שלום לכבוד הרב,
האם ההתרים שיש בסוף פרק ב של פניני הלכה שמחת הבית וברכתו הם באמת לכל אחד, או שמדובר על היתרים שהרוצה לסמוך עליהם רשאי, אבל אינם לכתחילה?
שלום לכבוד הרב,
האם ההתרים שיש בסוף פרק ב של פניני הלכה שמחת הבית וברכתו הם באמת לכל אחד, או שמדובר על היתרים שהרוצה לסמוך עליהם רשאי, אבל אינם לכתחילה?
הרב מלמד דייק מאוד בניסוח של כל היתר לגופו. יש התרים לכתחילה, יש במקום הצורך וכו' לפי הניסוח שבספר.
אביא לך את סיכום הדברים הלכה למעשה מתוך ספר הקיצור הבא של פניני הלכה:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
א. מצוות עונה צריכה להתקיים בתשוקה ושמחה יתירה, כשהאיש משמח את אשתו ככל יכולתו עד שתגיע לשיא התענוג והשמחה (אביונה), והאישה מענגת ומשמחת את בעלה ככל יכולתה עד שזרעו יצא לתוכה באותו מקום שבו היא יכולה להתעבר.
לשם כך צריך כל אחד לצאת מתוך אנוכיותו ולהשקיע מחשבה ומאמץ כדי לדעת מה הם הדברים שהכי משמחים את בן הזוג, בין בענייני הגוף ובין בדיבורים טובים ומקרבים. כמו כן, כל אחד צריך להשתדל ככל יכולתו להגיע ערני ונינוח לקראת המצווה. אמנם גם כאשר הוא עייף או מתוח ואינו יכול לענג ולהתענג כראוי, עליו לקיים את החיבור באופן המשמח ביותר שהוא יכול.
מותר להשתמש בכל מכשיר כדי לענג את השני, אבל אסור לאיש או לאישה לגרות את עצמם כשהם לבדם (להלן פרק ד).
ב. מצוות עונה קיימת גם כאשר אין אפשרות שהחיבור יוביל להיריון, וכל המבטל את חובת עונתו ומצער בכך את אשתו, עובר באיסור תורה (ועי' להלן, י). וכל כך עיקרית ויסודית היא מצווה זו, עד שביטולה הממושך על ידי אחד מבני הזוג, מהווה את העילה המוצדקת ביותר לגירושין, תוך שהמסרב נקרא 'מורד' וצריך לשאת בכל עלויות הגירושין, הואיל והוא ביטל את מהות הנישואין.
ג. ענף ממצוות עונה, שידור האיש עם אשתו באותו חדר, ואפילו בעת שהיא נידה.
ד. חובת מצוות עונה מוטלת בתורה על האיש, שנאמר: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י). 'שְׁאֵרָהּ' שיהיו בקירוב בשר, 'כְּסוּתָהּ' זו המיטה והשמיכה, וְ'עֹנָתָהּ' זה החיבור עצמו. אמנם בלא שהאישה תיענה לבעלה בשמחה, אין שום ערך למצווה.
נמצא שקיום המצווה תלוי בשניהם יחד, כאשר החובה הראשונית מוטלת על האיש, לכן עליו להביע במילים את אהבתו לאשתו, ולא לחסוך בשום מחמאה אמיתית על יופייה ותכונותיה, ותוך כך יענג את גופה בהדרגה ובסבלנות שלב אחר שלב, עד המקום שהליטוף הממושך בו הוא המעורר והמענג ביותר.
ומצווה על האישה להיענות לבעלה, להתענג ממנו ולענג אותו בכל מה שיודעת שמשמח אותו. להתייפות בפניו ולהביע את אהבתה ותשוקתה אליו, עד שיגיעו לחיבור השלם. ושיבחו חכמים את האישה שיוזמת את החיבור עם בעלה על ידי רמזים ואותות חיבה, אך לא ראוי שתתבע אותו לתשמיש בדיבור מפורש.
ה. בני הזוג צריכים לדבר ולהיות קשובים ורגישים מאוד למה שמשמח את השני, ולמה שעלול להפריע לו. וכמובן שעליהם לשמור על ניקיון גופם לקראת התשמיש ולהסיר דברים שעלולים לגרום דחייה של בן הזוג, כגון ריח רע מהפה או מבית השחי.
ו. פעמים רבות לאחר החיבור האיש מתעייף מאוד, אך עליו להתגבר ולהמשיך לחבק וללטף מעט את אשתו ולהביע בפניה את אהבתו. אין חיוב ליטול ידיים לאחר התשמיש, לכן הרוצים להמשיך לישון, רשאים.
ז. התחבר האיש עם אשתו כדי לספק את יצרו ולענג את עצמו בלא שעינג את אשתו – לא קיים את המצווה. וכן כאשר האישה אינה משתוקקת לחיבור עם בעלה, ואינה נענית לו ושמחה עימו, הרי שהיא עוקרת את המצווה ועושקת ממנו את שמחת חייו. ואם הדבר נמשך, הוא עלול לגרום לחורבן ביתם (ועי' להלן, יט).
ח. חובת מצוות עונה תלויה בכוחו של הבעל ובמקצועו: אנשים בריאים שפרנסתם קלה מאוד ובלא מתח, מצוותם בכל יום, אך יכולים לבקש רשות מנשותיהם למעט בתשמיש באופן קבוע. רוב האנשים חייבים להתחבר עם נשותיהם פעמיים בשבוע. אנשים חלשים או שעובדים בעבודה מפרכת במיוחד, חובתם פעם אחת בשבוע. ואנשים שעבודתם בארץ אחרת או בצבא, ולא נמצאים בביתם יותר משבוע, חובתם כשחוזרים לביתם (ולא יפחתו מפעם אחת בחצי שנה).
תלמידי חכמים שמתייגעים בלימודם, מצוותם בליל שבת, יום טוב וראש חודש. אך למעשה, נכון יותר שיקיימו את המצווה פעמיים בשבוע. ובחורי ישיבה שמתגוררים סמוך למקום לימודם, אם לומדים רק חלק מהיום בלא יגיעה, חובתם בכל יום.
ט. בנוסף לחובה הקבועה, מצווה וחובה על כל אחד להיענות לרצון בן זוגו בשעה שהוא משתוקק אליו.
י. לעיתים נדירות, כאשר בני הזוג מתוחים במיוחד או כאשר מדובר על אונס אחר, יכולים בהסכמת שניהם לבטל את המצווה. אבל אם אחד מהם רוצה לקיים את החיבור, השני חייב להיענות לו, אלא אם כן הדבר קשה לו באופן מיוחד. אך עייפות רגילה, מיחושים שונים, או קשיים רגילים בתקופת ההיריון וההנקה, אינם מתירים לבטל את המצווה.
יא. ליל שבת: מצווה לקיים את אחת העונות שחייבים בהן בליל שבת, שכן אז הוא זמן נעים ונוח, ובכך מקיימים גם את מצוות עונג שבת. גם ליל יום טוב וראש חודש אלו זמנים קדושים שראוי לשמוח בהם יותר ולקיים את מצוות עונה (להלן סעיף לא, דין תשמיש ביום).
יב. ליל טבילה: חובה לקיים את החיבור בלילה שבו האישה טובלת לטהרתה. עונה זו נחשבת לאחת מהעונות הקבועות, שאם מצוותם בשתי עונות בשבוע, הרי שזו הראשונה. אם ליל הטבילה חל בעונת הווסת שבה הם צריכים לפרוש, אינם רשאים לקיים את החיבור. וכן הדין בשאר הזמנים שמצווה לקיים בהם את החיבור, שאם הם חלים בעונת הווסת, אסורים בתשמיש, חוץ מדין היוצא לדרך (דיני פרישה בעונת הווסת, מובאים בהלכות טהרת המשפחה פרק ו).
יג. יוצא לדרך: כאשר אחד מבני הזוג יוצא מהבית למשך כמה ימים, ויציאתו גורמת לתחושת פירוד וגעגועים או לביטול אחת העונות הקבועות שלהם; אם האישה טהורה, חלה עליהם חובה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה, כדי שייפרדו באהבה ובשמחה וישמרו אמונים זה לזה.
כאשר בלילה זה חלה עונת הווסת שבה הם צריכים לפרוש, ובגלל הנסיעה יפסידו את עונת החיבור הבאה שלהם לפי רגילותם; אם האיש יוצא – כל עוד האישה לא ראתה דם, חייבים לקיים את החיבור. ואם האישה יוצאת – רשאים להקל ולקיים את החיבור. וכאשר אפשר, מוטב לקבוע את מועד היציאה לדרך שלא בעונת הווסת.
כאשר היציאה היא לדבר מצווה, ויש חשש שאם יקיימו את החיבור לא תתקיים המצווה כראוי, לא יקיימו את החיבור.
גם כאשר בן הזוג חוזר מן הדרך יש מצוות עונה, וכאשר מתעוררת תשוקה לכך מצד אחד מבני הזוג, חובה עליהם לקיים את החיבור אם אינו חל בעונת הווסת.
יד. המתקשה לקיים את עונתו מחמת שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שהרופאים מעריכים שבכוחו. אמנם חובה עליו ללכת לאנשי מקצוע כדי לנסות לפתור את הבעיה. ובינתיים, אף שאינו יכול לקיים עונתו בחיבור גמור, עליו לשמח את אשתו ככל יכולתו, עד שתגיע לשיא השמחה.
טו. מי שלעיתים זרעו יוצא בלא כוונה בעקבות החיבוקים שלפני החיבור, אינו נחשב כמוציא זרע לבטלה. אבל אם בעקבות כך אינו מצליח לשמח את אשתו כראוי, עליו לבקש עצה ממומחה ירא שמיים כיצד למנוע זאת.
טז. מותר לאיש לפרוש מהחיבור באיבר חי, אף אם בעקבות כך יצא מהאיבר שלו מעט זרע בלי כוונה. גם הנוזל המועט שיוצא מאיבר האיש בעת שהוא משמח את אשתו לפני החיבור, אינו נחשב זרע לבטלה.
יז. רק כשיש לאישה סיבה חזקה מאוד, מותר לה על פי הוראת חכם לבטל עונה מהעונות הקבועות. לכן יש להימנע מללכת לרופאים שמזלזלים במצוות עונה, ומורים בלא אחריות להימנע מתשמיש בלא סיבה חזקה, או שכאשר האישה סובלת מדימומים שמטמאים אותה, אינם מתאמצים למצוא לכך פתרון. כאשר הרופא ירא שמיים ואפשר לסמוך עליו שאין לקיים את החיבור בנרתיק, יש לבחון אם נכון לקיים את החיבור באופן אחר עד שתיפתר הבעיה (עי' להלן לז-לח).
יח. כאשר ברוב הפעמים האישה לא מגיעה לשיא השמחה, על בני הזוג למצוא את הסיבה והפתרון לכך (הבעיות הרווחות: חוסר ניסיון של האיש; עייפות או מתח של האישה; עודף צניעות של האישה או מעצורים עמוקים יותר). אבל אם בדרך כלל הם מקיימים את המצווה לכתחילה, ורק לפעמים הם מסתפקים במדרגה של דיעבד בקיום החיבור בעונג כפי הניתן, הרי שזה דבר טבעי ומקובל.
יט. אישה שאינה מתענגת מהחיבוקים והליטופים של בעלה, חובה עליה ללכת לאנשי מקצוע כדי לנסות לפתור את הבעיה. ובינתיים עליהם לקיים את החיבור תמידים כסדרם, ועל ידי כך יקיימו את ברית נישואיהם במדרגה של קיום מצוות עונה בשעת הדחק.
כ. ככל שמקיימים את מצוות עונה בשמחה ואהבה שלימה, כך זוכים לילדים עם תכונות טובות יותר (עירובין ק, ב). וככל שפחות אוהבים ודבקים זה בזה, כך החיבור פגום, ואף הילדים עלולים להיות פגומים ובעלי קושי בעניינים שבקדושה (נדרים כ, ב). חכמים מנו כמה מקרים שצריכים הזוג להיזהר בהם במיוחד ולהימנע מהחיבור, ואלו הם:
– כאשר אחד מבני הזוג אינו מעוניין בתשמיש, והשני מכריח אותו לכך בלא לרצותו.
– כאשר אחד מהם שונא את השני ומקיים את החיבור רק כדי לספק את תאוותו.
– כשנמצאים במריבה ומשמשים מיטתם בלא שנתפייסו מעט לפני החיבור.
– כאשר אחד מהם מעוניין בגירושין.
– כאשר אחד מהם חושב על אישה או גבר אחר בשעת התשמיש.
– כאשר אחד מהם שיכור עד שאינו שולט במעשיו.
– כאשר האיש בועל את אשתו בעת שהיא ישנה.
– כאשר אחד מהם תובע את השני לתשמיש בדרך של גסות וניבול פה.
– כאשר אחד מהם מנודה והציבור צריך לפרוש ממנו.
– כאשר האישה התגרשה ולפני שעברו שלושה חודשים נישאה לאחר.
כא. בעת שיש צער גדול במדינה, כמו רעב גדול או מלחמה כוללת, אסור למי שקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת לשמש מיטתו. אמנם בליל טבילה, לדעת רבים מותר לכל אדם לשמש מיטתו. וכן דין מי שיצרו גובר עליו ועלול להגיע לידי עבירה.
כב. האבל אסור בימי השבעה בתשמיש המיטה ובחיבוק ונישוק שיש בו תשוקה. כמו כן, אם הוא ישן על מיטתו, עליהם להפריד את המיטות. אולם משאר ההרחקות של ימי הנידה אין צריך להיזהר. לאחר סיום השבעה, יש לחזור ולקיים את מצוות עונה באופן השלם ביותר, ואף מצווה לאישה להתקשט לשם כך, למרות שהיא עדיין בתוך שלושים ימי האבלות.
כג. יום הכיפורים ותשעה באב אסורים בתשמיש המיטה ובשאר ההרחקות הנהוגות בימי הנידה (עי' בהלכות זמנים י, יט, ובהלכות ימים נוראים ט, ט). בצומות הקלים טוב להחמיר בתשמיש בזמן הצום, אבל בליל התענית מותר.
כד. יש נוהגים מנהג חסידות שלא לשמש בראש השנה, יום טוב ראשון של פסח, שבועות ושמיני עצרת. אמנם כאשר יש מצווה לשמש, כגון בליל טבילה או כאשר האישה משתוקקת לכך, מצווה לשמש גם במועדים אלו.
כה. בשל רגישותו וחשיבותו העליונה של הייחוד בין בני הזוג, מותר לקיימו רק במקום סגור ומוצנע שאין בו אדם נוסף, גם אם הוא ישן. ואף שמעיקר הדין מותר לשמש בפני תינוק שאינו יודע לדבר, אין ראוי לעשות כן. וכשאין ברירה אחרת, מותר לקיים את החיבור כשהתינוק ישן, ואם התעורר באמצע, מותר להמשיך. לכתחילה ראוי שלא יהיה בחדר בזמן התשמיש אפילו בעל חיים ככלב או חתול.
כו. צריכים בני הזוג להצניע את זמן חיבורם, ובשעת התשמיש עליהם להיזהר שקולם לא יישמע לאחרים. כמו כן, נכון לאישה להצניע את ליל טבילתה, שלא ירגישו בה בני אדם.
כז. כדי שהחיבור יתקיים בצניעות ובשמחה, בלא חשש שמישהו ייכנס פתאום, צריכים להקפיד לנעול את החדר. ואף לאורחים מותר לשמש מיטתם בתנאי שיש להם חדר שאפשר לנעול אותו, ואין חשש שבני הבית ירגישו בכך, או שיישארו סימנים על הסדינים.
כח. בני הזוג צריכים להיזהר שלא לספר על דרך חיבורם ואהבתם לאנשים אחרים. ורק לעת הצורך, כדי לקבל עצה והדרכה, מותר לספר. כמו כן, אסור לבני הזוג לדבר על החיבור שביניהם בדרך של ניבול פה, כדרך המספרים בדיחות גסות.
כט. נכון שבני הזוג יימנעו ממעשים שמבטאים את תשוקתם זה לזה בפני אחרים. אמנם חיבוק או נשיקה נימוסיים, בחברה שבה הדבר מקובל, אינם נחשבים לא צנועים.
ל. אסור לקיים את החיבור עצמו באור. אמנם אין הכוונה שצריך חושך גמור, אלא גם כאשר נכנס מעט אור לחדר, כגון אור הלבנה, כל זמן שאינו מאיר עליהם ממש, מותר. ויש מחמירים כשאפשר לסגור את התריס או הווילון גם בפני אור כזה. כמו כן, נוהגים לכסות את רוב הגוף בעת החיבור.
לא. לכתחילה נכון לקיים את החיבור בלילה, שהוא הזמן הצנוע והמתאים לכך. אבל כאשר יש צורך או יתרון לקיים את החיבור ביום, כגון שהם מכירים בעצמם שבלילה יהיו עייפים ויתקשו לשמוח אז שמחה שלימה, או כאשר אחד מהם חזר באמצע היום מנסיעה ארוכה, מוטב שישמשו ביום תוך שהם מאפילים את חדרם.
לב. כשאין אפשרות להאפיל את החדר, בשעת הצורך מותר לתלמיד חכם לשמש ביום, ובלבד שיאפילו על גופם וראשם בשמיכה. אבל לשאר אנשים לא התירו, שמא יתרשלו בכך, אמנם בשעת הדחק מותר גם להם, כגון כשרואה אדם שיצרו גובר עליו והוא עלול להגיע לידי זרע לבטלה.
לג. כאשר דולק בחדר נר או נורה, אסור לשמש על ידי כיסוי בשמיכה גם בלילה. אבל אם האור מגיע מעבר למחיצה, הדין הוא כמו ביום, שבשעת הצורך תלמיד חכם יכול להקל על ידי האפלה בשמיכה, ובשעת הדחק כל אדם יכול להקל בזה.
לד. כאשר יש ספר תורה בחדר שבו רוצים לשמש, צריכים להוציאו. וכשאי אפשר להוציאו, יעשו מחיצה בגובה י' טפחים (76 ס"מ) ורוחב ד' אמות (182 ס"מ) בין הספר לבינם, כך שייחשב ברשות אחרת ולא ייראה להם.
לה. כאשר יש בחדר תפילין בתוך הנרתיק שלהם, או ספרי קודש עם כריכה, צריך לפרוס עליהם כיסוי נוסף, וכיוון שהם מכוסים בשני כיסויים, מותר לשמש בחדר. כאשר לא ניתן לכסות את הספרים, כגון שיש שם ארון ספרים גדול ללא דלתות, יכסו את עצמם בשמיכה באופן שלא יהיו ערומים בפני הספרים.
לו. מותר לכתחילה לשמש בחדר שהמזוזה שבו מכוסה בשני כיסויים – ניילון העוטף את הקלף, ובית מזוזה לא שקוף. ובדיעבד מותר לשמש בפני מזוזה הקבועה בפתח, אפילו אם אינה מכוסה.
לז. כאשר אחד מבני הזוג חש צורך לקיים את החיבור בפי הטבעת תוך הוצאת הזרע, אם השני מסכים לכך, רשאים להקל באקראי, אך לא באופן קבוע כדי למנוע היריון.
לח. כאשר בני הזוג אינם יכולים לקיים ביאה בנרתיק או בפי הטבעת, יכול הבעל להוציא את זרעו על גוף האישה או בחיבור עם קונדום באקראי, אך לא באופן קבוע כדי למנוע היריון (ועי' להלן ה, טו-יז).
לט. יש אומרים שגם כאשר החיבור נעשה בנרתיק, נכון שייעשה באופן שהאיש למעלה והאישה למטה ופניהם זה אל זה. אמנם מצד הדין כל התנוחות מותרות, ובתנאי שהדבר ייעשה ברצון שניהם. ובחיבור שמקווים שממנו יהיה היריון, עדיף שיתחברו באופן המובחר. וכן כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שלא לשנות.
מ. מותר לאיש ולאישה לראות ולנשק כל מקום בגופו של השני. כאשר דבר מסוים משמח באופן מיוחד אחד מהם, אף שהשני אינו מעוניין בו כל כך, כל זמן שאינו דוחה אותו, הרי הוא בכלל מצוות עונה ומצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
אמנם לגבי הסתכלות ונישוק הבעל בפתח הנרתיק של האישה, מצד הצניעות והקדושה עדיף להחמיר, אלא אם כן הדבר משמח מאוד אחד מהם, עד שבלא זה שמחתו פגומה (ואם ירצו להחמיר, יימנעו מכך בחיבור שיכול להיות ממנו היריון). וכאשר אחד מבני הזוג חש מזה דחייה, נכון שלא לעשות זאת. לאישה אין הגבלות ביחס לנישוק וראיית האיבר של בעלה.