יציאה מבית הכנסת כספר התורה בחוץ

אם התחילו את הקריאה – לא. אם טרם התחילו או בין העליות – במקום הצורך.

מתוך פניני הלכה חפצי קודש:

משום כבוד התורה, אסור לצאת מבית הכנסת משעת תחילת הקריאה בתורה ועד סופה. אמרו חכמים (ברכות ח, א), שעל היוצא באמצע קריאת התורה נאמר (ישעיהו א, כח): "וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ". ומי שנצרך לצאת, כגון שנצרך לשירותים, רשאי לצאת בין קריאת עולה אחד לחברו, שאז ספר התורה סגור, והפגיעה בכבוד התורה פחותה (שו"ע או"ח קמו, א). אבל לצאת בלא צורך, אסור גם בין העליות.[1]

[1]. ברכות (ח, א): "רבי אבהו נפיק (יצא) בין גברא לגברא". וכ"כ רוב הראשונים ושו"ע (קמו, א): "אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא שפיר דמי". למד מכך ערך השלחן (קמו, ב), שמותר לצאת בין העליות גם שלא לצורך. וכ"כ הליכות עולם (ח"ג תולדות יז עמ' קלד), ושכך דעת השו"ע, מפני שקריאת התורה היא תקנת הציבור ולא היחיד. מנגד, כתבו האגודה (ברכות ח, א), מהר"י אבוהב (או"ח קמו), וסדר היום (הלכות קה"ת בשבת), שההיתר לצאת בין העליות הוא רק לצורך גדול. וכ"כ למעשה אחרונים רבים (מ"א קמו, ב; כנה"ג הגה"ט קמו, א; א"ר ב; מ"ב ג; ח"א לא, ב; בא"ח תולדות ש"ב כ). כפי הנראה הבינו שהראשונים לא הוצרכו לבאר שההיתר הוא רק לצורך גדול מפני שזה פשוט. למעלה כתבתי כדרך האמצע שההיתר לצאת הוא ל'צורך'.