פרשת תולדות – אכילתו של יצחק אבינו

שאלה

שלושה פסוקים יש סביב עניין האכילה של יצחק:

  1. "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו". מפרש אונקלוס – כי מצידו הוא אוכל.
  2. "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת".
  3. "ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב".ושאלתי –  וכי האכילה זו סיבה לאהוב את עשיו? וכי יצחק רדוף כל כך בתאוות האכילה, עד שלא יכול לברך ללא אוכל טעים? ויותר מכך – נראה שכל המשפחה יודעת מה יצחק אוהב לאכול. לא נשמע מי יודע מה…

 

רב משיב

שאלה נפלאה


ישנם 3 מדרגות בעבודת ה' הקשורים ליחס אל הדברים הגשמיים בעולם:



  1. אין שום קשר בין גשמיות העולם לעבודת ה'. אדם שמתפרנס כדי להרוויח כסף ולחיות, וישן כי הוא עייף ורוצה להיות ערני, ואוכל מפני שהוא רעב או בגלל שרוצה משהו טעים סתם בשביל הכיף. כלומר העולם חילוני ולצידו יש עולם של תורה ומצוות.

  2. אמצעי. אדם שמתפרנס, ישן או אוכל כדי שיהיה לו יכולת לעבוד את ה'. כלומר יש קשר בין עולם החול אל הקודש, אבל קשר חיצוני. כלומר עבודת ה' האמיתית היא במצוות ובבית המדרש, והדברים הגשמיים הם אמצעים להצליח בעבודה עצמה. רמב"ם (דעות ג, ב-ג): צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר. כיצד: כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אישה. וכן כשיאכל וישתה… ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאווה ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים לגוף… כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", והוא שאמר שלמה בחכמתו "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

  3. אדם שמבין שה' ברא את הכל, וממילא כל דבר בעולם הוא חלק מהגילוי האלוקי, וממילא הוא מרכיב מהותי בעבודת ה'. אם אין דבר בעולם שאין בו חיות אלוקית, ממילא בכל דבר יש ערך עצמי ולא רק אמצעי לדבר אחר. וממילא במדרגה זו האדם הולך לעבוד לא רק כדי להתפרנס כדי שיהיה לו כסף לעשות מצוות, אלא כי יש ערך עצמי בעבודה שלו. והוא הולך לישון כי הקב"ה ברא את השינה, וממילא כנראה שיש בה ערך עצמי. וגם באכילה הוא עובד את ה', וממילא אם הקב"ה ברא כל כך הרבה סוגים של מאכלים וטעמים, כנראה שיש בזה ערך, והוא מעוניין שנהנה מהם. וזהו שאמרו חכמים שכל הרואה מאכל שמעוניין לאכול אותו ואינו אוכל כדי להסתגף, יתן את הדין – "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל" (ירושלמי קידושין ד, יב. לא סתם זה מופיע בירושלמי – תורת ארץ ישראל). ועצם ההנאה הנכונה מהם מרוממת את האדם, עד שבמדרגתו של יצחק דווקא על ידי אכילה כזו הוא יכול לברך.


רמח"ל (הקדמה למאמר הויכוח) – והנה אראה אותך יתרון אחד גדול אשר לקבלה מדרך הפשט: הנה לפי הפשט כל דברי העולם הזה הם דברים גופניים וחסרונות של האדם, להיותו עפר מן האדמה. והרוצה להיות חסיד יפרוש מן ההנאות כל מה שיוכל, ולא ייהנה אלא מה שמוכרח לו לחיותו. אז יהיה חסיד שסר מן הרע, והמעשה ההוא יישאר טוב, לפי שאינו אלא הכרחי כדי לחיות. וגם נמצא שיהיה עבודה לה', כיון שהוא עושה לחיות כדי לעבוד את בוראו (זה בעצם הרמב"ם שלמדנו). אך עם כל זה, הנה לא ישוב עצם המעשה שלא להיות חסרון אנושי, ואם גם זולתו היה אפשר לעשות, היה יותר טוב.


יתרה הקבלה, כי הנה לפי דרכה המעשים עצמם חוזרים להיות טובים ותיקונים עליונים. והיינו כי כך הכין הרצון העליון, שיהיו דברי העולם הזה מתקדשים על ידי מה שהאדם משתמש בהם לצרכו ולהנאתו. והיינו כי דברי השמים הם כולם מקודשים, וסוף העולם להיות כולו מקודש, הארץ וכל אשר בה, כמו השמים וכל אשר בהם. ועניין זה מסרו בידי האדם, והוא סוד 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' (תהילים קטו,טז). כי השמים הוא הכינם בכל שלמותם, אך הארץ מסרה לבני אדם שהם יתקנוה. והיינו כי ניתן הכוח לאדם שיהיה הוא ממשיך כוח השכינה ואורה למטה על ידי נשמתו (הנשמה מן העליונים שמחוברת לגוף התחתון). ונתן כל דברי העולם לשימושו, שעי"ז נתקנים גם הם, וכוח הקדושה שהמשיך מתפשט גם עליהם. אלא שצריך לדעת הדרכים איך להשתמש מן העולם כדי שיהיה תיקון התשמיש ההוא ולא קלקול ח"ו (אכילה כשרה, ברכה לפני ואחרי). אך כשנעשה המעשה בדרך הראוי, נמצא הוא עצמו תיקון. וזה הוא דבר כולל בכל דברי העולם והטבע.


נמצאת חכמת האמת מפרשת עניין הקדושה והשראת האלוה ברוך הוא על בריותיו והידבקו בהם. כי העיקר מה שהקב"ה רוצה בעולמו הוא זה – להיות כל ענייני העולם תיקונים ממש וענייני קדושה. ושורש כל מה שהיה ושיש ושיהיה בעולם הוא זה, כי חשק הרצון העליון להיות מקרב לו האדם לשרות עליו ולהתדבק בו. ורצה באדם דווקא (לא במלאכים ולא בחיות) יען הוא חביב לו יותר. והטעם מבואר, כי האדם הוא העובד עבודה ממש, הלוחם עם היצר הרע ומכבד לה' יתברך יותר מכל שאר הנבראים. כי כיון שאין בהם יצר הרע, אין כבודו של מקום עולה כל כך מעבודתם כמו שעולה מן עבודת האדם, שהוא צריך לעמוד נגד כל המלחמות הקשות שעושה לו יצרו, הכל בעבור עבודתו של מקום וכבוד שמו, והכל בבחירתו. משא"כ כל שאר הנבראים שאין להם בחירה.


ונמצא שהמציא הרצון העליון את הנמצא הזה, וגם נתן לו את העבודה הזאת, וכנגד זה מחבבו ואוהב אותו הרבה.   והנה על כן שם דרכים גדולים וחוקים מופלאים לאדם הזה, להיות מתקן את עצמו ואת מקומו, שהוא זה העולם. והשכינה מנהגת עם האדם הזה ועם כל התלוי בו הנהגה גדולה ועמוקה מאוד, וכוונתה לקדשו ולקדש כל התלוי בו.


(מסכם הרמח"ל) וכללות כל הדרכים והחוקים האלה הוא חכמת האמת הזאת (חכמת הסוד). והנך רואה כי עניין זה הוא עניין נכבד מאוד, די לומר שהוא עניין התפשטות קדושתו יתברך שמו בעולמות והתדבקו עם נבראיו. היכול להיות דבר נכבד ונורא יותר מזה?!


מסקנה


הקב"ה מחייה את הכל ומאיר בכל, ומתגלה אלינו דרך עולמו אשר ברא. וממילא בכל דבר טוב מאיר ניצוץ אלוקי שעל ידו ניתן להדבק בו ממש. איך? על ידי עשייתו כמו שצריך, מתוך הבנה שהקב"ה מתגלה אלינו דרכו!


יצחק אבינו הבין היטב את הפסקה הזו, וידע ליישם אותה באופן השלם ביותר. לכן עשיו יודע בדיוק למה יצחק מתכוון כשהוא אומר לו שיכין מטעמים שהוא אוהב כדי שיוכל לברך אותו. וכן רבקה יודעת היטב מה להכין לו כדי שיוכל לברך את יעקב. כי יצחק לא רואה באוכל אמצעי כדי להיכנס למצב של ברכה, אלא כהקדמה לדבקות אלוקית שנמצאת באוכל ונכנסת בתוך גופו, ובכך הוא מקשר את העולם הזה בשיא גשמיותו – בשר, עם עולם הרוח – הברכה האלוקית. ודווקא בכך הוא יכול להוריד את הברכה עד תחיות ארץ.


וכך כותב השל"ה (שער האותיות קדושת האכילה) – האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו (משלי יג, כה) 'צדיק אוכל לשובע נפשו'. כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחנית. אלא העניין שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה. ודבר זה מצאתי יותר מבואר בשם האלוהי האר"י ז"ל, שפירש הפסוק (דברים ח, ג) 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם'. כבר חקרו הפילסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף ע"י אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא, ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז"ל הנ"ל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר י, ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. הכוונה כח ההשפעה הבאה מלמעלה. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף, ונפש המאכל הנגלה הוא גוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמור גדל זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז ע"י אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל, והגוף מהגוף. וזהו שכתוב (דברים ח, ג) 'כי לא על הלחם לבדו', רצה לומר על הלחם לבדו הנגלה לנו יחיה האדם, דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה. אלא 'על כל מוצא פי ה', רצה לומר שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, ע"ז יחיה האדם. וזה הפירוש הוא פירוש מופלא.


 


ישיבת הר ברכה אנחנו משתמשים בעוגיות לשיפור חוויית המשתמש. בהמשך שימושך באתר, אתה מקבל עוגיות.
דילוג לתוכן