פרשת האזינו היא אחת הפרשות הקשות בתורה. משה רבנו מתאר בה את הנפילות העתידיות של עם ישראל, את כפיות הטובה, את ההתרחקות מהקב"ה ואת התוצאות הקשות שיבואו בעקבותיהן.
ודווקא בתוך דברי התוכחה החריפים הללו אומר משה רבנו פסוק מפתיע:
הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם? הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.
פשט הפסוק הוא שהקב"ה אומר הרי הוא אביך – אז איך מרדת בו? – אבל ניתן לשמוע כאן גם נחמה מופלאה, הוא אביך!
דווקא כאשר מדברים על החטאים, דווקא כשעם ישראל נופל, הקב"ה מזכיר לנו: אל תשכחו מי אתם!
לפני כל השאלות על מה עשיתם ומה קלקלתם, יש שאלה עמוקה יותר: מי אתם?
והתשובה היא:
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ.
אפשר לחטוא. אפשר לטעות. אפשר ליפול. אבל החטא אינו מוחק את הזהות העמוקה שלנו.
חז"ל אומרים על עכן:
אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא – יִשְׂרָאֵל הוּא.
(סנהדרין מד, א)
ורש"י מסביר: "עֲדַיִן שֵׁם קְדֻשָּׁתָם עֲלֵיהֶם". כלומר, יש משהו עמוק יותר מן החטא".
אתה לא החטא שלך
נדמה שאחת הסכנות הגדולות ביותר של החטא אינה רק החטא עצמו, אלא המסקנה שאדם מסיק ממנו על עצמו.
בפעם הראשונה אדם אומר: "נכשלתי".
בפעם החמישית הוא אומר: "כנראה שאני כזה".
ואחרי מספיק פעמים הוא כבר אומר: "אני מכיר את עצמי. ניסיתי. זה לא ישתנה".
וכאן מתחיל הייאוש.
היצר הרע רוצה להפוך את המשפט "עשיתי דבר לא טוב" למשפט "אני לא טוב", את "נפלתי" ל-"אני אדם שנופל", ואת הכישלון המקומי להגדרה כוללת של האדם.
אולי משום כך אומר לנו רבי שמעון:
וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ.
(משנה אבות ב, יג)
הרמב"ם מפרש:
כְּשֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם עַצְמוֹ חָסֵר וּפָחוּת, לֹא יִגְדַּל בְּעֵינָיו חִסָּרוֹן שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ.
אם האדם כבר החליט שהוא רשע, עוד חטא כבר אינו משנה הרבה. התווית שהוא הדביק לעצמו עלולה בעצמה להפוך למנוע של החטא הבא.
השטן שלפני והשטן שאחרי
אנחנו מבקשים בכל ערב:
וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ.
(ברכת השכיבנו, תפילת ערבית)
מובא בשם החפץ חיים ביאור נפלא.
לפני החטא השטן עומד מלפנינו ואומר: "מה כבר קרה? זה לא כזה נורא. כולם עושים כך. פעם אחת לא משנה".
אבל ברגע שנכשלנו הוא עובר מאחורינו, ומשנה לגמרי את הטון:
"מה עשית?! אחרי כזה דבר אתה עוד חושב שאתה יכול להתקרב לקב"ה? כמה פעמים כבר הבטחת שתשתנה? עזוב, אתה יודע מי אתה".
לפני החטא הוא מקטין את החטא, אחרי החטא הוא מקטין את האדם.
ועל שניהם אנחנו מתפללים.
אנחנו צריכים לקחת את החטא ברצינות – אבל אסור לנו לקחת את הייאוש ברצינות.
אל תהפוך את עצמך ל"אחר"
חז"ל מספרים על אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה וזכה לכינוי "אחר". הגמרא מספרת שיצאה בת קול ואמרה:
שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים – חוּץ מֵאַחֵר.
(חגיגה טו, א)
וכשאמר לו רבי מאיר: "אַף אַתָּה חֲזוֹר בְּךָ", הוא השיב שכבר שמע מאחורי הפרגוד שאין לו דרך חזרה.
ניתן להסביר שהכוונה היא – 'שובו בנים שובבים', חוץ ממי שלא מבין שהוא בן וחושב שהו 'אחר'.
אל תחליט שאתה כבר מחוץ למשחק.
אל תיקח את מה שעשית ותהפוך אותו למי שאתה.
והדבר מדהים, כי הרמב"ם משתמש ממש באותה מילה – "אחר" – אבל בכיוון ההפוך לחלוטין. כשהוא מתאר את דרכי התשובה הוא כותב:
וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר: אֲנִי אַחֵר, וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.
(הלכות תשובה ב, ד)
איזה הבדל!
"אחר" אחד אומר: אני כל כך רחוק שכבר אינני יכול לחזור.
וה"אחר" של הרמב"ם אומר: אני לא חייב להישאר האדם שהייתי. אני יכול לבחור, לשנות מעשים, לפתוח דרך חדשה.
וזה איננו רק רעיון יפה. הגמרא אומרת דבר מדהים:
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק – אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר, מְקֻדֶּשֶׁת; שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ.
(קידושין מט, ב)
לפעמים רגע אמיתי אחד משנה את כל הכיוון.
כל נדרי – להתיר את הנדרים שנדרנו על עצמנו
אולי אפשר לשמוע את אותו רעיון גם בפתיחתו המרטיטה של יום הכיפורים – "כל נדרי".
מבלי להיכנס למשמעות ההלכתית של הנוסח, אפשר לשמוע בו בדרך דרש גם קריאה נפשית עמוקה:
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי… וְכִנּוּיֵי… כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן… בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין.
כמה "כינויים" אדם נותן לעצמו?
אני לא מתמיד.
אני עצבני.
אני לא מסוגל להשתנות.
אני לא בנוי ללימוד.
אני לא יכול להצליח בתחום הזה.
כבר ניסיתי.
זה האופי שלי.
לפעמים אלו הופכים להיות כמעט נדרים שאדם נודר על עתידו: אני כזה וככה אשאר.
ובתחילת יום הכיפורים אפשר לשמוע הכרזה:
בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין.
אולי הנדר החשוב ביותר שצריך להתיר בליל יום הכיפורים הוא נדר שמעולם לא אמרנו בפה:
"אני כבר לא אשתנה".
כפי שעולה מהעבודה שכתבת על "כל נדרי", כדי לאפשר שינוי על האדם להסכים לעמוד לרגע בלי ההגדרות, הדעות הקדומות והתוויות שהדביק לעצמו, ולשאול מחדש לאן הוא יכול להתפתח.
צריך להאמין ביום הכיפורים
התורה אומרת:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם; מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.
(ויקרא טז, ל)
יום הכיפורים בא לטהר.
לא לומר שאין חטאים. לא למחוק אחריות. להפך, אנחנו עומדים יום שלם ומתוודים עליהם.
אבל הטומאה איננה העצמיות שלנו. אפשר להסיר אותה.
הרמב"ם מתאר את בעל התשובה:
אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם, מְשֻׁקָּץ וּמְרֻחָק וְתוֹעֵבָה; וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד, קָרוֹב וְיָדִיד.
(הלכות תשובה ז, ו)
אמש – והיום.
אתמול והיום יכולים להיות שני עולמות שונים.
ויותר מזה. הרמב"ם כותב:
אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים… מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים הַמַּאֲמִינִים בְּכַפָּרָתָן; אֲבָל הַמְבַעֵט בָּהֶן — אֵינָן מְכַפְּרִין לוֹ.
(הלכות שגגות ג, י)
כמובן, אין הכוונה לומר שכל אדם שמתקשה להאמין בעצמו מוגדר הלכתית כ"מבעט". אבל יש כאן תביעה רוחנית אדירה:
להאמין בכפרה.
לא רק לבקש סליחה — להסכים להאמין שאפשר להיסלח.
לא רק לבקש טהרה — להסכים להיות טהור.
"סלח לנו" אחרי יום הכיפורים?!
יש אמרה חסידית מפורסמת המובאת בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא.
מסתיים יום הכיפורים. עברנו נעילה. אמרנו שבע פעמים:
ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים.
תקענו בשופר.
כמה דקות אחר כך מתפללים ערבית, ואומרים שוב:
סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ.
והשאלה פשוטה: מתי כבר הספקנו לחטוא?
רק לפני רגע הסתיים יום הכיפורים!
רבי שמחה בונים משיב: החטא הוא שאיננו באמת מאמינים שהקב"ה מחל לנו.
אנחנו יוצאים מבית הכנסת ואומרים לעצמנו:
"נו… אני מכיר את עצמי".
"מחר אני שוב אהיה אותו אחד".
"כמה פעמים כבר ניסיתי?"
"היה יום הכיפורים, אבל שום דבר באמת לא השתנה".
ועל זה עצמו צריך לומר: סלח לנו. כי הקב"ה אמר "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", ואנחנו לא מוכנים להאמין לו.
אפשר לעבור יום שלם של יום הכיפורים, להתפלל, לבכות, להתוודות – ובסוף לסרב לעזוב את הזהות הישנה שלנו.
הקב"ה סולח לנו, ומטהר אותנו השאלה הגדולה אם אנחנו מוכנים לסלוח לעצמנו, לשחרר את ההרגלים ואת המחשבות שלנו על עצמנו?
בתחילת היום אמרנו: "לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין".
ובסופו הקב"ה כביכול שואל אותנו:
האם באמת הסכמתם להשתחרר?
השירה עוד לא הסתיימה
ואולי זה גם מסביר מדוע כל הדברים הקשים בפרשת האזינו נקראים שירה:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.
שירה אינה מורכבת מצליל אחד.
יש בה צלילים גבוהים ונמוכים. יש בה עליות וירידות. ואם ניקח צליל אחד מתוכה, הוא עלול להישמע צורם וחסר פשר. רק כאשר שומעים את השיר כולו מבינים את מקומו.
כך גם בחיים.
אנחנו לוקחים נפילה אחת, תקופה קשה אחת, חולשה אחת — והופכים אותה לסיפור כולו.
אבל אתה לא רגע אחד בסיפור שלך.
אתה לא הכישלון האחרון שלך.
אתה לא השנה הפחות טובה שעברה עליך.
אתה לא החטא שאתה כבר שנים מתמודד איתו.
כל אלה הם צלילים בתוך שירה גדולה הרבה יותר.
והשירה עוד לא הסתיימה.
ומה עושים עם זה?
אני מציע שלקראת יום הכיפורים כל אחד יחשוב על תחום אחד שבו הוא קצת ויתר על עצמו.
משפט אחד שהוא אומר כבר שנים:
"אני כזה".
"אני לא מסוגל".
"אצלי זה אף פעם לא יחזיק".
ונחליף אותו.
במקום "אני כזה" – נאמר: "עד היום התקשיתי בזה".
במקום "אני לא מסוגל" – עדיין לא הצלחתי.
ואז נשאל שאלה אחת: מהו צעד קטן אחד שאני יכול לעשות אחרת אחרי יום הכיפורים?
לא לבנות עולם שלם.
שיחת טלפון אחת. עשר דקות לימוד. תפילה אחת בכוונה גדולה יותר. בקשת סליחה אחת. החלטה מעשית אחת בתחום שכבר התייאשנו ממנו.
כי נאמר:
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק – וָקָם.
(משלי כד, טז)
לא כתוב שהצדיק אינו נופל.
הוא נופל.
אבל הוא לא הופך את הנפילה לכתובת המגורים שלו.
וָקָם.
ורבי עקיבא אומר בסיום מסכת יומא:
אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
(ח, ט)
שוב אותה מילה שבה פתחנו:
אביכם.
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ.
הקב"ה לא ויתר עליך.
הוא נותן לך יום שלם של טהרה וכפרה מפני שהוא מאמין שהחטא אינו סוף הסיפור שלך.
ואם הקב"ה לא ויתר עלינו –
מי אנחנו שנוותר על עצמנו?
יהי רצון שניכנס ליום הכיפורים מתוך אחריות אמיתית על מה שצריך לתקן, אבל גם מתוך אמונה גדולה בכוחות שהקב"ה נתן בנו; שנדע להתוודות על החטא בלי להפוך אותו לזהות שלנו, להתיר את הכבלים והתוויות שכבלנו בהם את עצמנו, להאמין באמת בכוחה של הכפרה – ולצאת מיום הכיפורים עם נכונות אמיתית להתחיל מחדש.
כי אולי אחת המתנות הגדולות ביותר של יום הכיפורים איננה רק האפשרות לקבל סליחה על מי שהיינו – אלא האמונה במי שאנחנו עדיין יכולים להיות.