השנה נזכה לראש השנה מיוחד: היום הראשון של ראש השנה חל בשבת. ולא רק השנה – גם ראש השנה הבא, תשפ״ח, יחול בשבת. נמצא שהשנה שלנו נפתחת בשבת ומסתיימת בשבת.
ויש כאן שאלה גדולה.
הרי המצווה המרכזית של ראש השנה היא תקיעת השופר.
השופר הוא ליבו של היום: הוא מעורר אותנו לתשובה, מזכיר את עקדת יצחק, מבטא זעקה ללא מילים, ובעיקר – הוא הכלי שבו אנו ממליכים את הקב״ה.
כך אומרים חז״ל (ראש השנה טז, א):
״אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכֻיּוֹת – כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם; זִכְרוֹנוֹת – כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה; וּבַמֶּה? בַּשּׁוֹפָר״.
והנה דווקא ביום הראשון והמרכזי של ראש השנה – השופר שותק.
חז״ל תיקנו שכאשר ראש השנה חל בשבת אין תוקעים בשופר מחוץ למקדש, שמא יבוא אדם לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים.
אבל אי אפשר שלא לשאול:
האם בגלל חשש שמישהו יטלטל שופר אנחנו מוותרים על המצווה הגדולה של היום?
על הכלי שממליך את הקב״ה?
על השופר שעל ידו עולה זיכרוננו לטובה?
על השופר שמעביר את הקב"ה מכיסא דין לכיסא רחמים?
אלא שיש כאן סוד גדול:
בשבת השופר אינו חסר – השופר גנוז בתוך השבת.
מ״יום תרועה״ ל״זכרון תרועה״
התורה מתארת את ראש השנה בשני ביטויים שונים.
בפרשת פינחס נאמר:
״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״.
ואילו בפרשת אמור נאמר:
״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ״.
הירושלמי עומד על ההבדל ואומר:
״בשעה שהוא חל בחול – יום תרועה; בשעה שהוא חל בשבת – זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין״.
יש ראש השנה של יום תרועה – שבו אנחנו פועלים באמצעות מעשה: לוקחים שופר ותוקעים.
ויש ראש השנה של זכרון תרועה – שבו קול השופר אינו נשמע בחוץ, והעבודה עוברת פנימה.
רש״י מפרש ש״זכרון תרועה״ הוא הזכרת פסוקי זכרונות ושופרות וזכירת עקדת יצחק.
כלומר, בשבת משהו מן הפעולה שבדרך כלל נעשית באמצעות קול השופר – נעשה באמצעות זיכרון, מחשבה, תפילה וכוונת הלב.
וזהו אולי הסוד הגדול של ראש השנה שחל בשבת:
מה שבכל שנה אנחנו פועלים בחוץ – השנה אנחנו נדרשים לפעול בפנים.
מה שבכל שנה נעשה באמצעות מעשה –
השנה צריך להתרחש במחשבה.
ומה שהשופר פועל דרך השמיעה –
צריכות התפילה והתשובה לפעול בלב.
השנה אין שופר שיעשה בשבילך את העבודה מבחוץ.
אתה צריך להיות השופר.
הקול צריך לבקוע מתוכך.
התשובה צריכה להתעורר מבפנים.
ההמלכה צריכה להיות לא רק בפה – אלא ברצון.
וזה מחייב אותנו לשאול: מה בעצם השופר פועל בכל שנה?
מה השופר באמת רוצה מאיתנו?
השופר בא להוציא אותנו מן האשליה שאנחנו מנהלים את הכול.
כל השנה אנחנו עושים, יוצרים, מתכננים, רצים ממשימה למשימה ומנסים לשלוט במציאות.
ואז מגיע ראש השנה.
קול פשוט.
ללא מילים.
ללא הסברים.
והוא אומר:
עצור.
העולם אינו שלך.
אתה לא מנהל את הכול.
יש מלך לבירה.
זהו עומק המלכת ה׳.
להמליך את הקב״ה אין פירושו רק לומר שוב ושוב ״ה׳ מלך״.
המלכה אמיתית נוגעת במקום הרבה יותר עמוק:
ברצון שלי.
יש לי תוכניות.
יש לי חלומות.
יש לי רצונות.
יש לי תמונה ברורה איך לדעתי החיים צריכים להתנהל.
וראש השנה שואל:
האם אני מוכן לבטל את הרצון שלי אל רצונו של הקב״ה?
לא לבטל את האישיות שלי ולא להפסיק לחלום ולפעול.
אלא לשאול:
ריבונו של עולם, האם החלומות שלי מחוברים לרצונך?
האם הדרך שבה אני חי מתאימה לשליחות שנתת לי?
האם אתה באמת מלך בחיים שלי – או רק בתפילה שלי?
כאותו הסיפור המופלא, על החסיד שהגיע לאדמו"ר הזקן,
ואמר שהוא צריך וצריך וצריך…
בסוף דבריו שאל אותו האדמו"ר הזקן,
סיפרת לי מה אני צריך, ואני שואל: מה צריך אותך?
מה אתה תורם להופעת רצון ה' בעולם?
לגילוי האור והטוב האלוקי בעולם?
זהו אחד החידושים העמוקים שמבאר אדמו״ר הזקן: המלך מתענג במלכותו דווקא כאשר בני אדם שיש להם רצון משלהם בוחרים לקבל על עצמם את מלכותו.
ממילא עיקר עבודת ראש השנה היא ביטול.
לא ביטול במובן של חולשה, אלא להפך: אדם שלם, עם רצונות וכוחות, שאומר לקב״ה:
אני רוצה שהרצון שלי יהיה מחובר לרצונך.
אז למה בשבת לא צריך שופר?
שישה ימים אנחנו פועלים בעולם:
״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ״.
אנחנו בונים, יוצרים, מנהלים, משנים.
ובשבת – עוצרים.
לא יוצרים.
לא משנים.
לא שולטים.
יום אחד בשבוע אנחנו אומרים בגוף שלנו:
ריבונו של עולם, העולם שלך.
השבת היא ההכרזה הגדולה ביותר שהעולם אינו עומד רק על העשייה שלנו.
ולכן כאשר ראש השנה חל בשבת, השבת עצמה פועלת את מה שהשופר מבקש לפעול.
השופר מכניע את הרצון שלנו בפני המלך.
והשבת עושה זאת במשך עשרים וארבע שעות.
השופר אומר: יש מלך.
והשבת אומרת: העולם כולו שלו.
אבל השבת אינה רק ביטול – היא גם עונג
וכאן יש עומק נוסף.
השבת אינה יום של עצירה עצובה.
היא ״עונג שבת״.
אחרי שישה ימי עשייה מגיעה השביתה, ומתוכה מתגלה תענוג עמוק יותר: לא התענוג של עוד הישג ועוד משימה, אלא התענוג בעצם החיים, בעצם הקרבה, בעצם היותנו עם הקב״ה.
וזו אולי המלכת ה׳ השלמה ביותר.
לא רק לקבל את מלכותו מתוך חובה –
אלא להתענג עם המלך.
להרגיש שאני לא מפסיד כאשר אני מחבר את רצוני לרצונו.
להפך.
שם נמצאים החיים העמוקים ביותר שלי.
והדבר מוביל אותנו לרובד נוסף של השופר.
השופר מגלה לא רק מי המלך – אלא גם מי אנחנו
השופר לא רק מגלה לנו מי המלך.
הוא גם מגלה לנו מי אנחנו.
קול השופר הוא קול פשוט.
לפני המילים.
לפני ההסברים.
לפני כל החשבונות.
קול שבוקע מן העומק.
וכך ראש השנה קורא לנו לחדור מתחת לכל השכבות החיצוניות של החיים ולפגוש את הנקודה העמוקה ביותר שלנו.
במשך השנה אנחנו עלולים לזהות את עצמנו עם מה שעשינו:
עם ההצלחות,
אבל גם עם הכישלונות.
עם הטעויות,
עם ההרגלים,
עם הפחדים,
ועם כל המקומות שבהם עדיין לא הצלחנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות.
ואז אנחנו מגיעים לראש השנה ואומרים:
שוב לא הצלחתי.
שוב נפלתי.
אני צריך לתקן את עצמי.
אבל ראש השנה קורא לנו לרדת שכבה אחת עמוק יותר.
אתה אינך הכישלונות שלך.
מתחת לכל השכבות נמצאת הנשמה.
נשמה טהורה.
נשמה שרוצה טוב.
נשמה שרוצה אמת.
נשמה שרוצה קדושה, אהבה, נתינה וקרבת אלוקים.
וממילא תשובה אינה רק ניסיון לתקן אדם מקולקל.
תשובה פירושה לשוב אל מי שאנחנו באמת.
לשוב אל הרצונות העמוקים שלנו.
לשוב אל הנשמה.
לאפשר לטוב שכבר נמצא בתוכנו להופיע בחיים.
השנה השופר עובר פנימה
וכאן מתחברים הדברים כולם.
ראש השנה שחל בשבת קורא לנו לעבודה עמוקה יותר.
בכל שנה אנחנו שומעים קול מבחוץ שמבקש לעורר משהו בפנים.
השנה, ביום הראשון, אין את הקול החיצוני.
ולכן אנחנו מוזמנים להקשיב לשופר הגנוז.
לשופר שבתוך השבת.
לשופר שבתוך הנשמה.
השופר הזה שואל אותנו שתי שאלות גדולות.
השאלה הראשונה:
האם אני באמת חי מתוך אמונה שהקב״ה מנהיג את העולם?
האם אני מסוגל לעשות את המוטל עליי, להשקיע ולפעול – ובאותה שעה לדעת שלא הכול תלוי בי?
האם אני מסוגל לשחרר קצת את הצורך לשלוט?
להאמין?
לבטוח?
לחבר את רצוני לרצונו?
והשאלה השנייה:
מי אני באמת?
מה אני רוצה מתחת לכל הרעשים?
איזה קול פנימי הקב״ה נטע בי ואני עדיין לא נותן לו מספיק מקום?
איזו נשמה מבקשת להתגלות השנה?
להקשיב לשופר שאינו נשמע
ראש השנה שחל בשבת מזמין אותנו לפתוח את השנה בצורה מיוחדת.
לא ברעש – אלא בשקט.
להפסיק לרגע לעשות.
להפסיק לרגע לנהל.
לעצור.
להקשיב.
להקשיב למלכות ה׳.
להקשיב לרצון ה׳.
להקשיב לנשמה.
השופר אולי יהיה מונח ביום הראשון של ראש השנה –
אבל קולו צריך להישמע בתוכנו.
וביום השני, כאשר סוף־סוף נשמע את קול השופר בפועל, אולי נוכל לשמוע אותו אחרת.
לא רק כקול מבחוץ שמנסה להעיר אותנו,
אלא כקול שנפגש עם משהו שכבר התעורר בפנים.
ומתוך השקט הגדול של השבת לקום לשנה החדשה ולומר:
ריבונו של עולם, אתה המלך.
אני מאמין שאתה מנהיג את עולמך.
אני רוצה לחבר את הרצון שלי לרצונך.
ואני רוצה שהנשמה שנתת בי תופיע השנה יותר ויותר –
במחשבות שלי,
ברצונות שלי,
ובתוך החיים המעשיים שלי.
שנזכה לשנה טובה ומתוקה,
שנה של אמונה וביטחון,
שנה של מלכות ועונג,
שנה של תשובה הבאה מן העומק,
שנה של גילוי הנשמה,
ושנה שבה נשמע היטב את השופר הגנוז –
ומתוך הקול הפנימי הזה נזכה לפעול, לצמוח ולהוסיף הרבה אור בעולם.