם "מאובן" היסטורי או אמצעי לשימור חיי העבר אלא תורת חיים שתפקידה להדריך ולקדם את המציאות המתחדשת וגם עולם ההלכה מתחדש כגון מצוות התלויות בארץ, הלכות ברכות על מאכלים חדשים, הלכות צבא מדינה, משפט עברי, רפואה מודרנית, שימוש במערכות חשמליות בשבת ובחג וכו´.

ד. כיום רוב מסודות הלימוד והקהילות בערים מעורבים מיוצאי עדות שונות ואם נתאמץ לשמר בכוח על ההבדלים – ניצור מצב שאין אפשרות ללמוד – וללמד ולהעביר שיעור בהלכה ואיש הישר בעניו יעשה

וכן כתב הרב אליעזר מלמד שליט"א בפתיחה לספרו בהלכות ברכות. – וז"ל "עיקר מה שהדריכו חכמנו לשמור על המנהגים (פסחים נ, ב; ירושלמי עירובין סו"פ ג), הכוונה במנהגים ששגורים אצל כל בני אותו מקום או אותה עדה, ולא במה שצריכים לשאול מביני דבר כיצד נהגו במקום פלוני. וק"ו שאין הכוונה למה שכתבו רבנים שחיו באותו מקום. אלא בכל הדינים שאין לגביהם מנהג ברור ומפורסם, יש לילך לפי כללי הפסיקה המקובלים, שהלכה כדעת הרוב וספק ברכות להקל. ובאותם הדינים יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדות, ואמנם בעבר, מתוך הריחוק בין הגלויות, התחשבו הרבנים בעיקר בפוסקים שחיו בסביבתם ואת מורשתם המשיכו. אולם כיום כשאנו חיים יחד ולומדים יחד כל שבטי ישראל, יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדות.

ה. עיקר ההתמודדות של היהדות כיום הוא עם התרבות המערבית ותנועת ההשכלה החילונית ובזה צריך למקד את המאמצים המשותפים לכל העדות – בחיזוק לימוד התורה האמונה וההלכה ולהתאים אותם לחיי המעשה המודרניים ומתוך כך להמשיך ברכה לעם ולעולם כולו.

כמובן שחלק חשוב במאבק זה הוא הנאמנות למסורת אבות וגדול כח המנהג שעליו נאמר "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך" ועל כן חשוב שכל עדה תמשיך לשמור על מנהגיה – ובלבד שהדבר לא יבוא על חשבון לימוד התורה המשותף לכל עם ישראל וחיזוק מוסדות הלימוד והקהילות הדתיות.

לאור הנ"ל אני מציע לך לנהוג כמנהג אביך בדברים הידועים (שכאמור נער יספרם והמניינים מעורבים)
וללמוד הלכה מספרי פניני הלכה באתר ישיבהhttp://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=149
מפני שהם קצרים כוללים מובנים ומותאמים לכל העדות (שכן הם מציינים מנהגים ידועים ועדיף שתדע דברים שנוגעים לעיקרי הלכה ותורה גם אם לא תזכור כיצד מחזיקים את התמר בשעת הברכה או כיצד לברך את חברך לאחר שהלה הסתפר )

ולהלן הדרכה בעניין לימוד תורה והלכה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א
בברכה
אייל משה

מצוות ידיעת התורה
מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת את כל יסודות התורה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואף שידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים. וכמו שנאמר (איוב יא, ט): "ארוכה מארץ מדה". שכן שורש התורה בנצח, וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה.

מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב ולהלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם. בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג כיום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק ביישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים – לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה. ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו את כל יסודות התורה (שו"ע הרב הל´ ת"ת א, ה´-ז´).
נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצווה ללמוד ולדעת.
ברור שהתורה שבכתב שנתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה.

לאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה. הספר הבסיסי ללימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, לפיכך יש ללמוד את רובו הגדול של חלק ´אורח חיים´, שבו מבוארות הלכות התפילה, ציצית ותפילין, וכן הלכות הסעודה והברכות. לאחר מכן הלכות שבת וחגים. ובחלק יורה דעה יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים ומזוזה ומילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים חושן משפט ואבן העזר, שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה, יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד.

המקור לכך שיש להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, הוא מן הפסוק (דברים ה, א): "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", כלומר צריך ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות. וכן אמרו חז"ל (קידושין מ, ב): "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה", משמע שהעיקר הוא ללמוד את הדברים המביאים לידי מעשה (עיין בהערה 2 בהמשך).

בנוסף לכך צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר, שבלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו, לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים. אחד מן הספרים החשובים הוא ספר הכוזרי המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו. וכן ראוי ללמוד בספרי המהר"ל שהם מעמיקים את המחשבה בהבנת מדרשי חז"ל בכל תחומי האמונה והמוסר, ובספרי הרב קוק שהרחיב והעמיק בכל תחומי האמונה תוך התייחסות לשאלות הדור. וכן צריך ללמוד עוד ספרי מוסר כגון מסילת ישרים לרמח"ל וחובות הלבבות לרבנו בחיי. בנוסף לכך כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל, ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים. ויש שחשוב שילמדו ספרי חסידות, ויש שמתקשרים למורה נבוכים וכיוצא בו.
לסיכום: העיקר שכל יהודי ידע היטב את כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה, ואת יסודות האמונה והמוסר. ורק לאחר שילמד את כל מה שמנינו יקיים את המצווה ללמוד ולדעת את התורה.

4 – המשך בעניין לימוד התלמוד וההלכה
למדנו שמצוות לימוד התורה מחייבת אותנו לדעת את כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה עד ההלכה למעשה. כאשר את ההלכות המעשיות צריך ללמוד באופן מפורט ויסודי, ואילו את ההלכות שאינן מעשיות יש להקיף בלא להיכנס לפרטים. אלא שצריך לעמוד כאן על בעיה מרכזית בהגשמת המטרה של ידיעת יסודות התורה. במשך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ. כבר בתקופת הראשונים החלו להתחבר פירושים רבים לתלמוד, אבל היה מקובל שכל תלמיד לומד את התלמוד בתוספת פירוש אחד או שניים לכל היותר, וכך היה יכול להקיף את כל התלמוד בזמן סביר עם פסקי ההלכה היוצאים ממנו. אולם בתקופת האחרונים נתרבו הספרים מאוד, ועל כל סוגיה ישנם פירושים שונים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שבתקופת הראשונים עסקו בהגדרת הכללים, ואילו האחרונים הרבו להתעמק בפרטים הנובעים מדברי הראשונים, ובאותם הפרטים נאמרו סברות רבות, ודעות שונות. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהייתה בתקופת הראשונים. וכיוון שכך, רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה.

ולכן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה ברמה סבירה.

יש שהמליצו לשם כך ללמוד את מסכתות התלמוד הנוגעות למעשה עם פירוש הרא"ש, שמסכם את כל דברי הראשונים שקדמוהו להלכה. והיו שהמליצו ללמוד את ספר ההלכה המקיף ´ארבעה-טורים´ לרבי יעקב בן הרא"ש, עם פירוש ´בית-יוסף´ לרבי יוסף קארו, שכולל בתוכו את כל ההלכות ממקורותיהן בתלמוד ובדברי הראשונים. וכיום גם ה´בית-יוסף´ אינו מקיף את כל ספרות ההלכה, משום שכל החידושים, הפסקים והתשובות שכתבו גדולי האחרונים במשך ארבע מאות שנה – אינם כלולים בספרו. לצערנו אין בידינו עדיין ספר מסוים שעונה על כל הדרישות, שמסכם את המקורות מהמקרא והתלמוד, ולאחר מכן מביא את עיקרי סברות הראשונים והאחרונים ואת ההלכות היוצאות מן הסוגיות למעשה. ואע"פ כן ניתן לתכנן תוכנית שעיקרה סביב המסכתות העוסקות בהלכות המעשיות, וסביב השולחן ערוך בתוספת ספרי הלכה שנכתבו לאחר כתיבת השולחן ערוך. באופן כזה שאת ההלכות המעשיות ילמדו יותר בפירוט, ואילו את ההלכות הפחות מעשיות ילמדו בקיצור. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה, ולצאת לחיי המעשה כשהם מצוידים בידיעה טובה של כל ההלכות המעשיות.

וכמובן שאין התלמידים שווים, ישנם מוכשרים יותר וישנם פחות, וכל אחד צריך ללמוד לפי יכולתו. יש שילמדו את כל יסודות ההלכה בקיצור ובמעט ביאורים, ויש שילמדו את כל פרטי ההלכה בהרחבה, בביאורים עמוקים ומפורטים. העיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל התרי"ג מצוות, ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה
חלוקת הלימוד למקרא משנה ותלמוד
התורה כידוע כוללת בתוכה תחומים רבים ושונים, ושאלה יסודית בהלכות תלמוד תורה היא, כיצד הוא סדר הלימוד הנכון.
בתלמוד מסכת קידושין (ל, א), מובאת הדרכה יסודית לזה, וכך לשונה: "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד".
החלק הראשון הוא המקרא שכולל את כל ספרי התנ"ך. החלק השני נקרא משנה, ובו נכללות המשניות, הברייתות וההלכות הפסוקות, וכן פירושי חז"ל ודרשותיהם על הפסוקים. בעבר לימוד המשניות והברייתות אכן היה כולל בתוכו את כל פסקי ההלכות, אבל כיום עיקר לימוד ההלכה יכול להילמד מספרים שנתחברו לאחר חתימת התלמוד אשר כוללים בהם את בירורי ההלכה של האמוראים וגדולי הראשונים, כגון שולחן ערוך וספרי הלכה אחרים שמסכמים בקיצור את ההלכות, ולכן עיקר לימוד החלק הנקרא משנה צריך להיעשות כיום בספרי הלכה למעשה.

החלק השלישי נקרא תלמוד, ומשמעותו הבנת הטעמים והסברות של ההלכות הפסוקות המבוארות במשנה ובספרי ההלכה, כפי שהם מבוארים בתלמוד ובספרי הראשונים והאחרונים. בשולחן ערוך הרב (הל´ ת"ת פ"ב ה"א) מבואר שהדרך הטובה ללימוד זה הוא על ידי לימוד גמרא עם פירוש הרא"ש, או טור עם פירוש ה´בית-יוסף´, שבפירוש הרא"ש ובבית יוסף מובאים טעמי ההלכה באופן מספיק, וכך יוכל הלומד להקיף בנקל את כל ההלכות המעשיות שבתורה עם טעמיהן. עוד חשוב להוסיף שגם העיון בסוגיות האמונה והקבלה כלולות בחלק התלמוד.
לאחר שבררנו מהם שלושת החלקים נחזור לחלוקת שעות הלימוד.

הרמב"ם והשו"ע פסקו, שיש לחלק את שעות הלימוד היומיות לשלושה חלקים שווים, שליש למקרא, שליש למשנה והלכה, ושליש ללימוד טעמי ההלכה וסברותיה. ואע"פ שמשך הזמן שצריך ללימוד תנ"ך מועט מהזמן הנצרך ללימוד המשנה וההלכה, ותחום ההלכה קטן בהרבה מתחום התלמוד והעיון, מכל מקום בתחילת הלימוד צריך אדם לחלק את זמנו לשלושת תחומי הלימוד בחלוקה שווה. אבל לאחר שידע את התנ"ך יוכל להקדיש לו פחות זמן, וכן לאחר שידע את ההלכה למעשה, יוכל להקדיש לה פחות זמן, ואז עיקר לימודו יופנה לתלמוד שהוא העיון בטעמי ההלכה והאגדה.

אולם לדעת הר"ן, אין כוונת חז"ל לומר לנו שצריך לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים, אלא כבר מתחילת הלימוד יש להקדיש להלכה יותר זמן מאשר לתנ"ך, ולתלמוד שהוא טעמי ההלכה יותר זמן מאשר ללימוד פסקי ההלכה. ועיקר הדרכת חז"ל באה לומר שבכל יום צריכים לעסוק בכל שלושת התחומים, אלא שלכל תחום יש להקדיש זמן ראוי לפי גודלו וכמותו.

לדעת רבנו תם, הלומד כיום תלמוד בבלי יוצא ידי חובת לימוד שלושת התחומים, שהתלמוד הבבלי כולל הכל, שמובאים בו פסוקים מן התנ"ך, משניות והלכות, וכמובן טעמים וסברות.
והנוהגים כמותו יש להם על מה לסמוך (רמ"א וש"ך רמו, ה). אבל רוב הפוסקים סוברים שיש להקדיש זמן מיוחד הן לתנ"ך והן להלכה, וכן פסקו הרמב"ם (הל´ ת"ת א, יא) והשו"ע (רמו, ד) והב"ח ושו"ע הרב (הל´ ת"ת פ"ב ה"ב).

ולהלן סיכום לגבי שינויי הנוסחים שבין העדות השונות מתוך ספר פניני הלכה תפילה http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=513&id=2561&q=

בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות נוצרו הבדלים בין נוסחאות התפילה של העדות השונות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. ואף בעיקר סדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

וראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. ואפילו אם היה ידוע שנוסח מסויים מדויק יותר, ההוראה היא שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, כי המשכת המסורת חשובה יותר מהדקדוק הפרטני במילה זו או אחרת.

ובאר האר"י הקדוש, לגבי שינויי הנוסחים שבין ספרדים ואשכנזים, שקבלה בידינו, שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד, מ"א סח, א, מ"ב סח, ד).

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו ב´צ´ ו´ק´, והן לגבי הניקוד, כמו בקמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה (אג"מ או"ח ג, ה, ואפילו בנוסח חליצה שלכל הדעות צריך לבטא את כל אותיותיו, יוצאים בכל מבטאי העדות).

ב – אין להחשיב נוסח אחד כעדיף מחברו
כתב החיד"א בשם האר"י, שתפילת נוסח הספרדים עולה בכל שנים עשר השערים. ולדעתו מותר לבני אשכנז לעבור לנוסח ספרדי (ע´ יבי"א ו, י; יחו"ד ג, ו). אלא שלעומתו החסידים טוענים שנוסחם (ספרד) משובח יותר, שכן גדולי החסידות בחנו ובדקו נוסחים רבים על פי ההלכה ועל פי כוונות הקבלה, ובחרו את הטוב שבהם. וכמובן שגם מתפללי נוסח אשכנז סוברים שמנהגם הוא המדויק ביותר, שקבלתם איש מפי איש עד שמעון הפקולי. ועוד שיסודו של מנהג ספרד באמוראי וגאוני בבל, ואילו יסוד מנהג אשכנז באמוראי וגאוני ארץ ישראל, שהיו בקיאים יותר באגדה וחכמת הסוד ונוסחי התפילה. אגב, זו הסיבה שבכמה דברים יש דמיון בין נוסח אשכנז לנוסח תימן המקורי (בלאדי), ששניהם הושפעו מגאוני ארץ ישראל. ובעלי נוסח תימן טוענים שנוסחם המדויק ביותר, שכן יהודי תימן במשך כל שנות גלותם לא נדדו ממקומם, וכנגד רדיפות הערבים הגבירו את עקשנותם ושימרו את מנהגיהם בקפדנות יתירה. ואכן ספרי התורה התימנים נמצאו קרובים ביותר בדיוקם לנוסח כתר ארם צובא המדויק.

כללו של דבר, לכל מנהג יתרון משלו, ואין בכוחנו להכריע איזה מנהג משובח יותר. וכן כתב בשו"ת חתם-סופר (ח"א, טו), שכל הנוסחים שווים, וזה שהאר"י חיבר את כוונותיו על נוסח ספרד הוא מפני שהיה רגיל להתפלל בו, אבל באמת אילו היה נמצא באשכנז איש כהאר"י, היה מחבר את סדר כל הכוונות לנוסח אשכנז.

ואף אם היינו יודעים שמנהג מסוים יותר מדויק, עדיין היה ראוי שבני כל מנהג ימשיכו במנהגם, מפני שגם במנהג הפחות מדויק יש ודאי נקודות טובות שאינם במנהג האחר. ורק אחר שתוקם הסנהדרין, יהיה מקום לתקן נוסח אחיד, הכולל את הנקודות הטובות שבכל המנהגים. ועדיין יהיה מקום לדגשים שונים בתוספת תפילות ובמנגינות שונות, כנגד י"ב השערים, כל קהילה לפי עניינה.

ג – באיזה מקרים מותר לשנות את הנוסח

כפי שלמדנו צריך אדם לשמור על מנהג אבותיו, וסמכו זאת על הפסוק "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). אלא שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים רבות שהוא נדחה. למשל, אדם היודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה 1 . אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, אבל עם השנים הוא מגלה את הקשר העמוק שלו לנוסח אבותיו.

ואשכנזי הרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י, ולשם כך רוצה לעבור להתפלל בנוסח ספרד, שעליו חוברו כוונות האר"י, רשאי לעשות כן. והיו מגדולי אשכנז שמפני זה שינו מנהגם לנוסח ספרד, וביניהם רבותיו של בעל ה"חתם-סופר" – רבי נתן אדלר ורבי פנחס בעל ההפלאה, אבל משפחותיהם ותלמידיהם המשיכו להתפלל בנוסח אשכנז, מפני שהבינו שרק הרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י רשאי לשנות, אבל מי שאינו מכוון – ראוי שלא ישנה. אמנם מנהיגי תנועת החסידות עודדו את כל חסידיהם לשנות מנוסח אשכנז לנוסח ספרד-חסידי, ואף שרובם לא ידעו את כוונות האר"י. ואכן גדולי הרבנים חלקו עליהם בתוקף, שהיאך שינו. אבל הם שהיו גדולי עולם החליטו לשנות את המנהג, ומן הסתם היו להם טעמים נכבדים. וכיום כבר אין מערערים עליהם (ע´ שערים המצוינים בהלכה יח, ד; אג"מ או"ח ב, כד).

ומי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה. ובשני מתפללים בנוסח אחר, אבל יש בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יבחר את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת, האחד בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, מפני שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים מידי, או מכל סיבה אחרת. ולעומת זאת בבית הכנסת שבנוסח אחר ישנה קהילה מגובשת שאליה יוכל להתחבר יותר. אם הוא סבור שעל ידי השתתפותו בתפילותיהם, הקשר שלו לקהילה הדתית יתהדק, ועל ידי כך רמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר, מוטב שיתפלל עמהם אע"פ שאינם מתפללים בנוסח אבותיו.

ד – דין מהגרים וקהילות שנדדו ממקומם
בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש, והיה עליו לנהוג כמותם בענייני הלכה ותפילה. וכן מצינו משפחת ´אשכנזי´ שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה ´אשכנזי´ מפני שהיגרה מאשכנז לספרד. וכן משפחות שהיגרו מספרד לאשכנז, קיבלו עליהם מנהגי אשכנז. ואף אם במשך הזמן היגרו אנשים רבים מקהילה אחת לאחרת, עד שבמשך הזמן נהפכו לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד).

וכן דין אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, שהיא נחשבת כמי שהיגרה מקהילתה לקהילתו, ועליה לנהוג כמותו, בין להקל בין להחמיר. ואינה צריכה לעשות התרת נדרים לשם כך (אג"מ או"ח א, קנח). 2

וכאשר קהילה שלמה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שבחסדי ה´ זכינו לקיבוץ גלויות, ומכל עדה עלו רבים וביניהם תלמידי חכמים, וכל עדה ועדה הקימה לעצמה בתי כנסת משלה, ממילא אין עדה אחת מתבטלת כלפי חברתה, ועל כל עדה לשמור את מנהגיה.

ה – המתפלל במניין בעל נוסח אחר
הרגיל בנוסח אחד ובא להתפלל במניין שבנוסח אחר, יש אומרים שעליו להתפלל כפי נוסח המניין שבו הוא מתפלל, שהיחידים נגררים אחר הרוב. ואם הוא נוהג כמנהגיו בפניהם, יש בזה משום "לא תתגודדו". כי האיסור הוא שלא יהיו בבית דין אחד, מקצת שהולכים בשיטת בית שמאי ומקצת בשיטת בית הלל, כדי שלא תיעשה התורה לשתי תורות (יבמות יד, א, לרי"ף ולרא"ש). ואם כן גם בבית כנסת אחד אין להתפלל בשני נוסחים. ועוד שאמרו חכמים (פסחים נ, ב), שלא ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת (פאת השולחן ג, יד).

ולדעת רוב הפוסקים, בדברים שאומרים בשקט, יוכל להתפלל כנוסח אבותיו, שהואיל וההבדלים אינם מובלטים אין חשש מחלוקת, וממילא אין בזה איסור "לא תתגודדו". אבל בדברים שהוא אומרם בקול רם, יתפלל כנוסח של המניין, כדי שלא ליצור מחלוקת ושוני בין המתפללים. 3

מי שנצרך להתפלל באופן קבוע במניין בנוסח אחר, כגון שעבר למקום שבו המניין היחיד מתפלל בנוסח שונה, או שזה המניין שבו יוכל להתחזק יותר מבחינה דתית; רשאי לבחור אם בכל זמן שהוא מתפלל באותו מניין יתפלל כנוסחם, או שיחזיק בנוסח אבותיו, ורק בחלקים שאומרים בקול רם יאמר כמותם.

והחזן העובר לפני התיבה בבית כנסת שבנוסח אחר, צריך להתפלל כמנהגם, מפני שהוא מתפלל בשליחותם. אמנם בתפילה שבלחש יכול להתפלל כמנהגו.
שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה
שמירת המנהגים כוללת בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית, כל קהילה לפי הגייתה המיוחדת. וכן לכתחילה ראוי שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינותיה המסורתיות (ע´ רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, הכוונה שבעיקר התפילה ישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו. 1

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי השולחן ערוך לנוהגים על פי הבן-איש-חי. ועוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה, ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים בין יוצאי צפון אפריקה לעירק וסוריה קטנים יחסית, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים במנגינות, עד שבאוזני עולי מרוקו נשמעים עולי אלג´יר כמזייפים; ולאוזני עולי לוב, שניהם מזייפים. וכדי לשמור על המנהגים באופן מושלם, צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג´יר, לעולי מרוקו, וכן לעולי עירק, לעולי סוריה, לעולי פרס ולעולי טורקיה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול ביותר הוא בין החסידים לשאר אשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונים לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות, של עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש הבדלים בין החסידויות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, בלאדים ושאמים.

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על שמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל, כאשר הקהילה מגובשת, ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. ולעומת זאת כאשר הקהילה נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ואם כן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו, מכל מקום, אם לשם כך יצטרכו להקים עשרות בתי כנסת קטנטנים, שבקושי יצליחו לקיים בהם מניין, ולא יהיה בכוחם לארגן שיעורי תורה, אזי עדיף שבני עדות הקרובים זה לזה במנהגיהם יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה יותר. למשל, שכל יוצאי צפון אפריקה יתפללו ביחד. ואם גם זה לא יספיק, אז שכל מתפללי נוסח ספרד יתפללו ביחד. 2

לפיכך צריך בכל מקום ומקום לשקול את הערכים זה מול זה, את ערך שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת גדול כמסורת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים, אשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. וסוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש מרא דאתרא, הוא צריך להכריע בשאלות אלו.

ז – המתרגלים לנוסח עדה אחרת

לעיתים מתעוררת שאלה, כיצד צריך אדם לנהוג, כאשר אביו שייך לעדה אחת והתרגל להתפלל בנוסח של עדה אחרת, האם יתפלל כנוסח שאביו מתפלל בו או כנוסח העדה של אביו. ככלל, ההוראה היא שהמנהג המחייב הוא מנהג העדה ולא מנהגו הפרטי של אביו. אמנם כאשר הבן מעדיף להמשיך במנהג אביו, או מפני שקשה לו לשנות, או מסיבה אחרת, רשאי להמשיך במנהג אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות על כמה עניינים, מוטב שכל אחד יתייעץ בזה עם רבו.

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים, שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהתרגלו בישיבה, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. ורבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, ורק לפני כמאתיים שנה החסידים שינו את נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזהו נוסח אבותיו המקורי. ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי, שאם אחר שכולם התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י, קל וחומר שמי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. למעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו. 3

ח – אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי
שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, הורגש צורך למזג את כל הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואף שדעת מרן הרב קוק זצ"ל ועוד פוסקים רבים, שכל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. בפועל, כיוון שהעברית המדוברת, והעברית שלמדו בבתי הספר, היתה בהגייה ספרדית, נשתרשה ההגייה הספרדית גם בתפילה. ואף רבים ממנהלי מוסדות החינוך הדתיים-לאומיים הדריכו את תלמידיהם האשכנזים, לפי הוראת מקצת הרבנים, להתפלל בהגייה ספרדית.

ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות את שם השם עליו לבטא בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין חובה להתאמץ לחזור למבטא המקורי. ואם ההתאמצות לשנות את ההגייה תגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים, ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגר"י הנקין, שערים המצוינים בהלכה יח, ה). לפיכך נוהגים לומר את כל התפילה כולל שם השם במבטא ספרדי. 4

ט – בני עדות שונות המתפללים ביחד
במקומות רבים מתפללים בני כל העדות ביחד. כך מקובל בישיבות רבות, כדי שלא ליצור פירוד יום-יומי בין התלמידים. וכך מקובל בישובים קטנים, שאין בהם מספיק אנשים כדי להקים לכל עדה מניין גדול המקיים תפילות ושיעורי תורה.

אמנם בעבר, כדי שלא לשבש את סדרי התפילה, ולא ליצור מנהגים חלוקים בתוך אותו בית כנסת, היו קובעים נוסח אחד לפי הרוב (ע´ אג"מ או"ח ד, לד). אולם כיום, בציבור שלנו, שרגיל ומכיר את המנהגים השונים, במקומות רבים נוהגים לתת לכל עדה ביטוי בסדרי התפילה. ובדרך כלל הולכים אחר החזן. אם החזן ספרדי, יתפלל בנוסח ספרדי. ואם אשכנזי, יתפלל בנוסח אשכנז. ויש מקומות שאפילו אם החזן תימני, למרות שהגייתו שונה מאוד מהמקובל, הוא מתפלל כדרכו בהגייה תימנית. וכיוון שכל המנהגים כשרים ומוכרים לכל, אין בזה חשש "לא תתגודדו", ואין הדבר עלול לגרום למחלוקת.

וכך נוהגים אצלנו בהר-ברכה. וכשיש הבדלים גדולים בין המנהגים, מנהגינו לילך אחר המקצרים. למשל, בימי צומות בה"ב, שהאשכנזים נוהגים לומר בהם סליחות, אין אומרים סליחות בציבור. וכן אין אומרים בקול את שיר השירים לפני קבלת שבת, כפי שנוהגים רבים מהספרדים. וכן אין אומרים בקול רם ובציבור את כל סדר הקורבנות, והרוצים לאומרם מקדימים לאומרם לפני התפילה. אמנם כאשר אין מדובר באריכות מכבידה, כמו בסיום התפילה, שהספרדים מאריכים בשיר של יום ופיטום הקטורת, או בתחנונים של שני וחמישי – הולכים אחר החזן.

ולמרות שהמנהג הספרדי, שהחזן אומר בקול רם את כל המזמורים וברכות קריאת שמע, כדי להוציא את מי שאינו יודע לקרוא. המנהג הרווח שגם החזנים הספרדים אומרים בקול רם את סיום המזמורים והברכות בלבד. וזאת מפני שהכל יודעים לקרוא, והאמירה בקול מאריכה את משך התפילה, ומפריעה לכוונת חלק מהמתפללים.

וככלל, בדברים שבקול רם הולכים אחר מנהג החזן, ובדברים שאומרים בשקט כל אחד מתפלל כמנהגו. ואין מדקדקים בזה, והרוצה להתפלל בנוסח החזן רשאי, שכן דעת חלק מהפוסקים. והרוצה לומר גם את החלקים הנאמרים בקול כנוסח עדתו – רשאי, ובתנאי שיאמרם בשקט, כדי שלא יפריע לציבור ולא יבליט את ההבדלים בינו לחזן.

וכאשר חזן ספרדי אומר בתחנונים של שני וחמישי שלוש פעמים י"ג מידות רחמים, ראוי שגם האשכנזים יפסיקו ויצטרפו לענות אחריו י"ג מידות רחמים. ובכל העניינים הללו, שבהם נשקלת טובת הקהילה וסידור התפילה מול שמירת הנוסחים, צריך רב המקום לפסוק.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-30 18:21:32

שלום לכבוד הרב. ראיתי מאמר שנוגע להוצאת זרע לבטלה. נכתב בעילום שם, אבל נראה שהמחבר בקיא בהלכה. רציתי לשאול מה דעת הרב על המאמר.

בגדרי השחתת זרע לבטלה – ובגדר אנוס כשאינו יכול להימנע

תודה רבה. אליהו מכלוף

שלום

זה לא נכון.

רבים אומרים שזה אסור מדאורייתא (תורת חסד לובלין אה"ע מג, א-ב; פמ"ג, חיים ושלום פלאג'י ב, יח; עזרת כהן לב; אג"מ אה"ע ג, יד). ויש אומרים שהוא מדרבנן (פני יהושע ב, מד; משיבת נפש יח; עזר מקודש כג, ב; ר"ש קלוגר במי נדה, קונ"א קצה, ז; תורות אמת אבה"ע כג). ונראה שגם לסוברים שגדר האיסור הפרטי מדרבנן, יסודו מהתורה, מפני שהוא מנוגד למגמת התורה במצוות עונה ופרו ורבו.

לדעת התוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא') איסור הוצאת זרע לבטלה הוא ענף של מצוות פריה ורביה. ויש שכתבו שהאיסור נלמד מדברי התורה על ער ואונן (פמ"ג או"ח ג, א"א יד; בן יהוידע נדה יג, א). ויש שביארו שהוא אסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז). ומדברי או"ז א, קכד; וסמ"ק רצב, הוא בכלל איסור 'לא תנאף', כדרשת חכמים נדה יג, ב. הב"ח (או"ח ג, ו) ביאר שמקור האיסור ממה שנאמר (דברים כג, י): "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב).

ועיין בתקנת השבין סימן טו לר' צדוק הכהן מלובלין, שהרחיב בביאור הסוגיה.

ביחס לכותב המאמרים אין לסמוך על דבריו מפני שהוא מתעלם מתעלם מעמדת הפוסקים הנ"ל

ומתיר דברים תמוהים לרבים על סמך דיוקים ופלפולים עקומים. (מבין השורות ניכרים הדים של חוסר איזון ומצוקה נפשית).

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-28 14:56:12

שלום לרב, היום הבן שלי בן 3 והזמנו מחר את המשפחה לעשות לו חלאקה בביתנו. האם אפשרי לעשות לו מחר חלאקה או חשוב לחכות עוד שבוע? לציין כי השיער שלו ארוך והוא לא מסכים לעשות קוקו או לשים לו סיכה. אציין גם שאנו תימנים

שלום

א. אם לא נהגו במשפחה שלכם לעשות חלקה אז מדוע לחדש מנהג?  (עדיף להפנות מוטיבציה חיובית להוספה בלימוד תורה, קיום מצוות, ויישובו של עולם).

ב. מקור מנהג זה בדברי האר"י והנוהגים על פי האר"י ז"ל, נזהרים שלא להסתפר במשך כל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות, ורק את הילדים הקטנים בני שלוש נוהגים לספר בל"ג בעומר .

ג. אמנם מנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, אבל אח"כ החלו להחמיר בזה, והורו הרב משרקי בעל שתילי זיתים, ומהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ב, עו, שמותר להסתפר בערב שבת.

ד. לצורך גדול, כדי למנוע ממנו צער, מותר לספרו (עי' שו"ע תקנא, יד, מ"ב פב).

ה. לסיכום אם אפשר להמתין עד אחרי לג בעומר תמתינו,

ובמקום צורך אפשר לספרו ביום שישי,

ואם זה ממש מצער אותו אפשר גם היום.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-28 12:20:17

שלום וברכה. האם מותר לטלטל דגל משיח (צהוב עם צורת הכתר וכיתוב משיח) בשבת? אם לא מה צדדים לאסור? תודה.

אני לא מכיר איסור לטלטל. (אולי אלו שיוצאים כנגד המשיחיים מגדירים אותו כמוקצה)

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-21 21:41:53

כבוד הרב שלום רב וחודש טוב, קראתי בספר זמנים בנוגע לספירת העומר כי, גר אשר השלים את הגיור תוך כדי ספירת העומר אינו יכול להמשיך ולספור את הספירה אם ברכה. עולה השאלה מה קורה במצב שבו הגר לפני שהשלים את הגיור ספר את העומר כל יום ובירך כל יום, מדוע דינו אינו כדין קטין שהגיע למצוות תוך כדי ספירת העומר שהרי אז למרות שלא היה חייב במצווה יכול להמשיך ולספור בברכה? תודה רבה, בברכה, אנטולי

שלום

א. יש אומרים שגם קטן לא יספור בברכה.

ב. ראה בספר בהערה 8 שהואיל והיה חייב לפני כן מדין חינוך, מועיל מה שספר לאחר מכן. וגם הואיל ועבר גיל שתים עשרה הרי הוא מופלא הסמוך לאיש שנדריו חלים מהתורה, וכיוון שנהג לספור, הרי זה כקבלת נדר, וממילא חיובו דאורייתא.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-20 12:15:20

שלום הרב אני רציתי לברר הלכה לגבי הופעות מעורבות של זמרים דתים כמו יעקב שוואקי שמופיעים ללא הפרדה אני מציין שהזמר שר רק שירים עם מילים של תורה מתוך קדושה והמטרה של ההופעות היא רק לחזק את נשמות ישראל. אני גם מציין, שאין ריקודים בהופעות, ושכולם יושבים באולם תודה על בירור

שלום

בציבור שבו נשים יוצאות לעבוד במקום מעורב זה מותר.

אבל לציבור שמקפיד על הפרדה מלאה  בכל תחומי החיים יש בזה פגיעה במנהגי הצניעות.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-19 16:32:23

האם מותר לפי נוהגי קיצור שולחן ערוך של הרב עובדיה זצ"ל לשמוע שירים ביום שישי לכבוד שבת קודש אשמח לקבל תשובה..תודה רבה!!

שלום

בשו"ת יחו"ד ו, לד,  אסר לשמוע כלי זמר מרדיו וכדומה בספירת העומר ושלושת השבועות

אמנם בע"פ התיר לערוץ שבע כדי שיוכלו לקיים על ידי כך את הפינות התורניות. 

ומהר"ם שיק יו"ד שסח, התייחס לחילוק שבין ניגון של שמחה לניגון של עצב, שניגון של עצב אינו אסור בימי אבל.

ולפי זה שירים רגילים, וק"ו עצובים אינם אסורים. עוד סברה העלה בשו"ת חלקת יעקב א, סב, ששמיעת רדיו וטייפ אינה בכלל הגזירה (או מנהג האבלות), כיוון שלא היו באותם זמנים. ואולי כאשר מכשירים אלו היו נדירים, היתה בשמיעתם חגיגיות, ולכן רבים חלקו עליו. אבל כיום שמיעתם שגרתית ואין בה שום חגיגיות, ולכן אינה בכלל מנהג האיסור. וכך דעת אבי מורי. וכעין זה כתב הרב שמואל דוד בתחומין יג. ועוד עיין להלן ח, ד. וכיוון שכל האיסור מצד מנהג, במקום של ספק, הלכה כמיקל. וכן נהג ערוץ שבע לשדר בימי האבלות שבספירת העומר שירים רגילים ולהימנע משידור שירים שנועדו לשמחות וריקודים.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-17 09:41:27

שלום הרב מהו המקור ההלכתי לאיסור נגינה ושמיעת מוזיקה בזמן ספירת העומר?

להלן תשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מללמד שליט"א ולהרחבה עיינו בספר באתר ישיבת הר ברכה

https://yhb.org.il/05-03-01/

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות. ומכיוון שנהגו בימי הספירה שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות (מ"א תצג, א). וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-16 11:59:00

בס"ד ביעור מעשרות – מעשר כספים: האם חובת ביעור המעשרות בערב הפסח בשנת השמיטה ובשנה השלישית לשמיטה חל/שייך גם לעניין מעשר כספים? או שמא רק בפירות וירקות וכו… לודמא אם יש לי סכום שאני צריך להפריש מכמה חודשים קודמים האם חובה עלי בזמן ביעור המעשרות לחשב את כל אשר נותר לי להפריש,וא להפריש ולתת לצדקה. בבקשה הסבר מדוע ומקורות. תודה רבה

כתוב בתורה (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואם כן המצווה נוגעת ליבול ולא לכספים וכ"כ במשנה מסכת מעשר שני (ה, ו) "ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום.." וכך פסק השו"ע יו"ד שלא.

מעשר כספים הוא הדרכת חכמים כיצד ראוי לקיים את מצוות הצדקה שהיא מצווה מהתורה שאינה תלויה בזמנים אלו .

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-04-14 20:19:23

כבוד הרב, האם ניתן למכור חמץ באריזות פתוחות? האם אין בעיה כי לא כך רגילים למכור כיום בשוק? תודה, ופסח כשר

שלום

אכן נוהגים שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן, ומה גדול. ויתר על כן, גם מי שירצה למכור את חמצו כדי למנוע מעצמו הפסד מועט רשאי, וגם כיום ישנם יישובים או שכנים שמוכרים או מתחשבנים גם בהשאלת אריזות פתוחות
ולהרחבה בנושא ראה בספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיינו בספר באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=628&id=237&q=
פסח כשר ושמח
אייל משה

– הצלת החמץ מאיבוד על ידי מכירתו לגוי
עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו, וכדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו יהודים רגילים לתכנן היטב את קניותיהם ומאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם, ורק מעט מהחמץ היו משאירים, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם פעמים שהתכנון לא הצליח, ויהודי נקלע לפני פסח עם כמות גדולה של מאכלי חמץ. ואזי אם לא אכפת לו להפסיד את החמץ, יכול להשביתו בשריפה, או שייתנו במתנה לגוי הגון שראוי לתת לו מתנה. אבל אם אינו רוצה להפסיד את שווי החמץ, יכול למוכרו לגוי לפני הפסח, שכל זמן שלא הגיע השעה שבה החמץ נאסר בהנאה, מותר למכור את החמץ ולקבל עבורו מחיר מלא. איסור הנאה מחמץ מתחיל בשעה השישית של יום י"ד בניסן, ועד אז מותר למכור את החמץ.
במיוחד הדבר היה חשוב לסוחרי מזון שנקלעו לפני הפסח עם מלאי גדול של חמץ, והיו מוכרחים למוכרו לגוי, כדי להציל את ממונם מאיבוד. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל חמצו, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי, אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה ממך אותו אחר הפסח (עפ"י תוספתא פסחים ב, ז).

2 – התפשטות מנהג מכירת החמץ
לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. וזאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירות ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה שנעשה משעורים וחיטים נחשב לחמץ גמור. וכדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למכור לפני הפסח את היי"ש לגוי, ואחר הפסח לשוב מיד לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות, שכן אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, וכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה: "בל יראה" ו"בל ימצא", וגם אחר הפסח אסור להנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ ימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי"ש ואינו לוקחו לרשותו. 1

אולם דעת הפוסקים רובם ככולם כי יש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי אחר הפסח שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי, נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. אלא שכדי שהמכירה לא תראה כהערמה נהגו לדקדק בכל פרטיה, והואיל ויש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, היו מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיין מ"ב תמח, יז, יט, ובאו"ה).

ולגבי התשלום, כותבים שטר מכר על סכום שוויו האמיתי של החמץ, והגוי משלם דמי קדימה, כדרך שמקובל אצל הסוחרים, ושאר הסכום נזקף עליו כחוב, אבל חוב זה אינו מעכב את גמר קניית החמץ על ידי הגוי. ואחר הפסח, הגוי רשאי להחליט: אם רצונו להמשיך להחזיק בחמץ, ישלם את שאר חובו; ואם רצה למכור את החמץ בחזרה ליהודי, ישלם לו היהודי דמי קדימה, ותמורת קבלת החמץ ימחל לו היהודי על חובו מלפני הפסח. ומה שאין משלמים על מכירת חמץ מס, מפני שהמלך או הממשלה מבינים שמכירה זו איננה נעשית לשם עסקים אלא מסיבות דתיות, ולכן מוותרים על המס.
וכדי לחזק את המכירה, שתראה כדרך שאר המכירות, שבהן הקונה לוקח את קניינו לרשותו, תיקנו שהיהודי ימכור לגוי את הקרקע שעליה מונח החמץ, וכך נמצא שהחמץ עבר לרשותו של הגוי (מ"ב תמח, יב). ובארץ ישראל שאסור למכור לנוכרי קרקע, משכירים לו את המקום. ויש אומרים שגם בחוץ לארץ יותר טוב להשכיר המקום ולא למוכרו. 2

3 – למי נועדה כיום מכירת חמץ
בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידם ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח, שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לשווק מחדש את מוצריהם, ובנתיים יפסידו את השוק, וגם אם לא יקום להם שום מתחרה, יגרם צער רב לקונים שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.

מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנות, ואף אם רוצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת איטריות, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה אחר שהחמץ נמכר אין היהודי עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח מיד חוזר היהודי לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ כדי שלא להכנס לספק איסור.

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך הטוב ביותר למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. 3

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן, ומה גדול. ויתר על כן, גם מי שירצה למכור את חמצו כדי למנוע מעצמו הפסד מועט רשאי, שכן העיקר להלכה, שמכירת חמץ כשרה, ואפשר לסמוך על הרבנים השונים המנהלים את המכירה שהם מנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק. 4
ואותו חמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך עליו להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (80 ס"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או שיניח החמץ בתוך ארון ויסגרנו במפתח ויצניע את המפתח. וכן יכול להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו "חמץ שנמכר", וכך לא יבוא לפותחו בטעות בימי הפסח (ע´ שו"ע תמ, ב).

4 – דיני המכירה
ראוי שכל יהודי שרוצה למכור את חמצו שיקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. ומכל מקום אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לו את חמצו – יתן, נמצא שהמכירה כשרה.
ויש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הגוי מי מוכר והיכן הוא גר, וכך יוכל הגוי אם ירצה לבוא לביתו כדי לקחת את חמצו (ע´ ספ"כ יא, ז-ח ובהערות).

לכתחילה היה ראוי לתת לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, כדי שבכל שעה יוכל הגוי להכנס לקחת את חמצו. אולם למעשה אין נוהגים כן, אלא משתדלים לציין בשטר המכירה היכן המפתח מונח או היכן אפשר להשיג את בעל הבית שיוכל לפתוח לגוי את ביתו או לתת לו את המפתח כדי שיוכל להכנס ולקחת את חמצו שקנה. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להכנס לבית כדי לקחתו בכל שעה שירצה (מ"ב תמח, יב).
לכתחילה היה ראוי לציין בשטר ההרשאה שחותמים המוכרים אצל הרב את סוגי החמץ הנמכרים ואת מחירם. אולם למעשה הדבר קשה מאוד לביצוע, ולכן כותבים שכל החמץ שברשותו כלול במכירה והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי´ באו"ה תמח, ג, ד"ה ´בדבר מועט´).
וטוב לכתוב היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: "בארון המטבח העליון משמאל", או "בחדר הימני בארגז שיסומן לכך". ויש שמשתדלים לפרט בשטר המכירה את כל מוצרי המזון הנמכרים, אבל גם כשלא פרטו את המוצרים המכירה כדין.

נהוג לכתחילה למכור או להשכיר לגוי את המקום שעליו החמץ עומד, כדי שעל ידי כך החמץ יהיה מונח ברשותו של הגוי והמכירה תראה ככל המכירות שבהם הקונה מעביר את קניינו לרשותו.
מי שאינו יכול לבוא לרב כדי לחתום על שטר הרשאת המכירה, יכול למנות שליח שיחתום במקומו, וטוב שיאמר לשליח היכן מתכוון להניח את החמץ והיכן אפשר להשיג את המפתח, כדי שיוכל לציין זאת בשטר.
ניתן גם למכור את החמץ בטלפון או בפקס או במכתב. ואף שבדרך כלל המוכר חותם ועושה קניין כדי לחזק את השליחות, מכל מקום אין קניין זה מעכב, שהעיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם (ספ"כ יט, ד, ט-י). 5
במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.

אין למכור את החמץ הבלוע בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו בזה כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, ואם כותב שמוכר את החמץ הבלוע בכלים נראית המכירה כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ הבלוע בכלים שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות את החמץ הבלוע בכלים. וכן הדין לגבי חמץ שדבוק על הכלים, שאין גוי שמעוניין בו. לכן טוב שלא לציין זאת בשטרות המכירה. 6

5 – סוף זמן מכירה ודין בן חו"ל
המכירה חייבת להתבצע קודם סוף זמן איסור הנאה מחמץ, שאם כבר הגיעה השעה השישית של יום י"ד בניסן, נאסר החמץ בהנאה ואסור למוכרו אלא צריך לאבדו. וכדי לאפשר את המכירה עד היום האחרון, מכירת החמץ מתבצעת ביום י"ד סמוך לסוף הזמן שמותר להנות מהחמץ.

תושב אמריקה שנמצא בישראל, ימכור את חמצו בארץ ישראל, וזאת משום שאם ימכור את חמצו באמריקה, המכירה תתבצע אחר שכבר חל עליו איסור חמץ. שכן איסור החמץ חל לפי המקום שהאדם נמצא, והשעה השישית של יום י"ד מגיעה בארץ ישראל שבע שעות לפני אמריקה. ולגבי סיום הפסח, לכאורה תתעורר בעיה, שהרי הוא צריך לנהוג יום-טוב-שני של גלויות, ונמצא שאיסור חמץ חל עליו עד סוף היום השמיני, ואילו בארץ ישראל קונים בחזרה את החמץ מהגוי אחר היום השביעי. מכל מקום יכול למכור את חמצו במכירה של ארץ ישראל, כי אף שהגוי מוכר את החמץ בחזרה, כיוון שהוא עדיין בפסח כמנהג בני חוץ לארץ ואין הוא מעוניין לקנות את החמץ, החמץ נשאר הפקר או ברשות בית הדין, ורק לאחר שיסתיים היום-טוב-שני של גלויות החמץ חוזר להיות שלו.
ואם בני משפחתו נשארו באמריקה, והם מתכוונים לאכול מן החמץ אחר שכבר הגיעה שעת איסור החמץ בארץ ישראל, יפקיר את חלקו באותו חמץ, ובני משפחתו ימכרוהו שם (ספ"כ יא, יד).
ותושב ישראל שנסע לאמריקה לפני הפסח, יכול מהדין למכור את חמצו באמריקה, שחיוב חמץ חל לדעת רוב הפוסקים לפי מקומו של האדם, ולא לפי מקום החמץ. אבל לכתחילה ימכור בארץ ישראל, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, שמקצתם סוברים שצריך לבער את החמץ לפי המקום שבו החמץ נמצא, ואם כן חייב למכור את החמץ לפני שיגיע זמן איסור חמץ בארץ ישראל. 7

6 – החמץ שנמכר – דינו אחר הפסח
אחר הפסח יש להמתין מעט עד שניתן לשער שהרבנות קנתה את החמץ עבור כולם בחזרה, ואז אפשר להשתמש במוצרים שנמכרו. ויש מקומות שבית הדין מתנה עם הגוי, שכל חמץ שהיהודי יקח ממה שנמכר יהיה חייב לשלם לו עבורו, ועל ידי כך כשלוקח מן החמץ אינו גונב מהגוי, ומותר מיד בצאת הפסח לקחת מן החמץ (ספ"כ יא, כב).

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.
אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וקל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו ואילו דעת הפוסקים רובם ככולם להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין. 8

הקונה בחנות אחר הפסח צריך לבדוק אם יש למוכר תעודה שמכר את חמצו כדין, כדי שלא לקנות חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח. ואם המוכר אינו שומר מצוות יש לדקדק בזה יותר, מפני שאם לא הבין את משמעות המכירה והמשיך למכור בחנותו חמץ בפסח, לדעת מקצת הפוסקים (שדי חמד, מהר"ם שיק) המכירה בטלה, וממילא כל החמץ שבחנותו אסור באכילה והנאה. ובמקרה כזה, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים ולהמתין עד שתגיע לחנות סחורה שיוצרה אחר הפסח. אבל אם נתברר שבעל החנות מכר את חמצו כדין, ונזהר שלא יתקרבו בפסח אל החמץ המכור, מותר מיד לאחר הפסח לקנות אצלו חמץ (ספ"כ יא, יג, כג; ועיין פס"ת תמח, כ).

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=629&id=242&q=#11b
בברכה אייל משה

סבונים וקוסמטיקה
נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין מוצרים שנועדו לסיכת הגוף שמעורב בהם חמץ, האם יש לאוסרם בפסח? ואמנם אין קרם או סבון העשוי מחמץ, אלא שלעיתים מערבים בסבונים או בשמפו או בקרמים שונים אלכוהול העשוי מחיטה, או חומרים אחרים שהופקו מחמץ, והשאלה מה דינם.
יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. ולכן צריך להשתמש בפסח בסבונים ושמפו וקרמים כשרים לפסח.

ויש אומרים, שמה שאמרו חז"ל שסיכה כשתייה, אמרו רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ושמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בהנאה, כיוון שלפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, אין עליו יותר שם חמץ, ומותר להנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.
וכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, והמהדרים מחמירים. ויש להבדיל בין ארבע דרגות של אפשרות תערובת חמץ, ורק בשתיים האמצעיות ישנה מחלוקת.
א) משחת שיניים חייבים להקפיד על כשרות לפסח, הואיל ויש בה טעם, והרי היא כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.
ב) קרם שנספג בגוף, הלכה כמיקל שאינו צריך כשרות, ואף המציאות שבדרך כלל אין מערבים בהם דבר חמץ. אמנם רבים נוהגים להחמיר שלא ליקח קרם שאין עליו כשרות לפסח.
ג) סבון ושמפו, כיוון שנועדו לניקוי ולא כדי להספג בגוף, יש יותר מקום להקל. ואע"פ כן יש מחמירים.
ד) חומרי ניקוי, משחת נעליים וכדומה, אינם צריכים שום השגחה. ואף חומרי ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה, משום שטעמם פגום, ואף אם ערבו בהם חמץ, טעמו נפגם לפני הפסח ואינו נחשב יותר חמץ כלל

הרחבה:
נחלקו הראשונים, י"א שהכלל סיכה כשתייה נאמר רק לגבי יו"כ ושמן תרומה, וי"א שנאמר לגבי כל האיסורים, אמנם איסורו מדברי חכמים. השאלה נידונה לגבי סבון העשוי משומן חזיר, ולמעשה הרבה אחרונים נטו להחמיר בדבר שנועד להנאה ולהקל אם נועד לריפוי (ועיין ביחו"ד ד, מג). ואם נפגם טעמו של שומן החזיר נטו להקל, וכמובא בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). ולגבי פסח יש צד של חומרה שאסור בהנאה, ומנגד יש צד לקולא, שכיוון שנפסל מאכילה לפני פסח, בטל ממנו שם חמץ, ואזי דינו קל משאר איסורים שמתחילתם היו אסורים. למעשה בשו"ת בשואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קמו, כתב לגבי סבון שיש בו חמץ, שכיוון שטעמו פגום מותר להשהותו בפסח. אלא שהשאלה עדיין מה דין שימוש בו. בשו"ת דברי מלכיאל ד, כד, מג, אסר להשתמש במוצרי קוסמטיקה שמעורב בהם אלכוהול חמץ מחיטה, מפני שעל ידי האלכוהול ריחם נודף ויש לו חשיבות, ולא נתבטל איסורו מפני שניתן להפריד את האלכוהול משאר התערובת. ובשו"ת דברי נחום מו, כתב שהולכים אחר המצב הנוכחי שטעמו של החמץ פגום ואין בו איסור. והחזו"א (דמאי טו, א) העלה סברה שרק דבר שראוי לאכילה אסור גם בסיכה. ובאג"מ או"ח ג, סב, הקל לסוך במשחה שיש בה חמץ לצורך רפואה. ובס´ בדיקת חמץ וביעורו ב, מג, סיכם הסוגיה והחמיר, אלא שבמקום שיש ספק אם יש תערובת חמץ, יש לסמוך להקל. ונ"ל שיש להוסיף חילוק חשוב לשיטת המחמירים בין סבון משומן לסבון שלנו, שהסבון שלנו רק מנקה ומוריד שומנים ואינו נספג בגוף, ואילו סבון משומן נספג בגוף, ויותר שייך לדמותו לסיכה, ולכן חילקתי בין קרם נספג לסבון ושמפו. (ואולי מרכך שער דומה יותר לקרם). ולמעשה שמעתי מהרב רבינוביץ שמורה להקל בכל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב, וכן שמע מרבו הרב הירשפרונג, וכן מורה הרב ליאור.
במציאות, במוצרי הקוסמטיקה שמיוצרים בארץ רובם ככולם אין אלכוהול מחיטה, ובמוצרים מחו"ל, ברוב אין אלכוהול מחיטה, מפני שהוא בדרך כלל יקר מאלכוהול מתפוחי אדמה, אמנם לפעמים משתמשים באלכוהול מחיטה, ואזי למחמירים אין להשתמש בו. אמנם בפועל כשאיננו יודעים אם יש בו אלכוהול חיטה, אפשר להקל, שיש כאן כמה ספקות. עוד העלו חשש למוצרים שמערבים בהם נבט חיטה שיש בו ויטמין אי, אלא שלא ברור שהנוזלים היוצאים מהחיטים נחשבים חמץ, וכפי שכתב הרב קוק באורח משפט ע´ קכט, ואף אם יש בהם איסור – בטלו בשישים לפני הפסח ואינם חוזרים וניעורים. וק"ו שרבים סוברים שאפילו אם היו נחשבים חמץ, כיוון שאינם ראויים למאכל אינם נחשבים חמץ. עוד יש בעייה של תחליבים, אולם גם תחליבים שנעשים מעמילן חיטה, לא ברור שהם חמץ, בנוסף לכך שאינם ראויים למאכל. ולכן למעשה אפשר להקל בכל מוצרי הקוסמטיקה שאינם ראויים למאכל.

מחבר התשובה: הרב אייל משה

2015-03-26 16:32:28