שלום לרב אורן שליט"א שעונה לנו על השאלות כאן. ציפור לחשה לי שיש לרב סיכומים מעולים על הלכות שבת. האם אפשר לקבל אולי את הסיכום על סוגיית 'אינו מתכוון'?
שלום לרב אורן שליט"א שעונה לנו על השאלות כאן. ציפור לחשה לי שיש לרב סיכומים מעולים על הלכות שבת. האם אפשר לקבל אולי את הסיכום על סוגיית 'אינו מתכוון'?
אינו מתכוון. שלז,א.
מחלוקת ר' יהודה-ר' שמעון.
ביצה כג: משנה-עגלה של קטן… ואינה נגררת אלא על גבי כלים.
גמ'– ע"ג כלים אין,ע"ג קרקע לא! מ"ט? דקא עביד חריץ (בשדה האיסור משום חורש,ובבית משום בונה).
מני? רבי יהודה היא,דאמר דבר שאין מתכוון אסור (מדרבנן (רש"י,תס',מאירי.טל חיים של הרב שמואל טל.וכ"כ בשוט' שבת צה. 19. וכ"כ
פנה"ל ט, 2. ולכן אסור לגרור את העגלה אע"פ שלא מתכון לעשות חריץ,ולא בטוח שיעשה חריץ (וכלקמן בביאור דעת ר"ש)). דאי ר'
שמעון,האמר דבר שאין מתכוון מותר,דתניא: ר' שמעון אומר-גורר אדם מיטה כיסא וספסל (ע"ג הקרקע בשבת,ולא חושש
שמא יעשה חריץ),
ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ.
ביאור דעת ר' שמעון.
שבת עה. אביי ורבא אומרים שמה שהתיר ר' שמעון זהו דוקא כשלא בטוח שתיעשה ע"י פעולתו מלאכה אסורה,אבל אם
בטוח שע"י פעולתו תעשה מלאכה אסורה (פסיק רישא),אזי אע"פ שאינו מתכוון כלל לעשות איסור מודה ר' שמעון
שאסור לעשות כן (וא"כ ודאי שבנידון גרירת כלים על הקרקע מקל ר"ש דוקא כשאינו פס"ר,כמבואר בשו"ע ומ"ב,ב. וצ"ע במציאות,
א"א לומר שרק אם החריץ עמוק אסור,כיון שאין שיעור למלאכת חורש,אלא כנראה כיון שהיו צריכים לחיות באופן קבוע על קרקע לא
מרוצפת,היו עושים כל מה שאפשר שתהיה כמה שיותר קשה,למשל מרטיבים אותה ודוחסים,וכך אם יגרור דבר שאינו כבד מאוד לא ודאי
יעשה חריץ).
הלכה כר' שמעון.
שבת כב. רב אמר-אין הלכה כר' שמעון בגרירה. ושמואל אמר-הלכה כר' שמעון בגרירה.
אמר אביי: כל מילי דמר (רבה בר נחמני שהיה רבו של אביי.רש"י) עביד כרב (שבאיסורי הלכה כרב.רש"י),לבר מהני תלת דעביד
כשמואל-(שמדליקין נרות חנוכה מנר לנר,ומתירין ציצית מבגד לבגד,) והלכה כר' שמעון בגרירה.
שבת צה. מסכמת הגמ'-והאידנא דסבירא לן כר"ש מותר אפילו לכת' (לרבץ את הבית,כיוון שכוונתו רק למנוע את האבק
מלעלות ולא למלאות את הגומות בעפר וליישר את ריצפת הבית (בונה),ואינו פס"ר שכך יהיה).
ביצה כג. אמר רב נחמן: הלכה כר' שמעון,שהרי ראב"ע מודה לו. א"ל רבא לרב נחמן: ולימא מר הלכה כר' יהודה,שהרי
חכמים מודים לו. א"ל רב נחמן: אנא כר' שמעון סבירא לי,ועוד,שהרי ראב"ע מודה לו.
וכ"פ רי"ף,רמב"ם,רא"ש. ומוסכם (סמ"ג,רוקח,תרומה,הג"מ,טור).
(רמב"ם א,ה-"דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה,אם לא נתכוון לאותה
מלאכה הרי"ז מותר.כיצד,גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת,ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן.ולפיכך אם
חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון.וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן.לפיכך אם נעקרו אינו
חושש… וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה הרי זה מותר").
וכ"פ השו"ע-"דבר שאין מתכוון מותר,והוא שלא יהא פסיק רישא.הילכך גורר אדם מיטה כיסא וספסל,בין גדולים בין
קטנים,ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ. ומותר לרבץ הבית,כיון שאינו מתכוון להשוות גומות,אלא שלא יעלה האבק".
(וכ"פ בסימן שלו,ג-"מותר לילך ע"ג עשבים,כיון שאינו מתכוון לתלוש (מ"ב-ואפילו יתלש אין עליו איסור),אבל האוכלים בגינות אסורים
ליטול ידיהם על העשבים,שמשקים אותם,אע"פ שאינם מכוונים פס"ר הוא").
וכ"פ בסימן שטז,ד-"פורסים מחצלת ע"ג הכוורת,ובלבד שלא יכוון לצוד,וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו ניצודים כי היכי דלא להוי
פס"ר").
הערה– מדין ריבוץ הבית מוכח שגם כאשר טוב לו שהמלאכה תיעשה, כל שאינו מתכוון לכך ואין וודאות שתעשה- מותר.
וכן פשוט מסתימת הגמרות והפוסקים, ומהדיון לגבי פס"ר דלא ניחא ליה.
כמו כן מעשה שיש בו שתי כוונות– הולכים אחר עיקר הכוונה (תה"ד,רמ"א רנג,ה. ומעי"ז כתב בשעה"צ שטז,לג.
וכ"כ הרב בכמה מקומות, כגון בדין צידה. וע"ע לקמן בהערות).
כשאפשר אחרת (גרירת ספסלים קטנים/כיסאות).
שבת כט: ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה.א"ל ר' ירמיה: כמאן? כר' שמעון? אימר דאמר ר"ש
בגדולים דלא אפשר (אחרת,אלא בגרירה מפני כובדם),אבל קטנים (שאפשר להרימם) מי אמר?! ופליגא דעולא,דאמר עולא:
מחלוקת (ר' יהודה ור"ש) בקטנים,אבל בגדולים דברי הכל מותר (גם לר' יהודה,מפני שא"א בלא לגוררם).
מתיב רבה (על ר' ירמיה,ממשנה בכלאים ט,ה)-מוכרי כסות (שמוכרים לגויים בגדים של שעטנז),מוכרין כדרכן (היינו ע"י לבישתם),
ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים (ומכיון שאינם מתכוונים ללבישה כדרך כל הלובשים-להנות מגוף
הבגד,אלא לצורך מכירה-הדבר מותר,וכדעת ר"ש שמתיר דבר שאינו מתכוון,שהרי התורה אסרה שעטנז דווקא דרך לבישה שנאמר 'לא
תלבש שעטנז'. הערה-צ"ל שבכה"ג אינו פס"ר,כגון שהוא לבוש בגדים אחרים להגן עליו.תס',מאירי. או שמדובר שמניחו על כתיפו בלבד,
ובכה"ג אין זה ודאי שיהנה.ריטב"א. שוט',29). והצנועין (כשרים שמרחיקים עצמם מכל לזות שפתים.רש"י) מפשילין במקל לאחוריהן
(היינו שתולים הבגדים בקולב). ומדייק רבה-והא הכא דאפשר למעבד כצנועין,דכי קטנים דמי (דומה הדבר לגרירת ספסלים
קטנים),וכי לא מתכוון שרי ר' שמעון לכת' (הרי שר"ש מתיר לכת' דבר שאינו מתכוון אף כשאפשר אחרת).
תיובתא דר' ירמיה רבה תיובתא!
וכ"פ רמב"ם,רי"ף,רא"ש (סתמו.בי"ו). וכ"כ במפורש סמ"ג,רוקח,תרומה,הג"מ,טור.
וכ"פ השו"ע-"בין גדולים בין קטנים".
(וכן מבואר מהבה"ל והט"ז לקמן בדין ספק פס"ר).
(ד"א מכך שרבה לומד מדין שעטנז מוכח שאינו מתכוון זהו דין בכל התורה כולה ולא דוקא מצד מלאכת מחשבת,ומן הסתם זהו אחד המקורות לדעת רוב הראשונים שסוברים כן לקמן בהערות).
(יש גורסים בדברי עולא להיפך,שבגדולים דברי הכל 'אסור' (יראים רעד,ריב"ש שצד בשם ריב"א. וכ"כ הכס"מ בשם הרמ"ק שבכתבים מדוייקים הגירסא 'אסור' ושכ"נ פשט הגמ').והטעם,מפני שבגדולים קרוב לודאי שיעשה חריץ,והרי זה כעין 'פסיק רישא' שאסור גם לר"ש. ויש שדחו גירסא זו (ריטב"א,תס' כט: 'דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר'. כלומר גירסא זו אינה הגיונית. שו'ט,26). וכן סיכם הבי"ו-וגירסא דידן עיקר וכמו שהסכימו הפוסקים).
(דין ספסלים גדולים מאוד שהרוקח,מ"א ומ"ב החמירו משום פס"ר,ובלוית חן חולק ע"פ השו"ע-מובא בסיכום של מלאכת חורש. לא שייך לנד"ד,שהדבר תלוי במציאות ואין בדיון זה חידוש לנד"ד).
במלאכה דאו'.
שבת מד. ר' שמעון אומר שאסור לטלטל נר כשהוא דלוק,ומותר לטלטלו כשהוא כבוי (אף שהיה אסור לטלטלו כל בה"ש
כשהיה דלוק,דס"ל שגם מוקצה מחמת איסור מותר,אך אין הלכה כמותו בזה אלא כר' יהודה. בי"ו רעט,א).
מו: רמי ליה אביי לרב יוסף: מן הסתם טעמו של ר"ש שאוסר לטלטל נר דלוק הוא מחשש שמא יכבה הנר.ולפי"ז
קשה,שהרי הוי דבר שאינו מתכוון שהתיר ר"ש בגרירת כלים? א"ל רב יוסף-עשיית חריץ ע"י גרירת כלים הוי איסור
דרבנן (או מפני שנעשה בשינוי.רש"י. או מפני דהוי מקלקל,עכ"פ בביתו.שעה"צ שלז,ב),ובזה התיר ר"ש כשאינו מתכוון.אבל כיבוי
הנר הוי איסור דאו' (כשכוונתו להבהב הפתילה שתבער יפה.תס'),ובכה"ג גזר ר"ש אף כשאינו מתכוון.
מתיב רבא (על רב יוסף מהמשנה בכלאים שהובאה לעיל)-מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. והא הכא הוי איסורא דאו' (אם יכוון
המוכר להנות מגוף הבגד),ואעפ"כ אומרת המשנה (השנויה אליבא דר' שמעון) שהדבר מותר לכת' מפני שאינו מתכוון.
אלא אמר רבא-הטעם שאסר ר"ש לטלטל נר דלוק אינו מפני חשש כיבויו,אלא מפני שהאש מוקצה והוי הנר בסיס
לדבר האסור.
ר"א בן הרמב"ם (מנוח"א א,ד,9)-דייק מלשון הרמב"ם שהלכה כרבא שמתיר אליבא דר"ש 'אינו מתכוון' אף במלאכות דאו'.
לשון הרמב"ם-"דברים המותרים לעשותן בשבת,ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן 'מלאכה',ואפשר שלא תעשה,
אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי"ז מותר". ולשון 'מלאכה' כוונתו מהתורה,ששבות דרבנן אינו נקרא מלאכה.
וכ"ד רש"י סוכה לג: (מובא לקמן בתחילת דין פס"ר דניח"ל).
וכ"פ עולת שבת,א"ר,תו"ש,פמ"ג,כה"ח (מנוח"א).
וכ"פ שעה"צ (שלז,א),שכן פסקו הפוסקים ע"פ מסקנת הגמ' (אולי בגלל שרבא דוחה את רב יוסף, והגמ' לא ממשיכה לומר מה יכול
לענות לו רב יוסף. וכל זה שלא כדעת הלבוש שפסק כרב יוסף).
וכ"פ מנוח"א. וגם בשש"כ (תיקונים,מבוא,יא) התיר לכת' ולא חילק בין דאו' לדרבנן.
(גם מסתימת הראשונים (עכ"פ אלו שראו הבי"ו,רמ"א ומ"ב),הבי"ו ושו"ע,משמע שהבינו שאין חילוק בין דאו' לדרבנן. ומה שהביא הבי"ו
(ד"ה 'בסוף') את הגמ' אליבא דאביי,כתב בלוית חן,קו שהוא רק כדי להשמיענו שאפילו המתכוון לעשות חריץ בקרקע ע"י גרירת כלים הוי
איסור דרבנן,דהוי כלאחר יד,שמהתורה אסור רק כשעושה כן ע"י כלי חפירה. וכ"נ פשט הבי"ו.וכן ניתן לדייק משעה"צ,א (אני) ).
הערות.
ארח"ש ל,ח-העושה פעולה של היתר ואגב פעולתו נוצרת מלאכה אסורה והוא מתכוון גם למלאכה הזו אך עיקר כוונתו
לפעולה של ההיתר, יש מי שכתב (לא מביא מישהו שחולק) שאין זה נידון כעושה את המלאכה האסורה במתכוון אלא
כעושה אותה שלא במתכוון, כיון שכוונתו למלאכה זו היא כוונה טפילה (תה"ד,רמ"א רנג,ה. הארח"ש שם כתב שאולי תה"ד
הקל דוקא בא,אך מהמ"ב לא נראה כן,שמבאר את הדבר בתור כלל,שהולכים אחר עיקר הכוונה. ומעי"ז כתב בשעה"צ שטז,לג.
וכ"כ הרב בפנה"ל בכמה מקומות,כגון בדין צידה).[1]
פנה"ל מועדים ה,10- מותר ביו"ט להמשיך את המצב הקיים של הרדיאטור ע"י סיבוב כפתור הויסות, אבל אסור לעשות
פעולה נגדית למצב הקיים, כגון לסובב את כפתור הויסות לחום גבוה יותר כשהוא מכובה, באופן שהרדיאטור
ידלק מוקדם יותר ולזמן ארוך יותר (וכן להיפך). ואע"פ שמותר ביו"ט להבעיר והדליק חשמל בגרמא, מ"מ בכה"ג
יש להחמיר מחשש סביר שמיד בעת שיסובב את הכפתור ידליק את הרדיאטור, ונמצא שלא הדליקו בגרמא אלא
בידיים (ע"כ בפנה"ל בסעיף למעלה ע"פ שש"כ כג,כד. ההמשך מההערה).
ואף שלכאורה הוא 'דבר שאינו מתכוון', שהרי אין ודאות שהעלאה מתונה של רמת החום תגרום להדלקה מיידית
של החימום, וממילא אין בו איסור. אמנם אפשר להשיב ש'דבר שאינו מתכוון' הוא דוקא כאשר כוונתו לעשות
דבר אחר, שאז למרות שטוב לו שהמלאכה תיעשה, מ"מ כיון שאין ודאות שתיעשה, אין בה איסור (כגון שכוונתו לפתוח את
דלת המקרר וידלק המנוע, או שכוונתו ללכת על הדשא אף שאולי יתלש). אבל כאן עיקר כוונתו להגביר את החימום, ולכן אם יצא
שהוא יפעל מיד, הרי הוא נחשב כמי שהדליק אותו בידיים ולא כ'דבר שאינו מתכוון'.
היכי דלא להוי פס"ר ".
מ"ב,יח 'בענין שאינו מוכרח'-כגון שלא יהדק המחצלת כדי שיוכלו הדבורים עכ"פ לצאת בדוחק,או שיש בכוורת
איזה חור קטן שיכולים לצאת משם.ואע"ג שאין נראה להדיה לדבורים עי"ז,אפ"ה שרי,דקי"ל כר"ש דדבר
שאין מתכוון מותר.
בה"ל-עיין בא"ר שתמה על השו"ע,דלפי מש"כ 'וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו ניצודים',דהיינו שיכולים
הדבורים להשתמט ממקום צידתם,אפילו אם היה מתכוון לצודם היה מותר,שהרי מ"מ אינם ניצודים,שיכולים
לצאת. ונראה לי (בה"ל) שכוונת השו"ע למקרה שיש חור קטן בלבד,וכמו שכתבו התס' שהובאו בבי"ו,דבכה"ג
לא שרי כי אם לר"ש ודוקא בשאינו מתכוון.אבל אכן אם יש חור גדול,אפילו אם מתכוון לצודם שרי,דהרי מ"מ
אינם ניצודים 'כלל'.
סיבת היתר 'אינו מתכוון' היא משום שהפעולה האסורה אינה מתייחסת למי שעשה אותה, ולכן גם בשאר איסורי תורה אינו מתכוון מותר. וכן מבואר בתס' (עה. 'מתעסק') שהיתר זה אינו משום 'מלאכת מחשבת', שזו סברה הנוגעת רק לשבת. אמנם בריטב"א (יומא לד:) ביאר שאמנם ההיתר משום שאינה מלאכת מחשבת, אלא שסברה זו הגיונית ולכן למד ממנה ר' שמעון לכל האיסורים שבתורה שאינו מתכוון מותר. אמנם דין משאצל"ג שלר' שמעון פטור הוא דין מיוחד בשבת, ובשאר האיסורים חייב. וכן סוברים רשב"א,רא"ש,ר"ן שדבר שאינו מתכוון מותר בכל האיסורים.
אולם לדעת השאילתות (מובא בתס' קי: 'תלמוד') בשאר איסורים הלכה כר' יהודה, שכן רק בשבת האיסור הוא במלאכת מחשבת. ולכן אסור לשתות סם הגורם לעיקור, למרות שכוונתו לרפואה ולא לעיקור. (ועיין בילקו"י ח"ה ע' רכו, וארח"ש ל, א, בהקדמה, ובהערה א. והרב בסו"ס ה סתם כדעת רה"פ. וכן אמר הרב יעקב יוסף בשיעור ששמעתי שהעיקר כדעת רה"פ המקלים. וכ"כ הרב בשמחת הבית וברכתו ב,סוף הערה 10- אדם רגיש שלעיתים זרעו יוצא בעקבות החיבוקים שלפני החיבור, אינו נחשב כמוציא זרע לבטלה משום שאינו מתכוון לכך, וכפי שלמדנו במלאכות שבת שכאשר אינו מתכוון למלאכה וגם אין הכרח שתיעשה, אין איסור (יהודה יעלה אסאד ח"א יו"ד רלח; אמרי בינה ח"ד אה"ע ח; אמרי אש יו"ד סט)).
(לגבי פס"ר, כתב המ"ב שכ,נג שגם פס"ר דלא ניח"ל, אף שבשבת יש שמתירים, וגם לאוסרים הוי דרבנן, זהו מפני שבשבת בעינן מלאכת מחשבת, אך בשאר איסורים דעת הרא"ש שלכו"ע אסור, ומשמע שאיסורו מהתורה. ולגבי ספק פס"ר, יבואר לקמן).
[1] יש להוסיף שמאוד הגיוני ללכת לפי עיקר הכוונה משתי סיבות: סיבה כללית- אם כותבים בתוכנת החיפוש של הסיכום 'עיקר כוונתו' רואים שזה דבר מרכזי בהלכות שבת, שכן הרבה דברים תלויים בכוונת האדם והרבה פעמים כוונתו מורכבת, וממילא כשאמרו חכמים והפוסקים דברים מוחלטים האם דבר מסויים הוא אסור או מותר, מן הסתם פשיטא להם שהולכים אחר עיקר הכוונה, ולא מתחשבים בכוונות נלוות. סיבה פרטית לנד"ד- אם חושבים על דין פס"ר דניח"ל בדרבנן (לא בדאו', כיון שבדאו' מוסכם שנחשב לגמרי כמתכוון ואסור), למשל בצידה, לא יהיה מקרה שאין גם כוונה לצוד, שכן המציאות היא שאדם הולך לסגור את הדלת כי קר לו למשל, ולפני שסוגר רואה שם נחש ואומר לעצמו "איזה מזל ששמתי לב שיש פה נחש". ונמצא ממילא שיש צד שמתכוון לצידה, ואעפ"כ לדעת המקלים בפס"ר דניח"ל בדרבנן נחשב שאינו מתכוון. ולא נראה לחלק בין 'אינו מתכוון' לפס"ר שכן פס"ר נשען על אינו מתכוון אלא שבאינו מתכוון לא בטוח שיעשה איסור ובפס"ר בטוח.
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא