ספרי קודש בכיס בשירותים

כן

מתוך הספר החדש של פניני הלכה – חפצי מצווה

כניסה לשירותים עם כתבי קודש

אסור להיכנס עם ספר התורה לבית הכסא (שירותים) או לבית המרחץ, ואפילו אם הוא עטוף בכמה כיסויים ונתון בתוך התיק שלו (שו"ע יו"ד רפב, ד). ואף למלך ישראל, שמצווה שספר התורה שלו יהיה צמוד אליו בכל אשר ילך, שנאמר (דברים יז, יט): "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" – אסור היה להיכנס עם ספר התורה לבית הכסא או לבית המרחץ (סנהדרין כא, ב).

כמו כן, אסור להיכנס לשירותים עם שאר ספרי קודש, כדוגמת סידור או חומש. אבל בשונה מספר תורה, אם הם מכוסים – מותר. לפיכך, מי שיש בכיסו סידור או חומש, אם הכיס מכסה אותו לחלוטין, רשאי להיכנס עמו לשירותים. וכן כאשר החומש או הסידור מוצנעים בתוך תיק או שקית, מותר להיכנס עמהם לשירותים. כמו כן, מותר למי שיש בכיסו דברי תורה כתובים על דף להיכנס לשירותים, ובתנאי שהם מכוסים.[1]

מותר להיכנס לשירותים עם תליון שגנוז בו בכתב זעיר כל התנ"ך, אף אם אינו מכוסה, הואיל ואין לאדם אפשרות לקוראו בלא היעזרות בכלי פיענוח משוכללים. אמנם כיוון שידוע לאדם שהוא מכיל את התנ"ך, אין לבזותו (ראו פסקי תשובה כב).

יב – המשך

מטבעות ושטרות שמודפסים עליהם פסוקים – אין בהם קדושה ומותר להיכנס איתם לשירותים (חו"י טז; מ"ב שלד, נב; יבי"א ד, כא; ציץ אליעזר טז, לא; להלן יא, ט).

אין להיכנס לשירותים עם תיק, חולצה או תליון שיש עליהם שלוש מילים או יותר מפסוק. אמנם אם יסתירו את התליון תחת הבגד, מותר להיכנס עמו לשירותים. כדי שלא ייכשלו בכך, נכון שלא להדפיס חלקי פסוקים על חולצות, הואיל ונכנסים עמהן לשירותים. אמנם כאשר משתמשים במילים של פסוק כמליצה בלא משמעות של קדושה, אין איסור. אלא שבדרך כלל משתמשים בלשון הפסוק כדי לתת למסר משמעות ערכית מקודשת, כגון: "ואהבת לרעך כמוך", "טובה הארץ מאד". ולכן יש להימנע מלהדפיסם על חולצה, ואין להיכנס עמהם לשירותים. אמנם בשעת הדחק, מי שלבוש בחולצה כזו ויש לו קושי לפושטה לפני שיכנס לשירותים, יכול להקל להיכנס עמה. וישנם פסוקים שספק אם הובאו במשמעות של קדושה או כפתגם, כדוגמת "ממני תראו וכן תעשו", או "קום התהלך בארץ". ולגביהם טוב להחמיר, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.[2]

מותר לקרוא בשירותים ספרי חול הכתובים בעברית (שאילת יעבץ א, י; לעיל ח, 13). וכן מותר לקרוא בשירותים עיתון של חול (אג"מ יו"ד ב, ע). וגם כשיש בעיתון עמודים אחדים של דברי תורה, כל זמן שהם מכוסים, כי פותחים עמודים אחרים – מותר לקרוא בשאר העמודים. ואין לחשוש מכך שמכניסים את העיתון לשירותים, מפני שכלל העיתון לא התקדש מחמת אותם עמודים של דברי תורה, כי רובו חול וממילא מגמת הדפסתו לשם חולין (להלן יא, יט).

משום כבוד ספרי הקודש, לכתחילה אין להחליף חיתול לתינוק בפניהם (עי' שו"ע יו"ד רפו, ה; שועה"ר או"ח מה, ג). ובשעת הצורך אפשר להחליף חיתול בפניהם, הואיל וחוסר הכבוד הוא רק לרגע קצר, וכדרך שמותר למי שמניח תפילין לעבור בשעת הצורך במבואות מטונפים (שו"ת רמ"ע מפאנו נט; מ"א מג, יא). וטוב שיחצוץ בגבו בין התינוק לספרים, או יפנה את ראש התינוק לכיוון הספרים (איסור תשמיש המיטה בפני ספרי קודש מבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, יז).

[1]. בברכות (כג, א-ב) מסופר שכאשר היו צריכים האמוראים להיכנס לבית הכסא היו מפקידים את 'ספרא דאגדתא' שבידיהם מחוץ לבית הכסא. אולם כאשר הספר מכוסה מוסכם שאפשר להכניסו לשירותים. ונחלקו כמה כיסויים נדרשים: יש מצריכים שני כיסויים לכתבי קודש שיש בהם שמות קדושים (תשב"ץ קטן תכ; מלבושי יו"ט ליפמן מג, א; שע"ת יא; וכעין זה בשועה"ר מג, ו; וערוה"ש יו"ד רפב, י). ולמדו זאת מדין תשמיש המיטה בחדר שיש בו תפילין או ספרי קודש, שיש לכסותם בכיס בתוך כיס (ראו פנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, יז). לשיטתם, הנחתם בכיס אינה מספיקה, אבל אם יעטפם בשקית ויניחם בכיס, או שיהיו בכיס שמעליו יש סוודר, או בכיס פנימי שנמצא תחת מעטה נוסף של מעיל או מכנסיים – מותר. אולם לדעת רוב הפוסקים די לכסותם בכיסוי אחד, שכן למדנו (שבת סב, א; שו"ע רפב, ו), שמותר להיכנס עם קמיע לבית הכסא כיוון שהוא מחופה בעור. וכ"כ רדב"ז (ג, תקיג), מ"א (מג, יד), ערך לחם (שם), ברכ"י (יו"ד רפב, ו), גדולי הקדש (רפב, ב), מ"ב (מג, כה). וכן משמע מרמב"ם (ס"ת י, ה).

למעשה, כתבתי למעלה שצריך לכסותם בכיסוי אחד, הן מפני שהאיסור מדרבנן והן מפני שכך דעת רוב הפוסקים. בנוסף, לדעת רבים כאשר הספר עם כריכה, הכריכה נחשבת ככיסוי אחד אף לעניין תשמיש המיטה (עי' שיורי ברכה או"ח קו"א קנד, א; חסד לאלפים או"ח רמ, ח). אמנם יש סוברים שאינו מועיל ככיסוי נוסף לתשמיש המיטה (שו"ת אהל יוסף ב; פמ"ג מ, א"א ב). ובספרים מודפסים רבים מקילים בכיסוי אחד (כה"ח או"ח מ, יד; דרכי טהרה כב, מט). עוד יש לצרף את דעת מקצת הפוסקים שסוברים, שאם הספרים הודפסו בלא מוּדעוּת לכך שהם ספרי קודש, אין בהם קדושה (חו"י קפד; מהרש"ם ג, שנז. עיין להלן יא, 21). וכן אפשר להקל בנייר שנכתבו עליו דברי תורה, שאף שאין בו צד קולא של דפוס וכריכה, כיוון שנכתב כדרך ארעי ובלי שמות, אפשר להסתפק בכיסוי אחד (צי"א יא, ה).

[2]. כתב הרמב"ם (שו"ת רס"ח), שאין להיכנס לבית הכסא עם טלית שיש עליה פסוקים, אבל במה שאינו חייב שרטוט מותר. לעניין חובת שרטוט, למדנו (לעיל ח, י, 11), שכבר לשלוש מילים מפסוק יש חשיבות, וממילא אין להיכנס עמהן לשירותים. אמנם רק כאשר כתבו את שלוש המילים לשם לימוד יש להן חשיבות, אבל המשלב באגרתו דברי מליצה מפסוקים, לרוה"פ אינו צריך לשרטט, כי אין להן חשיבות של פסוק (שו"ע רפד, ב; לעיל ח, 11). עוד למדנו לגבי מטבעות שהטביעו עליהם שמות קדושים, שהואיל ולא התכוונו לשמות שתהיה בהם קדושה, אלא רק לזיכרון, אין בהם קדושה (חוו"י טז). על פי זה, כאשר כתבו על חולצה שלוש מילים מפסוק כפתגם מליצי בלבד, אין איסור להיכנס בה לשירותים. אלא שפעמים רבות ישנה התלבטות, האם מדובר בפתגם מליצי כדרך המשלבים באגרת, או כפסוק שנועד לבטא רעיון מקודש. בנוסף, יש סוברים שגם פתגם מליצי שמקורו בפסוק נחשב כפסוק (ש"ך רפד, ב; לעיל ח, 11). לפיכך, כאשר ברור שמדובר בדברי תורה, כגון "ואהבת לרעך כמוך", או "טובה הארץ מאד", נראה שצריך להחמיר (גם אם יכתבם בכתיב מלא). ואף שלמדנו שלדעת רבים אין קדושה במטבעות שיש עליהם שמות שלא הוטבעו לשם קדושה, השימוש בהם לא נחשב ביזיון. ואילו כאן, שהכיתוב בולט, יש ביזיון בכניסה עם מילים של פסוק ומצווה לשירותים. ואע"פ כן, בשעת הדחק, כגון שיתבייש אם יצטרך לפשוט את חולצתו, אפשר לצרף את סברות המקילים ולהיכנס בה לשירותים (ראו שאילת שלמה ג, רצט). כאשר פחות ניכר על המילים שהן מפסוק ומצווה, כגון: "ממני תראו וכן תעשו", או "קום התהלך בארץ", טוב להחמיר, והמיקל יש לו על מה לסמוך.

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא